אלכס
פרק ראשון: מקל עקום
"הדרך הזאת לא מוצאת חן בעיני," דבי אמרה והקול שלה נשמע קטן ומפוחד. "אני בכלל לא מכירה את הרחובות האלה."
היא עצרה במקום ואני גלגלתי עיניים, ליפפתי את היד שלה ומשכתי אותה קדימה. "זאת השכונה שלי דב," נאנחתי, "אני מכירה את הרחובות האלה כמו שאני מכירה את עצמי. ואחרי שעוברים בהם הרבה פעמים הם לא נראים מאיימים בכלל. יש מקומות יותר מפחידים בלונדון."
"מעודדת," דבי לא נרגעה.
"אין פה אף הומלס," הבטחתי לה. "ובכל מקרה אנחנו עוד שנייה שם."
דבי לא הלכה מהר, היא עדיין נתנה לי לסחוב אותה לאורך הדרך. עדיין מבועתת. "למה לא הלכנו ברחוב הראשי פשוט?" היא שאלה אותי בעצבנות. "כל הקטע המפחיד הזה לא היה עובר עלי."
"לא הלכנו ברחוב הראשי כי קפוא היום."
"מה זה עוזר ללכת ברחובות הצרים האלה?" דבי לא הבינה.
"הקור פחות מקרר."
"אהה."
"פשוט תמשיכי ללכת אוקי?" התחלתי להתעצבן וכבר נמאס עלי למשוך אותה. היא הכאיבה לי ביד.
עזבתי את היד שלה והיא הלכה איתי. "אני לא אוהבת את השכונה שלך, אבל אל תעלבי בסדר?"
"גם אני לא אוהבת אותה."
"יופי," היא הנהנה והסתכלה ישר.
הרגשתי כל כך מטומטמת כשהתהלכנו ככה באמצע יום חורפי שתודה לאל שלא ירד בו גשם, מה שהיה די מפתיע, עם השמלות הקצרצרות האלו. לא רק שנראינו לא קשורות לכל האנשים עם המעילים והטרנינגים המחממים, נראינו מטופשות עם הצבעים הבולטים של השמלות. השמלה של דבי הייתה בצבע וורוד מרקר, ושלי בסגול מרקר. אם אני הייתי מחליטה איזה שמלה ללבוש, בחיים לא הייתי בוחרת בזאת. אבל ידעתי שאם אני יוצאת אם דבי, גם אם זה סתם מועדון טיפשי, אסור לי לריב איתה, אחרת זה נמשך לריב מטורף ולא רצוי. אז וויתרתי כבר מההתחלה. וזאת הייתה עוד סיבה שלא רציתי ללכת ברחוב הראשי. אולי אני בן אדם נורמאלי שאוהב תשומת לב, אבל מליון עיניים שבוהות בי, זה לא דבר מלהיב במיוחד.
והנעליים הבלתי אפשריות שהיא הכריחה אותי לנעול; נעלי עקב בצבע קרם, שעליהן היה לנו וויכוח קל. אחת חשבה שזה לא מתאים לסגול (אני), והשנייה שזה פשוט הורס, (דבי). זאת דווקא הייתה סיבה שבגללה לא היינו צריכות ללכת ברחובות הצרים עם המדרכות הלא כל כך ישרות ורציפות. הרגשתי שכל שנייה אני עומדת להתהפך. אבל היא כמובן נראתה טבעית לחלוטין. היא קוראת לזה כישרון.
"עוד כמה זמן?" דבי שאלה. "עוד ירד גשם." שתינו הסתכלנו למעלה. לא היה שום ענן אפור בסביבה, או ענן בכלל. השמיים היו שחורים, ויכולנו לראות כמה כוכבים נוצצים. "זה רק בגלל שהרחוב כל כך צר שבקושי רואים את השמיים," היא הניחה. "אני אומרת לך שהולך לרדת גשם כל שנייה."
"מיס תלונתי, אני נשבעת לך עוד פעם אחת את..."
פתאום נשמע צליל קראק חזק ואני ודבי קפצנו אחורה. הפה שלי היה פעור והעיניים פקוחות לרווחה, כשפתאום משום מקום הבחנתי בגבם של שלושה נערים, שני בנים ובת, הבחנתי לפי האורך של השיער והבגדים, בערך בגילי, עומדים- יותר נכון מופיעים על המדרכה. הם באו משום מקום, צצו משום מקום. זה היה מוזר. מוזר והזוי. מוזר והזוי ובלתי אפשרי.
