תרגום לפיק Mi Padre Dice של Zafi
שיפ: הארי/דראקו
דירוג: R
אבא שלי אומר...
"אבא שלי אומר שהסיבה היחידה לכך שאתה מורה בהוגוורטס זה כי אתה אוהב להיות 'הקדוש המעונה'," אמר הילד בקול שדמה לזה של אביו כשהיה בגילו.
הארי עיסה את רקותיו, עוצם את עיניו אוטומטית.
"חמש נקודות יורדות לסלית'רין," הוא אמר בטון מונוטוני, לפני שהסתובב אל שאר הכיתה. "ואתם, אם אינכם רוצים לאבד נקודות התחילו להתאמן על תנועת היד של ה'פרוטגו'."
הכיתה כמעט קפצה ומייד החלו להתאמן. אלבוס, שכאילו להכעיס היה חברו הטוב של סקורפיוס, נתן לו חיוך מתנצל והסתובב כדי להמשיך להתאמן.
הארי הניד את ראשו, הוא מעולם לא חשב שכאשר הוא יסכים לקבל את משרת המורה להתגוננות מפני כוחות האופל - בהיותו בן שלושים, אחרי גירושיו מג'יני ואחרי שגילה שאלו לא החיים שרצה לחיות - הוא יצטרך ללמד את הבן של מאלפוי: סקורפיוס, ועוד פחות שאלבוס יהפוך לחברו הטוב, וגם לא שלסקורפיוס יהיה פה מושחז יותר מזה של אביו. הוא שוב העיף מבט קצר בבלונדיני ובבנו והלך אל הצד השני של הכיתה. עדיף לשמור מרחק מהם עד לסוף השיעור.
OOOOOO
"אבא שלי אומר שאתה תמיד היית מפר את כללי בית הספר, וכיוון שהיית אהוב על כולם מעולם לא הענישו אותך על כך. הוא גם אמר שהיית התלמיד האהוב על המנהל ועל רוב המורים, לכן אני חושב שזה אינו צודק שאדוני רוצה להעניש אותי כשבזמנו-" הוא אמר בטון מעט מזלזל. "היו סולחים לו על דברים גרועים יותר."
הארי צמצם את עיניו. אלבוס, שכמו תמיד היה לצידו של חברו, הסמיק מעט.
"אם כן, שניכם תישארו אחרי השיעור לנקות את הבלגן שעשיתם."
"אבל אבא..."
"פרופסור פוטר!" תיקן הארי במהירות. "וחמש נקודות יורדות לכל אחד מכם."
סקורפיוס נשף בזעם ואלבוס הוריד את מבטו, בעוד הארי התרחק אל הצד השני של החדר, מנסה להתחמק מהם שוב.
הם בסך הכל היו בבית הספר חודש, והם כבר היו חברים טובים, חלקו חדר וגם את הכישרון להיכנס לצרות.
OOOOOO
"אבא שלי אומר שמעשי הגבורה שלך מופרזים, ואין הם אלא סדרת מאורעות בהם שיחק לך המזל." אמר סקורפיוס, עם אפו המחודד והמורם, והחיוך הזחוח שאפיין את המאלפויים.
"ועם זאת, אני עדיין המורה שלך. ולשניכם," הוא הדגיש והצביע על אלבוס בזעם." יורדות עשר נקודות כל אחד, וכן עליכם להציג גיליון-קלף באורך של שלושים סנטימטר לפחות, והסבירו בו למה ראוי ונכון להגיע לשיעורים בזמן."
סקורפיוס לא ענה, על פניו מבט מתריס, בעוד אלבוס נד בראשו.
הארי, כמנהגו בכל שיעור, התרחק מהם, שוקל כל פעם ברצינות גוברת והולכת על הרחקת בנו מהנער מאלפוי. הוא ללא ספק היה השפעה רעה, שכן למרות שאלבוס לא היה ילד שקט, הוא מעולם לא גרם לו לכל כך הרבה בעיות כמו עכשיו.
OOOOOOOOOO
"אבא שלי אומר שתדמית הצדק שלך מבוססת על תסביך, הנובע מרצונך להיות הגיבור כל הזמן," אמר הילד, מצביע עליו באצבעו ומרים את גבתו.
הארי הרגיש בברור איך הווריד, שלאחרונה החל לבלוט יותר במצחו, עמד להתפקע, הוא אפילו לא טרח להעיף מבט בבנו בעוד הוא צמצם את עיניו ורכן מעט, כדי להביט היישר בפניו של הפרחח.
"אז תגיד לאבא שלך שאם יש לו כל כך הרבה מה להגיד עלי, שיהיה גבר ויבוא להגיד לי את זה בפנים."
