אלה היו שנים קשות עבור כולנו.
אירופה הייתה חבית נפץ, ואף אחד לא הופתע כשהמלחמה הגדולה פרצה, ואחריה הכאוס השקט. אף אחד - בני האנוש או בני מיננו - לא רצו לחזור על זה. ובכל זאת היו כאלה שכן, והם גררו את כולנו ביחד איתם אל תוך מערבולת של סבל וכאב.
מלחמה השמידה אותי בעבר, וזה כמעט קרה שוב. המלחמה הזאת שחררה כל כך הרבה אופל, כל כך הרבה רשע. היא חשפה מפלצות שרבצו בקרבנו במשך שנים והמתינו לשעת כושר ואילצה אחרים להפוך לכאלה, או שהחייתיות הזאת נכפתה עליהם.
מפלצות… אתם חושבים שאני מדברת עליהם, נכון? האויב הגדול, החיה; כן, האדון שלו גרם לו לעשות הרבה דברים נוראיים, אבל הוא לא היה היחיד וגם לא הראשון. אני מניחה שמפלצות הן חלק מאיתנו, התגלמויות הארץ, לא פחות מבני אדם. והסיפור הזה הוא אחד הקשים ביותר, אולי דווקא בגלל שבני האדם הובילו את המפלצת.
1921, מוסקבה
לפני המלחמה, רוסיה מעולם לא הרגישה קרועה כל כך. המעבר מקיסרות לאימפריה היה מעט דומה למצבה הנוכחי, כמובן, ואיוון וסיליביץ' עורר בה רגשות מעורבים גם בתקופת שלטונו, אבל מעולם לא קרה לה משהו כזה. היא כעסה על אדונים קודמים, פחדה מהם; לפעמים הרגשות האלה באו רק אחרי שהפסיקו לשלוט בארצה, כשהיא כבר הייתה חופשיה מהם. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייה הארוכים לאין שיעור שבאמת ובתמים שנאה אדון מכהן. נדמה היה שהצאר ניקולאי מתעקש להתעלם מהסבל של אזרחי האימפריה - האזרחים שלה - או להגבירו. לא פעם ראתה את אנשיה מתאספים מול הארמון וזועקים ללחם, והצאר חזר פנימה והלך בשוויון נפש לחדרה של אשתו.
ואז פרצה המלחמה, והיא מצאה את עצמה חסרת אונים כנגד הפקודה של האדון להצטרף. לא רק שסירב להקשיב כששבה והעלתה את הנושאים החשובים באמת - אנשיה - הוא גם שלח אותה בתפקיד חובשת. אותה, בת אלמוות "בת" יותר משש מאות שנה, בעלת יותר כוח, מהירות וניסיון משלכל חייל אחר אי פעם יהיה! הפקודה עצמה, למרבה המזל, הייתה "לקרב!", ורק לה היא הייתה מחויבת באמת. היא בילתה שלוש שנים בקרבות מתמשכים עם אוסטריה, הונגריה וצבאותיהן, עד לנקודת המפנה. לאורך כל שנות המלחמה ליוו אותה גלים של מצוקה שבאו מתוך העם (ובתור רוח-ארץ שהוחזקה קרוב בהרבה לשליט מאשר לאזרחים רגש חזק שמגיע מלמטה אומר הרבה), אבל באותם חודשים התחושה באה גם מהצאר עצמו, עד שבפברואר הגיע הזימון - קריאה לעזרה. רוסיה - בתור ההתגלמות, ולא המדינה - נסוגה מהר ככל שיכלה, אך איחרה את המועד. כאב הציף אותה מיד, חזק ומשתק. היא לא זכרה מה קרה אחר כך.
היא התעוררה במקום אחר, ומיד "ידעה" שהיא נמצאת בצפון-מזרח אוסטרו-הונגריה - קודם לכן הייתה במרכז הארץ. בנוסף, הכאב חלף, וגופה היה במצב טוב בהרבה. קפיצות-מוות לא היו דרך ההתקדמות המועדפת עליה, אבל הן עשו את העבודה.
