אני לא מבינה למה זה חייב לקרות לי, הוא תמיד היה שם בשבילי ועכשיו ברגע הכי חשוב שלו בחייו אני לא הייתי שם בשבילו.
אני פשוט לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו, הוא היה הכול בשבילי ועכשיו כשהוא לא פה אני מרגישה כאילו מישהו הוציא לי את הלב ושכח להחזיר אותו.
מאז שנולדתי ועד לאותו היום הנורא היינו בלתי נפרדים, הוא היה אחי , הדבר הכי חשוב בחיים שלי ואני אכזבתי אותו.
כולם ניסו לשכנע אותי שזו לא הייתה אשמתי מה שקרה לו, אבל אני יודעת שזו כן הייתה אשמתי.. אם לא הייתי ... רק אם לא הייתי בים באותו יום סוער אז הוא לא היה בא אליי ולא היה טובע במקומי.
אמא שלי מנסה לנחם אותי, אבל אני עדיין מרגישה כאילו היא מסתכלת עליי בעיניים מאשימות , העיניים שלה אומרות לי 'למה אן? למה גרמת לו למות?', הכאב שאני מרגישה כל פעם שאני מסתכלת עלייה בעיניים לא יעבור בזמן הקרוב או שלא יעבור לעולם וזה מה שמכאיב לי יותר... לדעת שבתוך תוכה היא מאשימה אותי על מה שקרה לטום.
חצי שנה עברה מאז אותו יום, אני מרגישה כאילו ההורים שלי עדיין לא התגברו על מותו של טום, גם אני עדיין לא התגברתי מאז אבל זה נראה שהם לוקחים את המוות שלו יותר מדי קשה.
כל דבר בבית, בעיר, בבית הספר מזכיר אותו, אני לא יכולה להסתכל על משהו בלי להיזכר בו.
הפתרון היחידי שהיה מקובל עליי ועל הורי זה לעבור עיר.
להתנתק מכל החברים, להתנתק מהעבר שלי היה קשה, אבל הייתי חייבת לעשות זאת כדי לא להרגיש אשמה יותר. האשמה אוכלת אותי מבפנים ואני לא יכולה לקחת את זה יותר.
ההורים שלי מצאו עבודות חדשות בעיר החדשה שאליה אנחנו עוברים והם כבר רשמו אותי לבית הספר המקומי שם
תמיד שאני חושבת על שם העיר אני צוחקת לעצמי, עבר הרבה זמן מאז שצחקתי בפעם האחרונה ואולי המעבר יעשה לי טוב , אם השם של העיר גורם לי לצחוק אז זה כבר דבר טוב.
אמרתי שלום לכל החברות והחברים שלי, הפרידה הייתה קשה, נפרדתי מכל כך הרבה אנשים בזמן האחרון, אבל המחשבה על להכיר עוד חברים חדשים עודדה אותי.
אני אוהבת חברה, אני אוהבת לדבר עם אנשים ובגלל זה הפרידה הייתה קשה בשבילי,
אני יודעת שכשאני אעבור לעיר חדשה אז אני אנתק את הקשר עם כל החברים הישנים שלי – כזאת
אני.
הטיסה עברה בשקט, כל הדרך שמעתי שירים ובעיקר ישנתי.
"אנני מתוקה, תתעוררי, הטיסה נגמרה" אימי אמרה לי בשקט.
לא שמתי לב שנרדמתי עד שאמא שלי העירה אותי. עדיין הייתי ישנונית, התנהגתי כמו רובוט עד שהגענו לבית החדש.
השעה הייתי קרובה לאחד בצהריים, למרות שאמור להיות עכשיו אמצע יום זה נראה כמו לקרת השקיעה, הכול מסביב היה אפור קודר.. ואני עוד חשבתי שאולי האווירה פה תהייה פה טובה.
אחרי שעתיים של נסיעה אבא שלי אמר בקול "ברוכים הבאים ללה פוש!", הוא אמר את זה בכזה התפעלות עד שלא יכולתי לא לחייך, מתברר שגם אמי חשבה ככה והיא גם חייכה אליו .
הסתכלתי מחוץ לחלון, הכול היה בצבעי ירוק ואפור, הבתים בעיר נראו ישנים, אבל אולי זה ככה רק בגלל מזאב האוויר הקודר.
"אבא, איך הבית שלנו ניראה?" שאלתי את אבי.
"אממ... אפשר להגיד שהוא נראה כמו כל הבתים פה, כפי ששמת לב כל הבתים פה דומים חח" אבא שלי אמר, הוא ניסה להיות מצחיק אבל וזה לא כל כך עזר....
אמא שלי ישבה ושתקה כל הדרך לבית החדש.
בדיוק כמו שאבא שלי אמר, הבית לא היה שונה משאר הבתים בלה פוש, הוא היה ממוצע.
"אנני , קחי את המזוודות שלך ותבואי לעזור לנו עם השאר" אמי אמרה כשיצאנו מהמכונית.
" 'קיי, הבאתם את כל המזוודות או צריכות להגיע עוד?" שאלתי.
