כבר הייתי במיטה באותו ערב, כאשר שמעתי את דלת הכניסה נסגרת ברעש. ידעתי מיד שמשהו לא בסדר, אבל לא היה לי מה לעשות בעניין. אני עדיין מחלים מהירח המלא האחרון,אחד קשה במיוחד, ובקושי לעשות את הדרך במורד המדרגות. שכבתי ער, חושב על כל המניעים האפשריים של היעלמותו הפתאומית של דמבלדור.
בסביבות שתיים בלילה הוא חזר וידעתי שמשהו רע קרה.
אני עדיין מנסה להתרומם על הרגליים כאשר דמבלדור נכנס לחדר שלי. עיני הקריסטל הכחולות שלו בהקו והיו מלאות כאב. שקעתי בחזרה במיטה והסתכלתי עליו. הוא עמד שם, ליד הדלת, במשך כמה דקות, בלי יכולת לדבר.
"ג'יימס ולילי. הוא מצא אותם."
קולו היה רגוע לכאורה, אך לקראת סוף נסדק. לא שמתי לב לזה. בשניות האלה, כל העולם שלי התמוטט, מתפורר מתחת לרגלי.
זה נראה כאילו דמבלדור עמד לומר יותר אבל הוא כנראה הבין שזה לא נכון כרגע. הוא השאיר אותי לבד.
בכיתי. בכיתי ובכיתי בלי בושה. דמעות של זעם וכאב וחרטה. לא חשבתי, פשוט בכיתי, המילים של דמבלדור רצות שוב ושוב בראשי.
ג'יימס ולילי. הוא מצא אותם. הוא מצא אותם. לילי וג'יימס.
נרגעתי רק כאשר לא נשארו לי עוד דמעות. הראש שלי עדיין שחה, אבל לאט לאט התבהר.התחלתי להיזכר בעבר. איך הם היו כל כך טובים. ג'יימס, כמו תמיד, מקסים, מלא ביטחון,שומר על כולם. לילי, כל כך אימהית, כל כך אכפתית וטובת לב. שניהם כל כך טובים. והם אף פעם, לא פעם אחת, עשו את כל זה מתוך רחמים. זה תמיד היה מתוך ידידות. ידידות טהורה.
ובדיוק לפני שנה היה להם ילד קטן, הארי, הלך כנראה גם כן. לשם שינוי, הייתי מסוגל להיות להיות עם הילד כמו שצריך, בלי שההורים שלו יפחדו שאני עלול לנשוך לו את הראש. אפילו מצאתי ניצוץ חדש בלב, של חלום עליו וויתרתי מזמן, שאולי, רק אולי, אצליח להביא ילד משלי.
אז הראש שלי מרחף חזרה לחתונה. לילי נראת כל כך יפה וג'יימס קורן באושר. זה היה אחד החלומות הגדולים שלו במשך שנים, ועכשיו זה עמד להתגשם. ומאחוריו עומד ...
ואז זה מכה בי, המובן מאליו.
איך לא חשבתי על זה קודם?