"מה לעזאזל?" אלה היו המילים היחידות שיכולתי להוציא מהפה. והם ישר הסתובבו אלינו.
הבחורה נשכה את השפה התחתונה. "שיט." היה לה שיער שטני גלי, זה הדבר היחיד שיכולתי להבחין בו בסמטה החשוכה.
"זה לא היה תזמון מדויק," אמר אחד מהבחורים שגם אצלו הבחנתי רק בשיער. שיער כתום כמו אש.
"לא, לא ממש," אמר השלישי, ואצלו הבחנתי רק במשקפיים עגולים, ובעיניים ירוקות נוצצות. השיער שלו כנראה היה שחור ונבלע עם הצללים של הבניינים משני הצדדים שלנו.
דבי לידי תפסה את היד שלי חזק. זה כנראה היה יותר מידי בשבילה. רחוב צר ומפחיד שפתאום מופיעים בו אנשים מפחידים. כמה בן אדם יכול לסבול?
"אתה חושב שכדאי שנמחק להן את הזיכרון? יש לנו זמן?" הבחורה שאלה והקול שלה נצבע בדאגה. כיווצתי את הגבות, למחוק את הזיכרון? חשבתי, מה זה השטויות האלה? אבל נראה שהשלושה לקחו את השאלה ברצינות. מה קורה פה? מי הם? החלפתי מבט עם דבי שנראתה מבולבלת כמוני.
הג'ינג'י מיהר להשתיק אותה. "אם נבחר לא לעשות את זה, עדיף שהן ידעו כמה שפחות. מה דעתך הארי?"
הבחור עם העיניים המיוחדות שכנראה קראו לו הארי אמר בשקט, "אני חושב ש..."
"איך?" לא יכולתי להתאפק.
"אני חושב שזה הכרחי," הארי התעלם ממני לגמרי, כאילו לא אמרתי כלום. הרגשתי איך דבי מהדקת את האחיזה שלה סביב הזרוע שלי. "הן ראו אותנו מתעתקים."
"הם לא ממש ראו אותנו," הבחורה אמרה וזה נשמע כאילו היא מגנה עלינו. כאילו עשינו משהו רע. "הם בטעות היו פה. ובכל מקרה, הם ראו אותנו מופיעים לא מתעתקים. הארי, אין לנו זמן. הם בדרך."
"שלום," אמרתי קצת מבולבלת, "לי קוראים אלכס, וזאת חברה שלי דבי," הצבעתי עליה, "איך קוראים לכם?" הושטתי יד לכיוונם.
הבחורה עמדה מתוחה ליד הבנים, מביטה לי עמוק לתוך העיניים. היא נראתה מוטרדת. הג'ינג'י התחיל להוציא מאין מקל מהתיק שלו כשהיא לקחה צעד קדימה ולחצה את היד שלי. "הרמיוני," היא אמרה הגבות שלה יותר מכווצות משלי. "זה הארי," היא הצביע עליו ,"וזה רון," היא הצביעה על הג'ינג'י.
"נעים להכיר," חייכתי אליה בחביבות.
שוב נשמע עוד צליל מפחיד קראק, אבל הפעם הוא היה פחות חזק ויותר רחוק. "אהה!" דבי צווחה לידי. זה כבר היה הרבה יותר מידי. הרמיוני עזבה את היד שלי מהר וישר הסתכלה על הארי ורון, והם התחילו לרוץ לכיוון השני, משאירים אותי ואת דבי מאחור, לא מסוגלות לזוז.
כששחזרתי את כל מה שקרה שוב בראש זה נראה לי כמו קטע מסרט פנטזיה. איך הם דיברו על דברים שלא הבנתי. התעתקות, ומחיקת זיכרון, והמקל הזה שהג'ינג'י הוציא מהמכנסיים. כאילו הם חיו בעולם אחר.
"זה היה מוזר," אמרתי אחרי כמה דקות ארוכות של שתיקה.
"זה היה מ-מעבר למ-מוזר," דבי גמגמה. "איך הם הופיעו ככה פתאום?"
"אין לי שמץ של מושג," הודתי.
