וויתור זכויות: לא שלי, לעזעזל. אתם פשוט מתעקשים לזרות לי מלח על הפצעים. זה של סטפני מאייר, בסדר?
שם: דאגה ונחישות.
מתנה ל/מוקדש ל: אהובת לבי, נגה, שכתבה איתי, ותרגמה לאנגלית, את הסיפור החדש שלנו :)
בטא: אהמ, נגה?
דירוג: K
שיפ: רוזלי קאלן/אמט קאלן
תקציר: מי שומר על מי שנשאר אחרון?
"לא נצליח לשרוד את זה, אמט" לחשתי לתוך חזהו הרחב. "אפילו אליס עזבה אותנו."
הוא הידק את ידיו סביבי. "אל תדאגי, רוז. אני אטפל בהם. הם לא ייגעו בך"
"אתה יודע שאני לא דואגת רק לעצמי. מה יהיה איתך? מה עם שאר המשפחה הזו?"
"יש לנו את נסי. היא תסביר להם. הם יבינו" הוא אמר בקול יותר מקווה מאשר קובע עובדה.
רעדתי מהמחשבה על נסי מתקרבת לעורו הקר, דמוי הנייר של ארו, מביטה לתוך עיניו האדומות, החלביות.
"אני יודע שאת דואגת לה. אבל את יודעת שאף אחד מאיתנו לא ייתן שיקרה לה משהו. יהיה בסדר"
"זה לא יהיה בסדר! כולם תמיד אומרים שהכול יהיה בסדר וזה אף פעם לא בסדר! אתה יודע מה קארלייל אמר לי כשצרחתי בזמן השינוי שלי לדבר הזה? 'יהיה בסדר, אל תדאגי'! זה מה שהוא אמר לי, ועכשיו.. עכשיו אתה בדיוק כמוהו!" דחפתי את עצמי ממנו, אבל הוא החזיק אותי צמודה אליו ולא נתן לי להשתחרר.
"רוז. תירגעי"
הזעפתי אליו מבט. הוא הישיר את מבטו לתוך עיני, ושנינו לא הורדנו את מבטנו. ניסיתי להעביר אליו בעיניי את מה שאני מרגישה, מה שאני חושבת. ניסיתי שיבין.
והוא-עקשן כמוני- ניסה שאני אבין. אבל הוא טועה. כי לא יהיה בסדר. הם רבים, הם חזקים. הם יפגעו במשפחה שלי. בכל מה שנשאר לי.
ליבי התמלא ברגש אחד- נחישות. הם לא יפגעו באף אחד יותר. לעולם. אני לא מוכנה שייקחו ממני עוד משהו. אני אגן עליהם. בגופי, בנפשי, אפילו אם זה יגזול ממני את חיי, עד כמה שניתן לקרוא לקיום הזה חיים.
אמט יישאר, אני אדאג לזה. וגם אדוארד, ואסמה, וג'ספר וקארלייל. ונסי. ו... ואליס. ואפילו בלה.
אבל בתוך הנחישות, שאלתי את עצמי בחרדה, 'ומה יהיה איתי?'
כתבתי פאנפיק של דמדומים בפעם הראשונה! אז, כן, כתבתי את זה עם אהובת לבי, החמודה והחכמה, שיודעת לכתוב פאנפיקים של דמדומים, אבל בכל זאת!
מה אתם אומרים?
יש תגובות?
אוהבת,
TheGrimGirl