כשרוח-ארץ מצאה את מותה היא חזרה לחיים תוך שעות ספורות והורחקה מהמקום. כוח עתיק שהן עצמן לא הבינו לגמרי, אותו אחד שיצר אותן, משך אותן בקביעות אל מקום מרכזי בארצן, לרוב עיר הבירה. כל עוד היו בחיים הן יכלו להתנגד למשיכה, וכשהתרחקו מארצן ניתן לה ביטוי דרך געגוע, בדומה לזה שחשו בני אנוש. מוות ניטרל זמנית את הגוף הפיזי - העוגן - של רוחות-ארץ, ואיפשר לכוח הקדום "למשוך" אותן. חלון ההזדמנויות שפתח מותה של רוח-ארץ היה קטן - רוסיה התאוששה מהמוות הכי קשה שלה תוך יום - אבל הכוח תמיד הספיק לפעול. המרחק, אקראי או לא, לא היה קבוע, ותמיד לקח את רוח-הארץ לכיוון הכללי של מוקד המשיכה. אם ספרד היה מוצא את מותו בשטחיה הוא יכול היה לחזור לחיים באוסטרו-הונגריה באותה מידה שהיה יכול לחזור בדנמרק. רוסיה ושכנותיה קראו למשיכה הזאת קפיצת-מוות. היא מעולם לא טרחה ללמוד שמות שנתנו לה אחרים.
כמה שבועות מאוחר יותר, לאחר שהתקדמה ברגל, לבד ובחשאי, עצרה. הייתה לה תחושה שמשהו עומד לקרות, ובהתחשב בדרך הארוכה המצפה לה רוסיה החליטה להניח לכוחות הטבע לעשות את שלהם. היא שלפה סכין ונעצה אותה במקום בו הפגיעה תהיה קטלנית והמוות מהיר.
קפיצת-המוות ראתה לנכון לשלוח אותה לפטרוגרד. היא נחתה מחוץ לתחנת רכבת והרשתה לעצמה לעצור כדי לחשוב, ולנוח. מוקד המשיכה העיקרי שלה אמנם היה כאן, אבל הקפיצה הזאת הייתה גדולה במיוחד, ובאופן חריג הכוח לא כלל את תחנת הביניים מוסקבה, עיר גדולה ומרכזית דיה, וכן עיר הולדתה. מה שזה לא יהיה שעורר בה דחף למהר, זה יקרה כאן, ובקרוב.
קבוצת אנשים יצאה מהתחנה. היא לא הייתה שמה לב אליהם אלמלא אחד הגברים היה מסתכל הצדה בדיוק באותו הרגע. מבטיהם ננעלו, עיניים חומות פגשו בסגולות, והיא ידעה, בלי לדעת כיצד, שלאיש הזה יש חלק גדול בעתידה. הוא האט מעט ונד בראשו לעברה, מסמן לה להצטרף אליהם, וכך עשתה. מלוויו הופתעו שהזמין זרה, אך נראה שסמכו מספיק על שיקול דעתו כדי לא לבקר את ההחלטה. תוך כדי הליכה השניים שוחחו, והיא שמה לב שבעוד שהופעתו הייתה קרה לקולו הייתה נימה אבהית כמעט ובעיניו היה ניצוץ של נחישות. האיש, על אף היותו קטן למדי, היה מרשים. קראו לו ולדימיר איליץ', אבל האחרים פנו אליו בתור החבר לנין. אחרי שהציגה את עצמה הוא החל לפנות אליה באותה צורה - החברה אורלובה. הוא הסביר בתמצות, בוחר את מילותיו בקפידה ויורה מבטים לצדדים, את החזון שלו, על חברה שוויונית, הוגנת. השינוי צריך לבוא מלמטה, מכיוון שלמעמד העליון יש אינטרס להישאר בשליטה ולהבטיח את מקומם; לכן המהפכנים ייאלצו, בלית ברירה, להשתמש בכוח, אך הם יינצלו אותו לטובת הכלל ולא לטובתם האישית.
דרכיהם נפרדו כמה דקות מאוחר יותר, ולפני שפנתה לדרכה הוא הבטיח שנית שהעתיד הזה אינו רחוק, החברה אורלובה, ושהם ישובו להיפגש.
כעת, ארבע שנים מאוחר יותר, אנסטסיה אורלובה ניצבה שוב לצדו של האיש. מלחמה השתוללה בגבולותיה, אך היא הרגישה שהסוף קרוב, ובקרוב יוכלו לנין ואנשיו - הבולשביקים - להתחיל לפעול באמת. אחרי שהמונרכיה הרסה אותה והדמוקרטיה אכזבה אותה לא נותר לה הרבה לאן לפנות, לא בתור אומה ולא כאדם בפני עצמו. לאנשים האלה, לעומת זאת, היו רעיונות חדשים, נחישות וחזון.
ואולי זה כל מה שהיא צריכה.
