פרק ראשון
-שבוע אחרי-
10:00 בבוקר. רחלי הוציאה את מקס לטיול בשכונה. "נראה שהכל חזר לשגרה" היא אמרה כשהיא הסתכלה סביב.
"כן, הא?" אמר קול מאחוריה. זה היה לירון.
"בוקר טוב גם לך!" היא ציחקקה.
"תגידי, ראית את השכנים החדשים?" הוא שאל.
"איזה שכנים חדשים? פה?"
"לא, לא אצלנו... במרחק של כמה בתים מהשיינפלדים, עוברים לגור אנשים חדשים" הוא סיפר לה.
"וואלה? נקווה שהם לא סנובים. מצד שני – כמעט כל מי שגר ליד השיינפלדים הוא סנוב" היא צחקה.
"אהה, אני לא חושב" הוא צחק יחד איתה.
"רחלי! לירון!" הם שמעו צעקה מרחוק.
"אודי? מה קורה?" רחלי שאלה.
"אתם לא תאמינו, אתם חייבים לבוא!" הוא קרא להם, והם מיהרו אחריו למספרה של אילנה.
"אודי, למה קראת לנו לפה?" ויקי שאלה.
"כן, ולמה החברה שלך והאח הזה שלה כאן?" שאלה מיטל.
"היי, דברי יפה, יא שכונקית." נימרוד אמר לה והיא גלגלה עיניים.
"אני קראתי לכם לפה כי זו נוגע לכל מי שהיה מעורב בעניין האוצר. קיבלתי מייל מורשבסקי." אודי סיפר.
"נו, ו..? הוא בטח רק מודה לנו על שהעברנו לו את מטה אהרון או משהו." לילוש אמרה.
"אז זהו, שלא. הוא מודיע לנו שהמטה מעולם לא הגיע לידיו, אלא נחטף. מסתבר שלא רחוק מכאן, הטנדר בו היו חיילים ששמרו על המטרה נעצר, המטה נחטף והחיילים היו חסרי הכרה. לאחר בדיקה של המכונית, הוכנס לשם כנראה איזשהו גז שהרדים אותם וכך יכלו לחטוף את המטה." אודי המשיך.
"מה?!" צעקו כולם יחד.
"כן."
"ומה, הוא אמר שהם רוצים שוב את עזרתנו בנושא?" רחלי שאלה.
"לא ברור. הוא אמר שהוא יעדכן אותנו בהמשך."
"אתם חושבים שאולי... הבריגדה חזרה לעבוד?" ויקי שאלה בהיסוס.
"איך הם יעבדו? אבא שלי הלך לכלא, וממה שהבנתי, הוא היה המוח שלהם." אגם אמרה.
"אבל לכי תדעי, אולי כבר השיגו לו מחליף..." לילוש הוסיפה.
במשרדים הסודיים, ורשבסקי זימן את איתן לשיחה אצלו במשרד.
"איתן, המטה נגנב מאיתנו. אתה יודע מה זה אומר?" הוא שאל.
"כן, אבל אתה בכל זאת תגיד לי..."
"שנכשלת במשימה, איתן! עם כל הפיקשושים שהיו לך לקראת הסוף, חשבנו שהצלחת, אבל איכשהו היא נכשלה." ורשבסקי צעק עליו.
" מה אתם רוצים שאני אעשה? אני כבר הלכתי משם, לא הייתי קשור לזה יותר!" איתן צעק עליו חזרה.
"תשמע, מהיום אתה לא יוצא יותר לשטח. אתה נשאר כאן לפקח ולעבוד במשרדים. כבר מצאנו לך מחליף שימשיך במשימה להחזרת המטה במקומך." הודיע לו ורשבסקי.
"מה? כבר? מי?"
"אתה תגלה בהמשך."
בארוחת הצהריים, רחלי פשוט לא הפסיקה לדבר.
"תכל'ס, יכול מגניב אם הבריגדה תחזור לעבוד. היה ממש כיף בשנה האחרונה" רחלי אמרה.
