הנשיקה המובטחת
שלום קהילת מעריצי הארי פוטר הישראלית הסיפור הזה פורסם באתר באנגלית ואני וחברה שלי תרגמנו אותו לאלו ואם יש שלא יודעים עדיין לקרוא אנגלית טוב ורוצים סיפורים טובים. אם ישנם טעויות אנחנו נשמח לקבל את הביקורות שלכם. התרגום הוא חובבני...
דרך אגב אין למצוא את הסיפור הזה בשפת המקור (אנגלית) בגלל סיבה לא ידועה שהמחברת הורידה אותו מהאתר לגמרי.
פרק ראשון: פרידות הן לא לנצח
"את נראית כמו מכשפה" צעקה ילדה בלונדינית קטנה.
"כןןןן" את מכשפה מרשעת ומכוערת הסכימה ילדה נוספת.
שני ילדים שצפו ב'מחזה' מהצד החליטו להצטרף ל'חגיגה'.
"איכסה השיער שלך כל כך נפוח את בטוחה שיש ראש מתחת לזה" שאל אחד הילדים בגועליות. לפתע הרימו הילדים אבנים והחלו זורקים על הילדה המסכנה.
"מכוערת" "שיני ארנב" "דוד זה" (ממשפחת אדמס) צעקו הילדים שלקחו חלק מהתענוג שלהציק לילדה.
היא החלה לבכות משום שלא יכלה לעשות דבר. היא לא יכלה להילחם בהם בחזרה, כי היא הייתה אחת והם היו ארבע.
מאיה עברה את אותו דבר בכל יום שעבר, בבית הספר האזורי הארדפורדשייר. חבריה לספסל הלימודים היו מציקים לה ומשפילים אותה מאז גן הילדים בגלל המראה שלה וכלום לא השתנה עד עכשיו.
"תעזבו אותה!" צעק קול. כל הילדים הסתובבו לראות מי אמר את זה.
זה היה ילד בלונדיני עם עיניים אפורות, שהתקרב לכיוונם. היה ברור שהוא ילד פופולארי בגלל שכל הילדים הפסיקו את מעשם ולחשו "סליחה" לפני שהתרחקו מהמקום. הילד התקרב אל הילדה והציע לה מטפחת.
"את בסדר" הוא שאל. "הנה קחי את המטפחת שלי, אל תדאגי היא נקייה. אמא שלי תמיד מוודאת שיש לי אחת נקייה למקרה שתהייה לה תועלת. אני מניח שהיא צדקה." אמר הילד. הילדה לקחה את המטפחת וניגבה את הדמעות. "תודה שגרמת להם להפסיק" היא אמרה בקול חנוק.
"על-לא-דבר. קוראים לי דריי. אני בכיתה ב'" הילדה הסתכלה עליו במבט מבולבל. אף אחד מעולם לא דיבר אליה לפני כן. ועכשיו הילד הזה רוצה להתחבר אליה?
"אני מאיה וגם אני בכיתה ב'" היא אמרה שוב.
"אני מצטער שהילדים האלה הציקו לך. אני מקווה שלא האמנת למה שהם אמרו"
"דווקא כן. זה נכון. אני מכוערת. הם צדקו שאמרו שיש לי שיער נפוח ויש לי שיני ארנב גדולות." דמעות חדשות החלו לעלות שוב בעיניה.
דריי שם יד על כתפה ואמר כבדרך אגב "הם טועים את יודעת, אני חושב שאת יפה".
מאיה הסתכלה עליו ושאלה "באמת?"
"כן. אז אל תקשיבי להם או.קיי?" הוא שאל בקול רגוע ובטוח.
מאיה הנהנה את ראשה.
"אז אנחנו חברים עכשיו?" שאל דריי. "כן. אני חושבת שכן".
"קדימה מאי בואי לשחק במגרש המשחקים".
בפעם הראשונה מאיה חייכה באושר. היא יותר לא הייתה לבד.
כמה ילדים עדיין הציקו לה מדיי פעם בפעם, אבל דריי תמיד הבריח אותם הרחק ואמר להם לעזוב אותה.
מאיה מצד שני תמיד עזרה לדריי עם שיעורי הבית שלו כי היא הייתה הילדה הכי חכמה בשכבה שלהם. הם היו בלתי נפרדים, הם עשו הכל ביחד ובגלל זה מלא בנות שלחו מבטים מלוכלכים בגלל שהן היו מאוהבות ב"ילד הרע" המדהים. אבל כמו שכולם אומרים, לכל הדברים הטובים יש סוף.
"דראקו חמודי, אתה יכול לבוא הנה רגע? אמא רוצה לדבר איתך" אמרה נרקיסה.
"מה יש אמא? אני בצרות?" שאל דראקו.
"לא מותק אני רק צריכה להגיד לך משהו" היא ענתה.
"או.קיי אמא דברי!" אמר דראקו.
"טוב אבא שלך ואני החלטנו לגור ביחד שוב, אנחנו לא גרושים יותר" היא אמרה בקול רגוע אבל שמח.