בלי להגיד מילה נוספת, הוא לא חיכה לסוף השיעור, אלא הסתובב והסתגר במשרדו, עייף מלשמוע את העלבונות של מאלפוי הצעיר.
OOOOOO
"...חוץ מזה הוא גם אמר שהביצועים שלך כתלמיד היו כה עלובים, שלא מפתיע אותו שיש לי קשיים בלהצליח באותו מקצוע, שזה אופייני למאלפויים להיות בכיינים ולא לדעת להפסיד בכבוד."
דראקו אגרף את המכתב שסקורפיוס שלח לו בבוקר בזעם. זה חודש ימים שבנו לומד בהוגוורטס, ולמרות שהוא הופתע לשמוע שפוטר מצא לעצמו שם מקלט כמורה להתגוננות מפני כוחות האופל, הוא ציפה שהדבר לא יביא בעיות לבנו, אך נראה שטעה.
"נראה אם פוטר יעז להגיד לי את כל זה בפנים." הוא אמר בכעס, בעודו קם ולוקח את גלימת המסע.
OOOOOO
הארי ישב מאחורי שולחנו. הוא מזג לעצמו כוס וויסקי ולגם, מסתכל על ערימת שעורי הבית שהיה עליו לבדוק. זה היה החלק המשעמם ביותר בעבודה, אך למרות זאת הוא אהב זאת יותר מלרדוף אחרי קוסמים פושעים, כפי שעשה בתור הילאי.
הוא נטל לידיו את הקלף הראשון, שהיה שייך לסקורפיוס מאלפוי. פניו המתנשאות של הילד עלו במוחו כמעט מיד, כמו גם הצהרותיו ותלונותיו. הוא הניד בראשו והניח את הקלף בצד, מתכנן לבדוק אותו מאוחר יותר. הוא עמד לקחת את הקלף הבא כשלפתע קול דפיקות אלים גרם לו לקפוץ בבהלה.
הוא קימט את מצחו ונעמד, סידר מעט את גלימתו וצעד אל הדלת.
"מה פשר הדפיקות האלה?" הוא שאל ברוגז, פותח את הדלת באחת. הוא קפא על מקומו כשראה את האדם שעמד מולו, שיער בלונדיני פזור, לבוש בגלימת מסע כחולה שגרמו לעורו החיוור ועיניו האפורות לבלוט עוד יותר, והמבט הזה... אותו מבט מלא זעם שבצעירותו הצליח תמיד להרתיח אותו...
"פוטר." ירק דראקו, מסתכל על האיש. עכשיו שהם היו מבוגרים אפשר היה לראות שהגיל שינה אותו, הוא נראה חזק יותר והחלטי יותר מאשר בימי בית הספר. גם שיערו הפרוע, שפעם היה נראה כמו אסון, היה לו כעת מראה קליל יותר.
"מאלפוי," ענה הארי, מופתע בכנות לראות אותו מולו.
"אז אתה חושב שאני בכיין שלא יכול להעמיד אותך במקומך," אמר דראקו, נותן לו דחיפה בחזה.
המכה הפתיעה אותו וגרמה לו לסגת בכמה צעדים, מה שנתן אפשרות לדראקו להיכנס למשרד ולסגור את הדלת בעזרת לחש.
"ומה בקשר אליך?" הצליח לתקוף חזרה הארי, הוא התיישר והרים את גבותיו. "אין לך מה לעשות פרט מלחזור באזני בנך על כל העלבונות שהטחת בי כשהיינו ילדים?"
"איני מבזבז ולו חצי שנייה במחשבה עליך או על השטויות שעשית בילדותך," ענה דראקו, מגביה עוד יותר את שרביטו. גם הארי הרים מיד את שרביטו, מוכן להשיב חזרה על כל התקפה.
"כן, מיד רואים שלא עשית זאת. כשהילד שלך בכיתה זה כמעט כמו להיות איתך באותו חדר, עם התגובות המטופשות שלך וטון הדיבור המזלזל שלך."
"אתה כל כך רוצה לראות אותי בשיעור?" שאל דראקו, לא מוריד את שרביטו. "אתה בטוח מתגעגע אלי - מישהו שיעמיד אותך במקומך מידי פעם, משהו שאתה ודאי לא מורגל אליו עם כל מועדון המעריצים שמלקקים לך את הרגליים עשרים וארבע שעות ביממה," המשיך דראקו, מתקדם לעברו של הארי, שהיה עדיין המום מהטענות של דראקו, צועד אחורנית עוד קצת עד שנתקל בשולחן העבודה שלו.
"אל תחשיב את עצמך יותר מידי, מאלפוי, אתה מעולם לא הצלחת להביס אותי."