"הבאנו את הכול, להזכירך הייתי פה לפני שבוע והבאתי כמעט את כל החפצים שלנו ואת רוב המזוודות" אבא שלי אמר בעוד שהוא מנסה לקחת את המזוודות הגדולות.
לקחתי את המזוודות הלא כבדות שלי ונכנסתי לביית.
הבית היה דיי גדול , אפילו יותר מהבית הקודם שלי!
הסלון, אני לא יודעת למה אבל אני אוהבת את הסלון הזה, שום דבר בו לא מזכיר את הסלון הקודם שלנו, הסלון הזה היה הרבה יותר גדול והרבה יותר בהיר, עושה הרגשה כאילו אני כבר בבית.
ממול לדלת הכניסה היו מדרגות מרשימות שמובילות לקומה השנייה, לקח לי זמן להעלות את כל המזוודות שלי במדרגות הענקיות האלו.
הקומה השנייה הייתה מרשימה גם היא, הנחתי מה המזוודות באמצע המסדרון והחלטתי לחקור כל חדר וחדר כדי להחליט איפה אני אבלה את שאר החיים שלי עד שאני אעזוב את הבית.
בקומה השנייה היו 3 חדרי שינה, החדרים היו גדולים ובכל חדר היה שירותים ואמבטיה .
חוץ מ-3 חדרי השינה היו עוד 2 חדרי עבודה וחדר שירותים ואמבטיה ראשי.
החלטתי לבחור את החדר שיש לו נוף לכניסת הבית, לקחתי את המזוודות שלי לחדר החדש והתחלתי לפרק אותן.
מתברר שההורים שלי לא היו צריכים עזרה בסופו של דבר, ידעתי את זה מראש ובגלל זה לא ירדתי לעזור להם.
אחרי שעתיים של סידור החדר וכל הדברים שלי במקום החדש שלהם ירדתי למטבח.
המטבח גם הוא היה גדול יחסית למה שחשבתי, הוא היה מודרני [יחסית לבית עצמו], אני ממש אוהבת את הבית הזה !
אבא שלי ואימא שלי דיברנו בניהם והפסיקו כאשר נכנסתי למטבח.
"למה הפסקתם לדבר?" שאלתי .
"אנני, יש דברים שאת לא צריכה לדעת כרגע, אולי נספר לך יותר מאוחר, עכשיו זה ממש לא הזמן הנכון לדבר על זה" אמא שלי אמרה בכעס.
"וואי אני לא מבינה למה אתם נראים כאילו קרה אסון, אני רק שאלתי שאלה בצורה יפה, אני מצפה מכם לענות לי באותה צורה !" אמרתי בכעס אפילו בצורה כועסת יותר מאשר אמא שלי.
"אנני אל תתחצפי אלינו גברת צעירה !" אבא שלי אמר גם הוא בכעס.
איזה משפחה כועסת....... עברנו לבית חדש, לעיר חדשה... הכול נראה פשוט מושלם ופתאום הם כועסים. אם הם כועסים הם לא צריכים להוציא את הכעס עלי !!
"אני הולכת לעשות סיבוב באזור!" אמרתי בצעקה וטרקתי את דלת המטבח , הייתי ממש כעוסה באותו זמן.
לקחתי את המעיל הלבן שלי ממתלה המעילים ויצאתי החוצה.
בחוץ היה ממש קר לעומת בבית, הרגשתי שאני נמצאת בתוך מקרר!
בצדדי היו בעיקר עצים וממולי היה כביש, החלטתי ללכת בעקבות הכביש, אולי אני אגיע למקום הרחק מפה....
אני לא יודעת כמה זמן הלכתי אבל נראה שהלכתי הרבה מאוד, אני כבר לא רואה את הבית מאחורי וזה נראה שעומד להחשיך כל רגע.
הגעתי לגן משחקים, היו שם כל כך הרבה אנשים למרות הקור העז, נראה שאנשי העיר התרגלו לקור הזה לעומתי!
נשענתי על עץ כלשהו והסתכלתי על האנשים שבאזור, לפתע ילדה בת 3 באה לעברי, לא הבנתי מה היא רוצה ממני עד שקלטתי שהיא רצה אל העץ ולא אליי .
"ששששש אל תגלי לקוויל שאני פה!!" היא אמרה בגיחוך. מי זה קוויל למען השם?!
"אל תדאגי, אני לא אגלה" אמרתי בחיוך.
"קלייר בר איפה את?" צעק בחור מרחוק, ממה שראיתי הוא פשוט ענקי ! הגובה שלו לפחות 2 מטר והוא דווקא נראה טוב מאוד.
קלייר, ממש שהבנתי שקוראים לה, פשוט צחקקה לה לבד, כנראה שקוויל הזה שמע אותה ובא לעברי.
"ראית פה במקרה ילדה בת 3 שמתחבאת?" הוא שאל, עכשיו שאני רואה אותו בקרוב הוא באמת ענקי!! לא האמנתי עד עכשיו שיש באמת בני אדם שהם כל כך ענקיים!