אני הייתי הראשונה להמשיך ללכת. הלכנו בקצב איטי שתינו שקטות נותנות למחשבות להציף אותנו, כשפתאום שמענו צעקה כעוסה מאחורה, "תזוזו מוגלגיות טיפשות!" צעק נער עם שיער כל כך בהיר שהוא זהר בחושך. איך הוא קרא לנו? הרגשתי מבולבלת מתמיד, ומיהרתי להיצמד לקיר, ומשכתי את דבי אחרי. הוא רץ במהירות עם פרצוף כעוס. הוא המשיך קדימה רץ לאזור שאליו הרמיוני הארי ורון רצו, וכשהוא חלף על פנינו הבחנתי שביד ימין שלו הוא החזיק מקל עקום כזה, שנראה דומה מאוד למה שרון החזיק. זה גרם לי לתהות.
"מה קורה פה?" דבי שאלה והתחילה להתנשם במהירות. "תזכירי לי עוד פעם למה לא הלכנו ברחוב הראשי."
"הקור," אמרתי בקצרה.
"אה נכון."
נכנסנו לתוך המועדון עם השמלות המיוחדות שלנו, וכבר הרגשתי הרבה יותר טוב. אלף, הטמפרטורה השתנתה. ובית, היה לי חשק לרקוד עד כדי כך שהאצבעות הידיים וברגליים עקצצו לי. ישר כשהמוסיקה נכנסה לתוך מרחב השמיעה שלי, כבר התחלתי לזוז ללא שליטה בזה. דבי ישר הצטרפה אלי, וכל מי שעמד בתור ליד הדלת התחיל להסתכל עלינו כאילו אנחנו משוגעות, אבל לא היה לנו אכפת. אפילו הצלחתי לשכוח קצת מכל מה שקרה קודם, מה שהיה דבר די טוב.
בפנים היה מפוצץ ורועש הרבה יותר מבחוץ, ועוד לחשוב על כל האנשים שעומדים ברחוב ומחכים להיכנס, כמה אנשים יכולים להיכנס פה? אנשים תפסו כל פיסת רצפה מסכנה, וקפצו עליה. אני נדחקתי כין כולם עם דבי שהתחילה לצרוח לידי.
המנורות מסביבי החליפות כל הזמן צבעים, ועשן בא מכל עבר. אנשים רקדו על רצפת הריקודים, והיו אנשים על הספות והכיסאות בצדדים שאו ישבו, או התנשקו עם אנשים בלהיטות או סתם דיברו ביניהם. "איזה כיף!" דבי צרחה, אבל אני בקושי שמעתי את הקול שלה עם המוסיקה החזקה, אבל קראתי את השפתיים שלה לא רע.
"לגמרי," צעקתי חזרה.
היא חייכה והמשיכה לרקוד בהתלהבות. "יהה אהה!" היא צעקה משמחה.
"אוו!" חיקיתי אותך מאושרת.
היא הפסיקה לרקוד לרגע. "את רואה אולי את ג'ק או סנדי?" היא שאלה אותי פתאום.
שמתי לב ששכחתי לגמרי שהיינו אמורות לפגוש אותם. "לא!" עניתי והרגשתי קצת אשמה. לא רציתי שישכחו אותי אם אני הייתי הם, "אני אלך לעשות סיבוב ולחפש!"
"אוקי!"
הם בטוח לא היו מבין האלו שרקדו בלהיטות על רצפת הריקודים, הכי הרבה שהם היו יכולים להגיע אליו זה לרקוד בצד ובצניעות. זה ממש לא הסטייל שלהם המועדונים האלה, אני לא יכולה לדמיין את סנדי אפילו עומדת על הרחבה. היא ביישנית וחמודה כזאת. וג'ק, הוא גם ביישן, ואולי בגלל זה הם מתאימים כל כך בעיני כולם. אז דילגתי על האנשים שהשתוללו וישר התחלתי לחפש אותם מבין האלו שישבו בצד.
לא מצאתי את שניהם. מצאתי רק את ג'ק. הוא אחד מהאנשים שישבו לבד על אחד מהכיסאות. הוא בהה בחלל, ונראה משועמם. התקרבתי אליו לאט, וחייכתי אליו כשהוא הביט לעברי, אבל הוא לא חייך חזרה או אמר משהו. הוא הסתכל לכיוון אחר. לא ידעתי אם לדאוג או לאעלב. "ג'ק?" אמרתי בקול רם. הוא לא הסתובב. "ג'ק?" שום דבר. ירדתי על הברכיים ותפסתי לו את הכתפיים עם הידיים שלי. "אתה בסדר?"