דראקו גירד את ראשו ואמר "אני לא מבין אמא למה את מתכוונת?"
היא צחקקה מעט ואמרה "דראקו חמודי אנחנו עוברים לגור שוב עם אבא" "וואו! סבבה! מתי הוא מגיע לכאן אמא? אני רוצה להכיר לו את מאיה!" אמר דראקו בקול מלא התרגשות.
"זאת הבעיה דריי, אבא רוצה שאנחנו נעבור ללונדון לגור בבית שלו איתו"
"מה? למה? מה בקשר ללימודים? ומאיה? כולם יציקו לה שוב, ואני לא רוצה שזה יקרה! ומה בקשר למסיבת היום הולדת שלה? אני יוכל ללכת לזה? אני לא רוצה לפספס את זה. אבא לא יכול פשוט לעבור הנה אלינו?" הוא אמר, תוך ניסיון להילחם בדמעות.
"אני מצטערת דראקו, אבל אנחנו חייבים לעזוב בקרוב. אני לא חושבת שתוכל ללכת למסיבת היומולדת של מאיה" אמרה נרקיסה שהרגישה עצובה בשביל בנה.
"זה מטומטם! אני לא יכול אפילו ללכת למסיבת היומולדת של החברה הכי טובה שלי! אני שונא אותו!" הוא צעק.
"אל תגיד את זה דראקו. אני אגיד לך מה נעשה, בוא נלך לקניות ונקנה למאיה מתנת יומולדת יפה ויקרה. מה דעתך?" היא שאלה בקול מלא תקווה.
"מה שתגידי" הוא ענה, קם ממקומו והלך לחדרו.
לאחר שבוע:
"דראקו צריך לזוז! אבא שלך יתרגז אם לא נגיע בזמן!" "אני בא..." הוא אמר.
"אמא אנחנו יכולים לעצור בבית של מאיה? אני צריך לתת לה את המתנה שלה"
"אני יודעת חמודי, לכן אנחנו חייבים לצאת עכשיו" אמרה נרקיסה.
-נשמע צלצול פעמון בדלת-
"דריי!" צהלה מאיה.
"אני כל כך שמחה שבאת! חשבתי שכבר לא תגיע".
"אממממ...מאיה, אני צריך להגיד לך משהו" הוא אמר בקול עצוב.
"מה קרה דריי? קדימה בוא נלך לחצר האחורית" הם ישבו על הנדנדה אבודים ללא מילים. "דריי מה קרה?" היא שאלה בקול מודאג.
" קודם כל... הנה המתנה שלך. אני מקווה שתאהבי את זה".
מאיה הורידה את העטיפה בצבע כסף ופתחה קופסה ירוקה. "וואו דריי! זה מהמם!" היא אמרה באושר. זו הייתה שרשרת כסף עם דרקון תלוי. "תודה רבה לך". היא נעמדה ונשקה לו על הלחי.
"מאיה אנחנו עוזבים" מלמל דריי.
"אה אתם עוזבים...מה אתם עוזבים ? למה?" היא בכתה במחאה. "אני לא יודע. זאת ההחלטה של אבא שלי". אמר דריי, בניסיון לשמור על מבט ישר. מאיה התחילה לבכות "בבקשה אל תלך... אל תעזוב אותי דריי..." הוא קם, נתן לה חיבוק ואמר "אני חייב".
היא שברה את החיבוק והורידה את השרשרת מצווארה. "הנה קח אני הכנתי את זה בשבילך. זה לא יקר כמו מה שאתה הבאת לי אבל אני הכנתי את זה מכל הלב. דריי" מאיה אמרה.
"וואו! זה מדליק! תודה מאי את הכי בעולם" הוא אמר בתשובה.
"טוב אני חייב ללכת עכשיו. יום הולדת שמח שוב" הוא אמר וניגב את הדמעות. "להתראות דריי. אני מקווה שלא תשכח אותי. אני אכתוב לך כל יום" היא אמרה. "אני לא אשכח אותך מאיה. גם אני אכתוב לך כל יום. אל תדאגי אנחנו נראה אחד את השני עוד פעם" הוא הבטיח לה. "מבטיח?" "מבטיח, מאי" "או.קיי אבל לפני שאתה הולך אני יכולה לתת לך נשיקת פרידה?" שאלה מאיה. "כמובן" דריי הפנה את הלחי שלו אבל מאיה העבירה את שפתיה כנגד שלו. זאת הייתה נשיקה טהורה ותמימה, משהוא שחתם את הבטחתם. ההבטחה שהם יראו אחד את השני שוב. יום אחד...
נ.ב.
אם אהבתם את הסיפור כתבו תגובות ואנחנו נפרסם את שאר הסיפור כל פעם פרק נוסף ...
לצערנו הרב מחברת הסיפור הורידה את הסיפור לפני שהיה לנו זמן להוריד בעצמנו את כל הפרקים (יש לנו את רובם) אתכם הסליחה.
מקוות שתאהבו אותו.
Chrisgirl ומיטל