פאנדום: הארי פוטר.
דירוג: לא יודעת. נראה לי PG.
תקופה: הקונדסאים.
שייפ: לוציוס-נרקיסה.
אני לא מי שאת חושבת שאני
הוא ישב על שפת האגם. עיניו משוטטות, תועות ותוהות על ערב רב של ילדים-נערים-מתבגרים.
הכל היה נחמד כל כך. נחמד עד להגעיל. השמש זרחה, הציפורים צייצו, השמיים היו בהירים.
הם סנוורו אותו, והוא לא אהב את זה. בכלל.
הוא ניסה להתרכז במטלות שלו: בעבודה שהוא אמור להגיש, בחיבור באורך מטר שעליו לכתוב, בכל הררי הספרים שעליו לקרוא.
הוא לא הצליח להתרכז, והוא לא אהב את זה. בכלל.
הדבר היחיד שעשה היה לחשוב עליה.
היא תמיד דחתה אותו, התעלמה מקיומו, למרות שידעה -בדיוק כפי שהוא ידע- שיום אחד הם יאלצו להתחתן, גם אם היא לא תרצה. לא משנה עם מי היא תתחבר ובמי היא תתאהב. הם מאורסים.
היא לא רצתה את זה, והוא לא אהב את זה. בכלל.
"אתה אכזר! קר לב! מרושע!"- היא הייתה מטיחה בו, כל פעם שרק ניסה לנהל איתה שיחה.
"אני לא מה שאת חושבת שאני"- הוא היה אומר בקול שלא התאים כלל לסיטואציה, קול קר, קפוא.
"גם סנייפ אכזר. גם סנייפ קר לב. גם סנייפ מרושע" היה מטיח בה. מתחנן שתבין.
"לא הוא לא"- היא הייתה אומרת. "לא הוא לא".
מילותיה, בניגוד למה שהפגין, צרבו את בשרו, עשו אותו בילתי נסבל בעיני עצמו, הפכו אותו למשהו שלא היה.
אכזר. קר לב. מרושע.
אישה הצליחה לשנות אותו, והוא לא אהב את זה. בכלל.
"מאלפוי"- קול קר כקרח, קולו של סוורוס סנייפ, העיר אותו משרעפיו.
"סנייפ"- הוא סינן בזעם עצור- "מה אתה רוצה ממני?"
"להזכיר לך, שנותרו לך שלושה ימים בלבד להחליט. האם אתה מוותר על אירוסיך עם נרקיסה, או שאתה מעדיף שאני אשתמש בכוח?"- הוא שאל בקול יהיר.
הוא לא ענה, וזה לא היה בגלל שהבליג.
הוא לא מצא מענה, והוא לא אהב את זה. בכלל.
"האם החלטת כבר?"- סנייפ הסתכל עליו בליגלוג.
"שניינו יודעים, סנייפ שכוח לא יעזור לך. אני יכול לגבור עליך בקלות."
"קלות היא מילה יחסית, מאלפוי"- אמר סנייפ, מחייך עדיין את אותו חיוך יהיר.
סנייפ עמד, והוא ישב. עמדה לא נוחה בהחלט.
הוא הרגיש נחות, לא שווה, מושפל, והוא לא אהב את זה. בכלל.
הוא מיהר לעמוד על רגליו. הוא לא ישפיל את עצמו לפניו. הוא לא ייתן לדמעה הסוררת שמאיימת להפר את שלוותו החיצונית להתגלגל במורד לחיו, לחשוף את רגשותיו. את האנושיות הכמעט בילתי אצילית שלו. הוא לא ייתן לזה לקרות.
לא הוא.
הוא הלך לחדרו בצעדים מדודים, נשכב במיטתו, עוצם את עיניו.
כאן, בחדר הריק, הוא הרשה לעצמו לפרוק את רגשותיו. הוא בכה זמן רב. הוא אפילו לא ידע כמה זמן.הוא לא אהב לא לדעת.
זה גרם לו לתחושה מלוחה בפה, והוא לא אהב את זה. בכלל.
הוא עמד מול נרקיסה. היא הביטה בו, על פניה לא נסוכה אותה הבעה מרגיזה, שגרמה ללבו להתכווץ בצער.
"אני לא מי שאת חושבת שאני"- הוא זעק אליה, מגלה את ליבו הסגור על מנעול ובריח, פותח אותו בפניה.
"אני לא קר לב, כפי שאני מנסה להראות. אני לא אוהב לראות אנשים סובלים. אני לא אוהב לשמוע אותם מתחננים לרחמי, אני לא אוהב לזלזל בחיי אדם וללגלג על יצורי אנוש. אני לא אוהב לדבר בקול קר ואכזר. אני לא אוהב לחייך חיוך לגלגני, ולעטות מבט יהיר כל פעם שאני רואה אדם שאיננו טהור-דם. אני לא אוהב להיות בן לשושלת מאלפוי הידועה. אני לא אוהב את החינוך שניתן לי. את החינוך אותו כפו עלי. אני רוצה להיות אני בעצמי, ולא מישהו אחר. אני רוצה להיות אנושי. אני לא מי שאת חושבת שאני"- הוא בכה אליה. מתחנן שתבין.
"אני יודעת." היא ענתה בקול רך. אני יודעת את האמת.
הוא תעורר. זה היה רק חלום.
חלום שנגוז ולא היה למציאות, והוא לא אהב את זה. בכלל.
"אני לא מי שאת חושבת שאני"- הוא אמר לה ביום בו היה אמור להיות המאושר באדם. ביום חתונתו.
"נרקיסה, האמיני לי"- הוא בכה אליה. מתחנן שתבין. בדיוק כמו בחלום.
היא הביטה בו, מבטה מהורהר ומתעב.
"אז מי אתה מאלפוי? מי אתה באמת?"
"אני לא מי שאת חושבת שאני."- הוא אמר לה שוב.
"אני בן אדם"