"כן, רחלי? לא הספיק לך האקשן שהיה לנו השנה, את רוצה עוד?" אודי שאל בציניות.
"כן, אודי. תחשבו על זה, מכל המקומות בארץ, דווקא אצלנו, ביישוב הנידח נרקיס, קרו הדברים המדהימים האלה."
"אני מסכים איתך שזו הייתה בהחלט חוויה, אבל לא הייתי רוצה לעבור אותה שוב." בנדה אמר.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
"יבוא!" ויקי צעקה.
"רחלי, אודי, אנחנו הולכים לראות את השכנים החדשים, בואו." מיטל אמרה.
"מיטל, בחייאת, אנחנו באמצע האוכל, למה נראה לך ש..." בנדה אמר, אבל שלושת הנערים כבר נעלמו.
החבורה הצעירה מהשכונה הלכה לכיוון הבתים העשירים והגדולים. הם מצאו מהר מאוד את הבית של הדיירים החדשים – שזה לא היה ממש קשה, בהתחשב בעובדה שהם היחידים עם משאית הובלות ליד הבית.
"וואו, יש להם אחלה דברים יחסית לעשירים" לירון אמר.
"לא נכון! יש להם X-BOX?!" מצליח כמעט התעלף למראה עיניו.
"אפשר לעזור לכם, ילדים?" שאל אדם בעל מבטא דרום אמריקאי.
"אמ..."
"כן! כן, אנחנו הילדים מהשכונה ורק רצינו לבוא ולהגיד ברוכים הבאים לנרקיס!" רחלי הצליחה להציל אותם.
"אה, תודה רבה, מוצ'אס גרסיאס" אמר האיש הנחמד.
"וסליחה שאני שואלת, אבל אפשר לדעת מאיפה המבטא?" רחלי שאלה.
"אה, כן, במקור אני מארגנטינה," הוא אמרה עם ר' מתגלגלת, "אבל אני כבר 30 שנה בארץ והמבטא לא נעלם" הוא צחק והם צחקו יחד איתו.
"רציתם עוד משהו?" האיש שאל.
"אמ, כן... רצינו לדעת אם גם יש לך ילדים שעוברים לגור איתך. אלא אם כן ה-X-BOX הוא שלך" מיטל ציחקקה.
האיש הסתכל עליהם מספר שניות. נראה היה שהוא מנסה למצוא תשובה.
"כן, סי, כן. אני גר כאן עם האחיינים שלי. בעצם, הגדולה, אני חושב, בגיל שלכם." הוא אמר בהיסוס.
"באמת? וואו, איזה כיף! היא נמצאת כאן?" רחלי שאלה.
"אה, לא, לא היא לא. בכל מקרה, היה נעים לפגוש אתכם" אמר האיש בחיוך ופנה חזרה לכיוון הבית.
"מוזר..." אמר לירון.
במשך כל היום איתן ישב על המחשב בניסיון למצוא מיהו הסוכן החדש שמחליף אותו במשימה בשכונה. הוא לא מצא אף לא רמז אחד!
"איתן, אתה מוזמן לבוא" קרא לו ורשבסקי.
"מה יש?" איתן שאל.
"בוא לקבל את פניה של המחליפה החדשה שלך" אמר ורשבסקי.
"מחליפה? רגע, אתה לא אמרת שזו בחורה" איתן אמר.
"חברים יקרים, אני רוצה שתקבלו את הסוכנת החדשה שלנו, שתעזור לנו להשיג את מטה אהרון בחזרה – הכירו את אלבה" ורשבסקי אמר והסתכל לכיוון הדלת.
ואז היא נכנסה – בלבוש ייצוגי שחור-לבן, עקבים שחורים, ברונטית, או במילים אחרות – בחורה פשוט מהממת.
איתן לא הפסיק להסתכל עליה. הוא ניחש שהיא בערך בת גילו, משום שכך נראתה חיצונית, אבל היא כן שידרה משהו מבוגר.
"איתן, תכיר, זוהי המחליפה שלך במשימה".
"היי, נעים מאוד, אני אלבה" אלבה חייכה והושיטה את ידה.