"כי תמיד היית מרמה." ענה דראקו במהירות.
"בטח בטח, הנה. רואה? אתה חתיכת בכיין." אמר הארי, מצביע אליו בשרביטו.
הם הביטו זה בזה בזעם וכמעט בו זמנית זרקו את הלחש הראשון, אקספליארמוס שזרק אותם אל שני צידי החדר; דראקו התנגש בדלת העץ והארי כנגד אחד מקירות האבן.
הם הסתכלו זה על זה, נסערים וזועמים, התרוממו באיטיות וחישבו את הצעד הבא: הארי שלח אקספליארמוס נוסף, בעוד דראקו צעק פרוטגו. הם הלכו מסביב לחדר, מעריכים זה את יכולותיו של זה, ואז באה קללה שמגדלת אוזניים של חמור שפספס את הארי בסנטימטרים ספורים, ודראקו הצליח להסתתר מאחורי שולחן הכתיבה ברגע שקללת 'קיאחשופיות' הסיט את שיערותיו. חצי שעה אחר כך השרביטים הונחו בצד, עדיין זועמים זה על זה, והמשיכו עם הידיים – במכות ודחיפות, מתגלגלים על רצפת האבן ומתנשמים.
"לעולם לא תנצח אותי כך," אמר הארי, מנסה לבעוט במאלפוי ולהוריד אותו מעליו.
"היית ונשארת רברבן כתמיד," ענה דראקו, מתחמק מאגרוף בלסת, אך מאבד יציבות.
הארי ניצל זאת כדי לדחוף אותו ולהחליף מקומות.
"ואתה לא יודע לסגת ולהפסיד בכבוד."
"זה מגוחך." טען דראקו, דוחף אותו בשתי ידיו על חזהו, בעוד הוא ניסה לקפל את ברכיו מספיק כדי לגרום לו ליפול.
"אתה יכול להמשיך לדבר ו..." הארי הצליח לתפוס את ידיו של דראקו והרים אותן, מחזיק אותן מעל ראשו ולוחץ אותן על הרצפה הקשה. "גם כך לא תוכל לנצח אותי, לא הצלחת בבית הספר, וגם לא עכשיו – עשרים שנה אחרי..."
"טיפש."
"מטומטם." ענה הארי, דוחף עוד את ידיו של מאלפוי והוא נפל עליו קצת יותר.
"פוטי."
"נמייה." הארי התנשם מעט כשמאלפוי קיפל את ברכיו כדי לנסות לעשות מעין מנוף, וכך גרם לאגנים של שניהם להתחכך.
"הרי לך," נשף דראקו, מנסה להרים עוד את מותניו כדי לגרום לו לאבד את שיווי המשקל. "אוכל מוות הופך אותי לחיה – ולא אומרים לו כלום! אם זה היה קורה לך..."
"בכיין." אמר הארי למרות הכל, מרגיש איך לחייו מתחילות להסמיק, אך לא רצה לתת לו יתרון כדי לשחרר אותו.
"אידיוט." נשף דראקו, מרים עוד את מותניו, ואז הוא הרגיש: את ההתנשמות של הארי, ובברור הרגיש משהו נלחץ אליו וזה לא היה השרביט של הארי במכנסיו – ממש לא.
"מה אתה עושה?" לחש אז הארי בניגוד לרצונו, דוחף את עצמו אליו, משתוקק להרגיש שוב את הגירוי שגדל בתוכו כתוצאה מהתזוזות הגסות של הבלונדיני.
"הו..." דראקו פתח את עיניו לרווחה ואז העיף מבט נוסף בהארי. "התנזרת מאז הגירושים?"
"גם אתה גרוש." ענה הארי במהירות, נותן לעצמו ליפול עוד קצת, הוא הרגיש את מותניו של דראקו מתרוממים שוב, אך הפעם התנועה לא הייתה של מישהו שניסה לברוח.
"אך זה לא אומר שאני הולך להתחבא ו..." דראקו נשך את שפתו לרגע, נאבד בתחושת העונג שמותניו של הארי, המתחככים בשלו, גרמו לו להרגיש. "ו...שלא..."
הארי הביט בו, פניו האדימו עוד והשיער הבלונדיני והארוך היה מבולגן באזור המצח, ודחף בלתי נשלט - להתקרב יותר אל שפתיו, אל עור הצוואר ולנשוך, לגרום שמה לא קורה כאן לעולם לא ייפסק – השתלט עליו.
"ואתה מדבר עלי שאני התנזרתי?" הוא שאל לבסוף בקול צרוד, דוחף את עצמו לעברו.
"כמובן..." נשף דראקו, גופו החליט להמשיך בפעילותו, מתעלם לחלוטין ממה שהמוח פקד עליו. "פשוט רואים עליך..."