" אממ אמ.... לא ראיתי פה אף אחת בת 3 שמתחבאת" צחקקתי והצבעתי לכיוון העץ.
כנראה שהוא הבין אותי ואמר "תודה בכל מקרה", הוא הלך מאחורי העץ ומצא את קלייר מתחבאת מפניו.
היא צחקה ונראתה ממש משועשעת מזה שהיא הצליחה להתחבאות מפני.
נשארתי באותו מקום שהייתי, קוויל הזה וקלייר באו לעברי ופשוט נעמדו שם.
"שלום,אני קלייר וזה קוויל" קלייר אמרה בצורה חמודה.
"כמו שקלייר אמרה אני קוויל , נעים מאוד להכיר אותך......." הוא אמר בצורת שאלה.
"אן תומסון" הושטתי לו את ידי והוא הושיט לי את ידו. כשהוא נגע בי הרגשתי כמו שאני נוגעת בתנור חם. הסטתי את ידי מהר ונראה שהוא הבין למה.
"אוי , אני ממש מצטער" הוא אמר בבהלה.
"אממ זה בסדר, פשוט אתה מאוד אבל מאוד חם!"
נראה כאילו לא היה לו מה לענות אז אני עניתי מהר במקומו "אבל זה בסדר לגמרי" אמרתי בחיוך, הוא חייך בחזרה אליי.
"את חדשה פה, נכון?" הוא שאל.
"כן אני חדשה, עברתי לפה רק היום" עניתי. קוויל הזה נראה דווקא נחמד. מעניין אם הוא פנוי חח
"ברוכה הבאה ללה פוש!" הוא אמר בדיוק כמו שאבא שלי אמר כשנכנסנו ללה פוש.
"קוויל לאן נעלמת?!" שאל בחור שבא לעברנו.
"סת' , זוהי אן, היא חדשה פה !" אמרה קלייר בהתפעלות.
אוקי, הבחור הזה באמת הזה חתיך הורס שאי אפשר לתאר !! הוא גם ממש שומה לקוויל, אולי הם אחים או קרובי משפחה....
"נעים מאוד להכיר אותך סת'" אמרתי לו והושטתי לו את ידי, הוא רק בהה בי, לא זז מילימטר והמשיך לבהות בי.
זה היה ממש מוזר, אני לא רגילה שבוהים בי... כאילו מה יש לו? יש לי משהו על הפרוץ שהוא לא יכול להפסיק לבהות בי?! אם יש לי אז הוא צריך להגיד לי !
"יש לי משהו על הפרצוף שאתה ככה בוהה בי?" שאלתי בכעס.
"אממ ממש לא! מממש לא ! לא התכוונתי לבהות בך, אני מצטער שגרמתי לך לאי נעימות" הוא ענה, מנסה להתנצל על זה שהוא בהה בי.
"זה בסדר, שוב, נעים מאוד להכיר אותך סת'" אמרתי בחיוך. הפעם אני לא הפסקתי לבהות בו.
היה בו משהו שמשך אותי להסתכל עליו, הוא נראה ממש מבוגר אבל ממש צעיר, כמו שכבר הזכרתי הוא דומה לקוויל אבל סת' הרבה יותר יפה !
יש לו שער טיפה ארוך ולקוויל אין, אני אוהבת שער ארוך, במיוחד את השער של סת'.
או גאד מה יש לי? אני רק פגשתי אותו ואני חושבת שהוא אליל! אני צריכה להתאפס על עצמי ומהרר
"נעים מאוד להכיר אותך אן" הוא אמר בחיוך, הוא נראה כמו מישהו שקיבל את ההודעה הכי משמחת ביקום ויש לי הרגשה שאני נראת בדיוק כמוהו.
"או מי גאד סת' !!" צעק קוויל בפתאומיות והבהיל אותי בטרוף!
קוויל תפס בשתי הידיים שלו את הכתפיים של סת' והתחיל לנער אותם, אני באמת לא מבינה מה קורה פה, אני מרגישה מאוד מבולבלת.
"טוב, נראה סת' לא במצב נפשי כל כך טוב.. או שאפשר להגיד פשוט ההפך" הוא צחק בקול.
עכשיו אני יותר מבולבלת ממקודם.
"קוויל אני רוצה הביתה!" קלייר נדנדה לקוויל.
"אוקי קלייר בר, הינה אנחנו הולכים, נכון סת'?!" הוא שאל את סת'. סת' לא ענה. הוא גם לא זז.
"סת', תתעשת על עצמייך! אנחנו צריכים ללכת אחי!" קוויל צעק על סת'.
"נראה אותך בסביבה אן, היה נעים מאוד להכיר אותך וברוכה הבאה ללה פוש ולחבורה" קוויל אמר לי ודחף את סת' קדימה, סת' לא להפסיק להסתכל עליי ואני לא הפסקתי להסתכל עליו.
בסופו של דבר סת' סובב את ראשו והלך עם קוויל.
"בי בי אן" אמר קלייר ונופפה לי לשלום.
"בי קלייר, קוויל וסת'" אמרתי.
אוקי. זה היה ממש אבל ממש מוזר.