'שמי ג'ון המיש ווטסון, וזה המכתב שלי.'
ג'ון עצר מהכתיבה ולקח נשימה עמוקה. עברו שבועיים מאז הנפילה. הוא עדיין לא האמין למה ששרלוק אמר. הוא ידע שהוא לא היה מתחזה.
'אני זוכר ששרלוק אמר לי פעם שהוא לא גיבור. אבל הוא טעה. גיבורים הם אנשים שמצילים אנשים אחרים. שרלוק הציל אותי. הוא הציל אותי מעצמי. מהדיכאון ששהיתי בו. וכל זה רק בהיותו חלק מהחיים שלי. רק בזכות זה שהוא נתן לי להיות חלק משמעותי בחיים שלו.'
הוא ישב ליד שולחן הכתיבה שברחוב בייקר מספר 221 ב', איפה שכל כך הרבה פעמים לפני ישב שרלוק כשמולו הלפטופ של ג'ון, וג'ון התעצבן עליו בגלל זה. עכשיו הוא הרגיש שהוא לא ניצל את הזמן בצורה טובה, שבמקום לכעוס עליו הוא יכל לדבר איתו, ללמוד עליו דברים נוספים.
'שרלוק היה הגיבור שלי. אבל אני לא הצלחתי להיות הגיבור שלו. להציל אותו. ועכשיו הוא איננו.'
לידו הייתה מעטפה שבה הוא ישים את המכתב אחרי שיסיים לכתוב אותו. ליד המעטפה שכב האקדח שלו. בראונינג L9A1 של הצבא הבריטי. האקדח ששרלוק לקח איתו בפעם הראשונה שהם התמודדו עם מוריארטי.
'מוריארטי היה אמיתי. הוא זה שגרם לשרלוק לקפוץ. אני יודע את זה. ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. שרלוק לא היה משאיר אותי לבד ככה בלי סיבה. אולי הרבה חשבו שהוא פסיכופת או, לטענתו, סוציופת בתפקוד גבוה, אבל הוא לא. הוא פשוט הסתיר את הרגשות שלו.'
פלאשבקים מהשנה וחצי האחרונות חזרו אליו: איך שרלוק הוריד מעליו את הפצצה בבריכה; הדייט שלו עם שרה ששרלוק החליט להצטרף אליו; נהג המונית שהוא הרג בשביל להציל את שרלוק יום אחרי שנפגשו, והתגובה של שרלוק לאחר מכן; שרלוק הרוס מזה שאיירין הצליחה לגבור עליו; הפחד בעיניו של שרלוק לאחר שהוא 'ראה' את הכלב הענק. כל כך הרבה זכרונות של שרלוק מלאים רגש. והכי חשוב מכולם: השיחה האחרונה שלהם, איך שהוא צחק כשג'ון אמר לו שהוא יכול להיות כזה חכם.
'לשרלוק היו הרבה רגשות. אבל היו לו גם הרבה אויבים. אויבים מסוכנים. אויבים שהוא לא רצה שימצאו אצלו נקודות חולשה, כמו האנשים שקרובים אליו ושאכפת לו מהם. אולי ככה מוריארטי גרם לו לקפוץ- הוא איים לפגוע באנשים האלו. בי; בגברת האדסון; במולי; בלסטראד. אולי אפילו גם במייקרופט.'
ג'ון התחיל לפקפק במעשיו. אם שרלוק נתן את חייו כדי שהוא יוכל לחיות, אז בהתאבדות שלו הוא הורס את המאמצים ששרלוק עשה, הוא גורם לכך ששרלוק מת לשווא. אבל בלעדיו ג'ון הרגיש ריק, חסר תכלית. הוא הרגיש גרוע יותר משהרגיש לפני שפגש את שרלוק לראשונה. שרלוק כנראה לא לקח בחשבון את תוצאות מעשיו בהקשר של רגשות של אחרים. הוא לא לקח בחשבון את איך ג'ון ירגיש לאחר המעשה. כי למרות שהיו לו הרבה רגשות, הוא לא התמצא ברגשות של אחרים. הוא לא הבין שמעשים מסוימים או אנשים מסוימים יכולים לגרום לרגשות מסוימים. כמו ההרגשה החמימה שהייתה לג'ון בכל פעם שהוא ראה את שרלוק מתלהב מחקירה חדשה ומעניינת. או העצב שמילא אותו כששרלוק היה מבואס משעמום. או הדאגה כששרלוק שוב החליט לא לאכול כלום כל היום ולאחר מכן נשאר ער כל הלילה.
'אהבתי את שרלוק. אני מבין את זה עכשיו. אהבתי אותו בכל ליבי. אני עדיין אוהב אותו. ואני לא יכול לחיות בלעדיו. לא רוצה לחיות בלעדיו.'
בשלב הזה כבר היו לו דמעות בעיניים, ואחת מהן אפילו נפלה והכתימה את הדף. למזלו הדמעה נחתה במקום ריק, אבל הוא עדיין ניסה לייבש אותה בכל כוחו. אחרי התגלית האחרונה הוא ידע שאם הוא ינסה לכתוב את הכל מחדש הוא יישבר באמצע. הוא קיפל את המכתב והכניס אותו למעטפה, בלי סיומת ובלי חתימה. הוא שם אותה במקום בו נתז הדם לא יגיע אליו וקירב את האקדח לראשו.
בכללי זה היה אמור להיות התחלה של סיפור ארוך יותר, אבל בגלל שאני עצלנית ובגלל החוסר המוחלט שלי בכישרון כתיבה החלטתי להשאיר את זה כוואן-שוט מאוד קצר.