אוקיי, זו התחלה של סיפור שאני מקווה שיהיה ארוך ומהנה.
קונג פו פנדה © לדרימוורקס
קרונוס © לסגה (golden axe )
העלילה, וכל מה שקשור לקרונוס (חוץ מהשם והמראה שלו) © לי.
פרולוג
התמונה הראשונה שהוא ראה בחייו הייתה הוריו נהרגים מול עיניו. זאת הסיבה שעד היום הוא מפחד פחד נוראי ממוות. זה גם היה המוטיבציה שלו, מה שדחף אותו להתאמן כל הזמן: הרצון להיות בן אלמוות.
בזמן שתלמיד רגיל התאמן בתור התחלה על שקי אגרוף, שהם בעצם בד מלא חול, הוא התאמן על עצים, על סלעים ועל מגנים. מגנים מפלדה. הרצון לנצח את המוות היה חזק.
אך תמיד באופן פלא, עוד לפני שהגיע לנקודה שבה הוא כבר לא הרגיש כלום, כל הכאב שהרגיש היה יבש. הוא לא דימם, ולא שבר שום עצם; רק חבורות סגולות נוצרו על גופו, אבל לא נראו בגלל צבעו הכהה.
התמונה השנייה שהוא זכר הייתה של פרידה: מתוך העריסה הוא זכר עריסה אחרת ובתוכה נמר אחר שדמה לו מאוד, שנלקח מול עיניו. הדבר שהוא זכר יותר מכל היה צבעו השונה של הנמר השני: לבן עם כתמים שחורים. גם אם חיפש בכל כוחו, מאז אותו זיכרון הוא לא מצא מעולם נמר אחר שהתקרב אפילו לצבע הזה.
את קרונוס עצמו, נמר קטן ושחור, לקח מישהו והשאיר אותו בהר שומם שלעיניו הצעירות היה מטושטש. ברבות הימים גדל לראות באותו הר את ביתו. שם מצא אותו צב גדול שהחליט לאמן אותו. בחוכמתו ראה הצב את הטרגדיה של הנמר הקטן, והחליט לאמן אותו בנפרד משאר העולם. כך יהיה בטוח.
הצב לימד אותו לחימה; ההר לימד אותו הישרדות. בגיל עשר הוא כבר קיפץ בין הסלעים ורץ בקלילות ובמהירות על השטח הסלעי של ההר. כשהגיע לגיל חמש עשרה כבר הגיע לנקודה שהוא כבר לא מרגיש שום כאב. אם חוטב עצים רגיל היה חוטב עץ יחיד ברבע שעה, קרונוס יכול היה להוריד עצים באגרוף אחד, בלי להרגיש כאב. במשך שנים היה רגוע ובטוח בעצמו ובכוחו.
החיזיון היה נקודת המפנה. אחרי זמן ארוך מדי שבו מורו הצב לא הגיע, קרונוס התחיל לדאוג, ואז הגיע החיזיון, והוא שזעזע אותו מהיסוד.
בחזיון הוא ראה דמות מטושטשת עשויה שחור לבן, שמכופפת את האצבע, ואחרי זה הבזק חזק – ומוות.
הוא מעולם לא חווה את המוות על בשרו, אבל לא היה ספק: הריק השחור של השכחה היה המוות. אותה טראומה שקיבל בגלל המוות של הוריו- עכשיו הרגיש אותה בעצמו, וההרגשה הפחידה אותו יותר מכל דבר אי פעם.
הוא היה חייב לעשות משהו, לשחרר את הרגשות הכלואים בו. אם היה עובר מישהו באזור היה בורח מיד לכיוון השני, מפני שקרונוס הוציא את פחדו ותסכולו על כל דבר שהיה מסביבו: עצים נמחצו, סלעים התרסקו והחיות הקטנות ברחו כל עוד נפשם בם. כיוון שמזמן כבר לא הרגיש כאב- לא היה לו מנוס מההרגשה הנוראה; ההרגשה של המוות.
מאז אותו הבזק לא מצא עוד שלווה.
תגידו לי מה אתם חושבים.
אם אקבל מספיק תגובות טובות אני אמשיך להעלות (יש לי כבר מס' פרקים כתובים)
בלי תגובות רעות בבקשה.
קונג פו פנדה © לדרימוורקס
קרונוס © לסגה (golden axe )
העלילה, וכל מה שקשור לקרונוס (חוץ מהשם והמראה שלו) © לי.