"אתה..." הארי לא התאפק והרכין את ראשו עוד, עד ששפתותיהם כמעט נגעו. "שנינו באותו מצב..." הוא הצמיד את מותניהם קצת יותר, זקפותיהם – כי עכשיו הם היו זקפות שלמות – שוב התחככו זו בזו. "באותו מצב." הוא חזר על דבריו, והדגיש ביתר שאת את תנועת המותניים.
"לא נכון." הכחיש דראקו על אף עצמו, בעוד הוא מנסה להשתחרר מהאחיזה של הארי בידיו, כדי שיוכל לאחוז במותניו ולקרב אותו אליו.
"כן, אתה כן." הגיב הארי, נצמד אליו שוב. הפעם שניהם פלטו אנחה צרודה.
"מרלין!" גנח דראקו, מרים את פניו כדי להגיע אל שפתיו של הארי.
והארי לא התנגד, מפגש פיותיהם היה מגושם בהתחלה, אך לאחר מספר שניות הם התאחדו, הוא עזב את ידיו של דראקו והניח את ידיו על כתפיו כדי להחזיק אותו על הרצפה, והוא הרגיש את ידיו של דראקו על צידי גופו, מושך אותו אליו.
"אל תעצור," ביקש דראקו בקול ניחר, מרים את מותניו שוב.
הארי סגר את עיניו לרגע והניד בראשו בשלילה, לפני שרכן לנשק אותו שוב. הוא לא חשב להפסיק.
OOOOOO
"אמרתי לך שזה רעיון רע," לחש אלבוס, מצמיד את אזנו אל הדלת ושמע את העלבונות ששני המבוגרים שבתוך החדר הטיחו זה בזה.
"לא, זה לא, הם פשוט צריכים להסדיר ביניהם עניינים מסוימים." הגיב סקורפיוס, בסגנון הדיבור המשכנע הזה שהיה לו, כבר באחת עשרה שנותיו.
"ומה יקרה אם שניהם יפגעו בעצמם?" שאל אלבוס, מודאג בברור.
"זה לא יקרה, הם כבר רבו בעבר, אמא שלי סיפרה לי לפני שבאתי להוגוורטס, הם רבו כל הזמן, הם חפשו אחד את השני בשביל לריב..." סקורפיוס נעצר כשקולות של חפצים מתנפצים בקעו מתוך המשרד.
"הם יהרגו אחד את השני!"
"לא..." אמר סקורפיוס, מניף את ידו בביטול כדי להוריד מחשיבות העניין. "כמו שכבר אמרתי לך, ברור שזו רק תשוקה מרוסנת, ועכשיו שאבא שלך לבד וגם אבא שלי, וששניהם כבר נמקים מרוב בדידות..."
"סקורפיוס," התלונן אלבוס, שלא אהב כשחברו מתחיל לדבר כמו פסיכוקוסם מומחה.
"טוב...פשוט עכשיו ששניהם לבד אני חושב שהם יכולים להפסיק לרסן את התשוקות האלה..."
קולות הנפץ הופסקו, ואלבוס הצמיד עוד את אזנו אל הדלת, אבל לא שמע דבר.
"לא שומעים כלום." הוא הודיע, לשווא כמובן, שכן גם אזנו אל סקורפיוס הייתה דבוקה לדלת.
"זהו זה. רואה? אמרתי לך שהם לא יהרגו אחד את השני."
"אבל לא שומעים כלום!" חזר ואמר אלבוס, מפוחד מאוד.
"עזוב, כשאבא שלי יצא עם הטיפוס ההוא," סקורפיוס קימט את אפו מעט, נזכר באקס של אבא שלו שלא היה נחמד במיוחד. "הם גם היו נכנסים לחדר וגם לא היו שומעים דבר, אבל בבוקר למחרת שניהם היו קמים במצב רוח טוב."
אלבוס קימט את מצחו ואז נאנח, מסתכל על חברו בתקווה.
"זה יהיה נהדר אם זה יעבוד, נוכל לבלות את הקיץ ביחד."
"כמובן שזה יעבוד!" קרא סקורפיוס, מרחיק את חברו מהדלת ומעביר את זרועו על כתפיו. "יותר מזה, זה כבר עובד, אנחנו צריכים ללכת לחדר המועדון לפני שיתפסו אותנו מחוץ למיטות."
אלבוס הסתכל על הדלת הסגורה ואז על חברו.
"אני באמת מקווה שמחר שניהם יקומו במצב רוח טוב. " הוא אמר, מושך בכתפיו, ויחד עם סקורפיוס, התחילו להתרחק לאורך המסדרון.
OOOOOO
סוף