"מי את?"
כיווצתי את הגבות מבולבלת. "אני אלכס," אמרתי עם צחקוק. "אתה לא מזהה אותי? מה קורה לך?"
"אלכס?" הוא שאל. "מי את?"
"אני אלכס חברה שלך," התחלתי להילחץ. "ג'ק אתה בסדר?"
"את לא חברה שלי," הוא אמר בגסות והעיף את הידיים שלי מהכתפיים שלו. "מי זה ג'ק בכלל?" לא יכול להיות שטעיתי והתבלבלתי עם מישהו אחר נכון? או שאולי כן.
"אלכס! אלכס!" הסתובבתי ומאחורי ראיתי את סנדי. כשהיא התקרבה שמתי לב לדמעות בעיניה. "איזה טוב שאת כאן. חיפשתי אתכם בין כולם, ועכשיו את כאן. זה ג'ק," היא אמרה, "הוא ככה מאז ש... מאז ש..."
"מאז שמה?" התחלתי לדאוג יותר ויותר כל רגע.
"פתאום שלושה אנשים הופיעו ברחוב," היא לקחה נשימה, "פשוט הופיעו, פתאום, משום מקום. ברעש גדול," נשמע לי מוכר והיה תורי לקחת נשימה, "והם הוציאו מן מקלות מכוערים כאלה וכיוונו אותם על ג'ק, אמרו איזה מילה בשפה מוזרה ובלתי מובנת. ואז היה מן אור ירוק כזה חזק מאוד, מאוד, ומאז הוא ככה. הוא גם לא זיהה אותי." היא נגבה כמה דמעות שירדו על הלחי שלה.
"הזיכרון שלו פשוט נמחק?" לא האמנתי למה שהמוח שלי הכריח אותי להבין. הם דיברו על זה. שהם צריכים למחוק לנו את הזיכרון. אבל לא חשבתי שהם התכוונו אל זה באמת. אי אפשר למחוק זיכרון של בן אדם ככה סתם. שום מקל בעולם לא יצליח לעשות את זה. אולי איזה גזע של עץ שבן אדם ידפוק לשני בראש, אבל הם החזיקו מקל עקום וקטן שנראה שביר לגמרי. אני בטוח חולמת.
"הוא לא מכיר את עצמו!" סנדי המשיכה להתייפח.
"בואי נצא מכאן," זה היה הרעיון הראשון שלי. להרחיק את המוח שלי מרעש ולתת לו לחשוב קצת. "שלום, לי קוראים אלכס, אתה מוכן לבוא איתנו החוצה לרגע?" שאלתי את ג'ק בזהירות.
הוא נעמד על הרגליים והתחלנו ללכת ליציאה. בדרך דגתי את דבי מכל האנשים המטורללים שרקדו מסביבה. היא נראתה מאוכזבת והיא צעקה עלי קצת, אבל בסוף הצלחתי להוציא אותה. "מה קורה?" היא שאלה אותי.
הצבעתי על ג'ק.
"מה קרה עם ג'ק?"
הצבעתי על סנדי.
"מה קרה סנדי?" דבי שאלה אותה ומיהרה לחבק אותה כשהיא שמה לב לדמעות.
"היה רעש והם הופיעו, כיוונו עליו מקלות מוזרים, יצא אור ומאז הוא ככה," סנדי אמרה בקצרה לתוך הכתף של דבי.
"איך ככה?" דבי שאלה אותה.
"תגידי לו שלום," אני עניתי.
היא הסתכלה עלי במבט חשוד. "היי ג'ק," היא חייכה אליו מנסה להבין מה הבעיה.
ואז זה פגע גם בה. "מי את?"
היא הסתכלה עלי עם מבט מלא פחד.
"מה כולכן רוצות ממני, אני לא מכיר אתכן," הוא אמר ופנה ללכת. תוך רגע הוא הסתובב. "אתן יכולות להגיד לי איפה אני? איפה אני גר?"
"הוא איבד את הזיכרון?" דבי שאלה אותי. "זה היה הם? השלישייה המוזרה. הם התכוונו אל זה? הם... הם..." ידעתי שגם אצלה זה לא נשמע הגיוני.