עמדתי צמודה אל אדוארד, נשענת על גופו הארוך והקר. כל הפחד והאימה שהטילו עלי הערפדים בחדר, כמעט נמוג ונעלם כשידעתי שאדוארד ממש שם, לידי. ריחו המשכר והמוכר שהיה חסר לי כל-כך בחודשים האחרונים מילא את כולי והיה לי קשה להתרכז בשיחה שלו ושל ארו. לפתע הרגשתי שגופו של אדוארד נהייה נוקשה שוב והריכוז שלי חזר לשיחה.
"אני כל-כך שבע רצון מהצלחתך," מלמל ארו. "הזכרונות שלך ממנה הם סוג של מתנה בשבילי, למרות שהם ממש מדהימים אותי. אני מופתע מאיך שזה... מרצה אותי, ההצלחה שלך בדרך השמרנית שבחרת. ציפיתי שתחלש עם הזמן, אך אני שמח למצוא שטעיתי." אדוארד לא הגיב.
"והריסון!" ארו נאנח. "לא ידעתי שכוח שכזה יכול להתקיים. לסרב בעד עצמך נגד קריאה שכזאת, לא פעם ולא פעמיים אלא שוב ושוב – אם לא הייתי מרגיש את זה, לא הייתי מאמין לעולם."
אדוארד בהה בחזרה בהבעתו מלאת הערצה ללא תגובה. הכרתי את פניו טוב מספיק – זמן לא יכול היה לשנות את זה – בשביל לנחש שיש משהו מתחת לפני השטח שמפריע לו. נאבקתי בשביל להשאיר את נשימתי יציבה.
"רק להיזכר עד כמה היא מושכת אותך..." צחקק ארו, "זה פשוט מצמיא." נהמה קטנה פרצה מבין שפתיו של אדוארד.
"אל תתרגש," הרגיע אותו ארו. "אינני מתכוון לפגוע בה. אבל אני נורא סקרן לגבי עניין מסויים אחר." הוא בחן אותי במבט מלא כוונה. "האם יורשה לי?" הוא שאל בהתלהבות, מרים את ידו.
"תשאל אותה," הציע אדוארד בקול שטחי.
"כמובן, כמה גס רוח מצידי!" קרא ארו. "בלה," הוא פנה ישירות אלי הפעם, " העובדה שאת היוצאת היחידה מהכלל של כוחו המיוחד של אדוארד מסקרנת אותי נורא – מוזר שדבר שכזה קרה! ותהיתי, מכיוון שכישרוננו דומים בדרכים כה רבות, האם תואילי בטובך להיות כה נדיבה ולאפשר לי לנסות – לבדוק האם את שונה גם בשבילי?"
עיניי פנו במהירות אל עיניו של אדוארד, מלאות באימה. אך למרבה הפלא שלי, הוא נראה נינוח למדי. הוא קירב את שפתיו אל אוזני ולחש בקול נמוך שבקושי שמעתי, "אל תפחדי. אני אגן עלייך מפניו." ובאותו רגע הכתה בי הבנה.
אדוארד כנראה אהב אותי אחרת לא היה נוסע לכאן ומבקש את מותו. הסיבה שהוא עזב אותי ךפני חודשים רבים הייתה האהבה שלו עצמה. הוא בסך-הכל רצה להגן עלי מפני עצמו ומשפחתו. אך הוא לא הבין. הוא לא הבין שבלעדיו לא רק שלא הייתי מוגנת וחשופה, אלא גם שבורה וחסרת חיים. לא שזה שינה עוד. מראהו וריחו שהיו עשירים כל כך, אמיתיים כל כך, פשוט מחקו הכל. אבל זה עדיין לא ימנע ממנו לעזוב, אמר קול קטן בראשי. נכון. עכשיו הוא יודע שאני חיה, וסביר להניח שגם הוא יחיה אחרי המפגש הזה. ואז ברגע שנצא משדה התעופה, אולי אפילו לפני כן, הוא יעלם שוב. וידעתי, שהפעם אני לא אשרוד את זה.
הסתובבתי אל ארו והרגשתי מופתעת מהשלווה והביטחון שאני מרגישה. ביננו הפרידו כמה עשרות מטרים והתחלתי להתקדם אל ארו שעמד במקומו, ידו מושטת לכיווני. נהמה קטנה פרצה מבין שפתיו של אדוארד והבנתץי מיד איך זה נראה לו.אני עם הגב אליו, מתקדמת אל הסכנה הממשית ביותר בחיי... זה נגד את כל העקרונות שלו.
הסתובבתי אליו מבלי לעצור ובמבטי ניסיתי להכיל את כל האהבה והביטחון שהרגשתי. מבטו היה מוטרד אך הוא לא הוציא עוד צליל.
ואז, ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. ידעתי איך לשנות את הגורל וידעתי בדיוק את הדרך לעשות זאת. הייתי כבר במרחק של צעדים ספורים מארו מה מחשבה שכעט מילאה את כולי הייתה 'שמע אותי'. התקווה שהרעיון ההזוי הזה יצליח הייתה מעטה, אך זו הייתה הדרך היחידה. עיני נסגרו כאשר אצבעותיי פגשו באלו של ארו.