כל מי שרואה את פרד וגורג, כל מי שמכיר אותם, לא יודע שיש רובד שלם שהוא לא מכיר. מימד שלם באישיותם, שלכל האנשים נתפס כלא קיים. החזות המצחיקה שהם מציגים לעיתים קרובות נתפשת כאישיות שלהם, האישיות השלמה, והיחידה. הדבר שכל כך הרבה אנשים מפספסים הוא הרגשות שלהם, אלה שנמצאים מתחת לפני השטח, אלה שאפילו פרד וגורג לא יודו בהם בפני עצמם, או יותר גרוע- אחד בפני השני.
היה זה היום הראשון ללימודים, כשהתאומים עלו אל ההוגוורטס אקספרס, נכנסו לתוך תא ושמרו מקום לחברם הטוב ביותר, לי גורדן. לכאורה הם רצו לחזור לבית הספר, ובעצם גם לא רצו- הרי למרות העובדה שהם היו כבולים לשיעורים, מבחנים, וכללים נוקשים של בית הספר, היה להם חופש מגברת וויזלי, והרבה אנשים שיעריצו את מעשי הקונדס שלהם.
"אתה לפעמים מרגיש... משועמם?" אמר פרד.
גורג, שבהה אל מעבר לחלון, לא הגיב בהתחלה. הוא סקר את כל האנשים שהלכו על הרציף. "קייטי ואנגלינה פה. אתה חושב שהן ירצו לשבת כאן?"
"מה לעזאזל זה אומר? אתה מרגיש משועמם או לא?"
גורג הסתכל אל תאומו ישירות. "לא."
"בחיי," פרד נראה מעט מופתע, "זאת הפעם הראשונה שאנחנו לא מסכימים על משהו."
"אני מרגיש מתוסכל. לא משועמם."
"ולא יכולת לספר לי את זה קודם? תרחיב."
"זה לא חיבור להיסטוריית הקסם. אני מתוסכל. מינית. רגשית. תסכול."
"לא מתאים לך להתנהג ככה, פורג. זה בגלל קייטי?" פרד התחיל להיראות מעט מודאג- פרד אכן נראה מתוסכל, כאילו הוא מנסה להילחם בדחף.
"אני מופתע," גורג אמר ברצינות תהומית שלא התאימה לו, "כל הזמן הזה, כשאמרתי לך על האהבה הנכזבת שלי, אתה באמת האמנת שזאת קייטי?"
"זאת - זאת לא?" פרד היה מאוכזב מעצמו- אחת היכולות הטובות והמפורסמות ביותר שלו היא היכולת לקרוא את תאומו כספר פתוח. איזה מין תאום הוא, בעצם, אם גורג משקר לו כל כך הרבה זמן ולא היה לו מושג?
"קייטי היא לא הטיפוס שלי."
"אז מי כן?"
"אני טיפוס חולני, חולני ומעוות, גרד."
"גם אני." לרגע פרד חשב שגורג חזר לעצמו הקליל.
"ברצינות."
"אה."
"אני... אני כל הזמן חולם על זה. בלילה, ובהקיץ. אני רוצה לנשק אותך, פרד. רק פעם אחת. כבר שנים. זה לא עוזב אותי, ואני משתגע מזה. אני מרגיש נורא."
השתררה שתיקה של כמה דקות בתא.
"אז למה אתה מחכה?" שאל פרד. הם אחים, והם הולכים עד הסוף. אם גורג באמת רוצה כל כך לנשק אותו, וזה באמת קורע אותו מבפנים, פרד בהחלט לא הולך להניח לו לסבול ככה.
גורג הסתכל על פרד בתדהמה מוחלטת, בזמן שהוא התיישב לידו והסתכל ישר לתוך עיניו. פרד באמת לא הרגיש משיכה כזאת לגורג בעבר, אבל הוא היה מוכן לעשות הכול בשבילו.
גורג הניח יד אחת בשיער של פרד והתקרב אליו. רגע אחר כך, השפתיים שלהם נפגשו. סוף סוף חשב גורג. זה באמת יותר ממה שציפיתי פרד נראה כאילו הוא נהנה מהעניין, ובמיוחד מהסיכון שבו. הוא שם את שתי ידיו על הכתפיים של פרד, וקירב יותר את גופו. הדברים נהיו יותר מעניינים כאן. וגורג באמת מנשק מעולה
הנשיקה נמשכה עוד ועוד, עד שבסופו של דבר פרד נסוג, ובחן את הפנים המופתעים של גורג, שבבירור רצו עוד.
במשך כמה שניות הם הסתכלו אחד בעיני השני, עד שבבת אחת הם פרצו בצחוק. ארוך, מתגלגל. כל המתח שהיה מקודם נעלם, כל האווירה הכבדה. הם לא יכלו להפסיק לצחוק גם כשלי גורדן נכנס לתא.
"מה כל כך מצחיק?"
"גורג..." פרד ניסה להגיד, אבל כבר כמעט לא היה לו אוויר לנשימה. "כלום."
לי הסתכל עליהם בצורה מוזרה. תמיד הוא היה מעט לא שייך, אבל הפעם זה היה מאוד ברור- הוא מפריע למשהו.
"אר- טוב. אני הולך לבקר את אנגלינה וכולם." הוא אמר ויצא, משאיר את הציוד שלו בתוך התא.
"עכשיו באמת אפשר להגיד שעשינו הכול," אמר פרד, מנגב את הדמעות מעיניו.
גורג ניסה לחזור לקצב הנשימה הרגיל שלו. התקף צחוק כזה לא בא לעיתים קרובות. "לא הכול, אבל אנחנו בהחלט קרובים יותר."
"חולני." אמר פרד בחיוך.
"מעוות." השלים גורג.
"עכשיו אתה שמח?"
"טוב, לא בדיוק..." אמר גורג ונישק את פרד שוב. הפעם הנשיקה הייתה קצרה, וגורג נסוג כמעט מיד. "לא ידעתי שתהיה כל כך מוצלח בזה."
"טוב, אני באמת היפה יותר מבינינו," אמר פרד בחשיבות עצמית.
גורג חייך לעצמו ונישק את פרד שוב. זאת הולכת להיות חתיכת נסיעה, הוא חשב.
לרגע פרד הפסיק, הוציא את שרביטו ונעל את הקרון מבפנים. הם התנשקו עוד ועוד, עד לרגע שלי גורדן חזר, ובמשך חמש דקות שלמות צעק, "מה קורה? למה זה נעול? פרד! גורג?"
כשהם פתחו את הדלת לבסוף, לי לא הפסיק לשאול אותם מה לעזאזל קרה להם הפעם, ואולי אחד הניסויים שהם עבדו עליהם בחופש השפיע עליהם בצורה קצת מוזרה.
לי אף פעם לא קיבל את התשובות לשאלות שלו.