ג'ון התעורר בפעם השמינית באותו לילה, בגלל תחושה פתאומית שהעולם נהיה קר יותר. לרגע או שניים הוא הביט סביבו, מבולבל, ואז הבין מה קרה. "שרלוק, השמיכה!" הוא סינן בזעם. "זו כבר הפעם השמינית הלילה!". שרלוק, בן זוגו, רק מלמל משהו לא מובן והתהפך לצד השני, מושך את השמיכה עוד יותר.
ג'ון נאנח ובהה בו בתסכול לא בלתי מובן מאליו. הם יצאו כבר שבעה חודשים, אחרי שג'ון התוודה בפני מרי ש"זה פשוט לא הולך", וש"אני מצטער מרי אבל אני אוהב אותו". ולמרות שזה היה נכון, והוא לא התחרט על הבחירה שלו אפילו לרגע אחד, לא היה קל להיות בן הזוג של שרלוק הולמס.
זה התחיל מהדברים הקטנים, כמו משחת השיניים שהוא תמיד השאיר פתוחה, ועבר לדברים גדולים יותר, כמו חוסר היכולת המושלם שלו להבין רגשות של אנשים מצד אחד, והיכולת שעולה על כל דמיון להבין מה מניע אותם מצד שני. וכמובן, היה את ההרגל המגונה שלו לגנוב את השמיכה באמצע הלילה.
השמש כבר התחילה לעלות כשג'ון ניער את כתפו של שרלוק בעדינות. "שרלוק כבר בוקר ואתה לוקח לי את כל השמיכה" הוא התלונן. שרלוק, זועם על ההפרעה מלמל "ווטסון יקירי, היכולת המדהימה שלך לציין תמיד את הברור מאליו מדהימה אותי כל פעם מחדש. ועכשיו, אם תסלח לי, אני חוזר לישון". ובזאת הוא עצם את עיניו ונרדם שוב. ג'ון, שוויתר על כל ניסיון לחזור לישון פתח את החלון כדי להכניס קצת אור לחדר. כשהאור פגע בפניו של שרלוק הוא נאנח ופקח את עיניו בסרבול "ג'ון למה עשית א- רגע אתה בלי חולצה?" הוא פלט ובהה בחזהו החשוף של ג'ון. ג'ון התחיל להסמיק תחת מבטו הבוחן. "כן מה הבעיה?" ענה לו בתמיהה. "כלום, פשוט תתעלם מכל זה. אלה היו דיבורי שינה. תסלח לי" הוא הדגיש את שתי המילים האחרונות "אבל אני פשוט צריך לחזור לישון". "שרלוק!" ג'ון קרא בעצבנות. "אוי נו מה עכשיו? אני ישן! תראה, יש לי שמיכה!". "כן אני רואה" אמר ג'ון. "זו השמיכה שלקחת לי". והוא יצא מהחדר.
שרלוק הביט בו כשיצא. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את ג'ון בלי חולצה או אפילו יותר מזה, אחרי דייטים שבהם הם הלכו למסעדה של אנג'לו או סתם בימים רגילים, אבל הוא לא יכול להכחיש שזה באמת היה נחמד לראות את ג'ון בלי חולצה ברגע שהוא התעורר. כי אפילו ששרלוק לעולם לא היה מודה בזה בקול רם, הוא חשב שהבלוגר שלו דווקא נראה די טוב. אפילו יותר מ"די טוב" אם לומר את האמת, ובמיוחד כשהוא בלי חולצה.
"שרלוק אתה רוצה קפה?" קולו של ג'ון קרא מהמטבח. למשמע הגניחה הישנונית שהגיעה מחדר השינה הוא גיחך. לא היה ספק ששרלוק הולמס מעולם לא היה, ולעולם לא יהיה אדם של בוקר.