סוורוס סנייפ ישב מול האח על כסא עץ מוזנח ובהה בלהבות האש שריצדו מול עיניו. בתנועה קלה הוא קם על רגליו ופתח את החלון. ביחד עם משב רוח מקפיא נכנס פנימה ינשוף זהוב ושמט חבילה על המיטה שנראתה פתאום רחוקה מדי.
בלי לשים לב לינשוף שכבר מזמן מצא את דרכו אל עבר היציאה הצליח סוורוס להגיע למיטה ולהתיישב עליה. דמבלדור תמיד הטיף לו שבסוף כל השתייה הזאת תגרום לו להזדקנות מוקדמת. אבל הוא לא הסכים איתו. הוא ידע שברגע שהוא ייקח עוד כמה לגימות מהבקבוק שהתחיל להשחיר מרוב יושן ההזדקנות שלו תתעכב. וגם אם לא לפחות הוא ירגיש צעיר יותר. בדיוק כמו פעם...
סנייפ חסם את רכבת המחשבות שפתחה במסלול מהיר סביב האונות שלו. הוא לא ייתן לזה להפריע לו. הוא לקח את החבילה בידיו והתמקם ביתר נוחות על המיטה, בוחן את העטיפה הירוקה שעטפה את המתנה שלו.
לאחר כמה דקות ניתן היה לראות מסביב למיטה שאריות של נייר קרוע ושארית של משהו שפעם נראה כמו מעטפה.
מראה.
גבה אחת מצאה את עצמה מסתכלת על כולם מלמעלה. השנייה התעקמה בזלזול.
הוא הפנה את תשומת ליבו למכתב הקצר שנח באגרופו הקמוץ. במהרה הגבה שכבשה את העולם נאלצה להתחלק בכס המלכות שלה.
רק תסתכל על כל מה שהרסת
המכתב לא היה חתום אבל זה לא שינה לסוורוס הרבה. הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר אל עבר המטבחון הקטן בכוונה להכין כוס תה מחמם ואז לחזור אל המקום שלו ליד האח ולהמשיך במה שהוא עשה לפני שהינשוף החליט להפריע. אבל בעודו מביט בשקיק התה הטבול במים הרותחים שפיתחו את הרגל הבהייה בחזרה, מוחו נדד אל המיטה והמראה.
למה בדיוק התכוון זה ששלח לו את המכתב?
מה הוא הרס?
השאלות לא נתנו לו מנוח והוא עזב את תערובת התה החדשה לטובת מציאת תשובות. במהירות מטרידה סוורוס היה שוב במקומו הקודם ובהה במראה.
לפתע, על המראה הופיעו שתי תמונות. התמונות היו מודבקות למסגרת וסוורוס הביט בכל אחת מהן בנפרד.
הראשונה הראתה נער צעיר, שחור שיער וכהה עיניים. הנער חייך חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, אבל הוא עדיין היה שם. זה היה סוורוס, לפני כ-20 שנים.
עיניו נדדו אל עבר התמונה השנייה, בה הוא זיהה את עצמו שוב. הפעם מבוגר יותר, החיוך כבר לא נראה על הפנים הצהבהבים.
לפתע עיניו נחו על השתקפותו במראה, ושפתיו התעקלו בהפתעה.
היישר אל תוך עיניו בהה גבר זקן,מקומט, שיערו משומן ולא מסודר ועיניו ריקות מתוכן. הוא הביט שוב בתמונה הראשונה, שומר את החיוך בראשו, אחר אוגר את הפנים הכעוסות בתמונה השנייה ומנסה ללא הצלחה להכניס לפחות תחושה אחת לבבואתו, להפוך אותה לבובתית פחות.
אבל הבבואה נשארה כמו קודם. חסרת חיים ורגשות. רק פרצוף חסר תועלת.
מבטו של סוורוס התרכז בעיניו ושוב, כמו קודם, הוא עבר על פני התמונה הראשונה, מביט במשך דקות ארוכות אל תוך העיניים המנצנצות ומנסה לחכות את המראה, להפיח חיים בעיניו שלו כמו פעם.
הוא עבר אל התמונה השנייה ושוב, כמו בפעם הקודמת, השתהה דקות ארוכות מול הזעם הקר שבלט בעיניו, קולט גם אותו, ושוב, ללא הצלחה, מנסה לשחזר רגש כלשהו.
לפני שהוא שם לב, הכל סביבו החשיך והלילה ירד.
פתאום, למרות החושך הפתאומי, הוא ראה הכל. הוא ראה את הקמטים הקטנים שנוצרו מתחת לעיניים שלו. הוא ראה איך צבע פניו הצהיב מזקנה ועיניו נשארו ללא אישונים, מלאות בחושך ושחור. בדיוק כמו הנשמה שלו.
פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת קם סוורוס מהמיטה והשליך את המראה אל הקצה השני של החדר. המראה פגעה בקיר ורסיסי זכוכית התפזרו לכל עבר.
הוא התקדם אל הקיר בתנועה כבדה אחת והתכופף כדי להרים פיסה קטנה של מראה שבורה.
הוא הביט בה.
הפיסה הייתה כל כך קטנה שהדבר היחיד שהשתקף בה היה העיניים שלו.
וסוורוס חייך.
בעיניו היה אותו הזעם הקר כמו בתמונה ואותו הניצוץ של שמחה הופיע בעיניו.
שבע שנים של מזל רע היו כלום אם זה היה המחיר של עין אחת בודדה שהצליחה להחזיר רגשות נושנים.
וסנייפ הלך לישון.