את בטח צוחקת עלי – פאנפיק דמדומים
פרק ראשון: מושלמות
"את מוכנה?" הוא שאל אותי.
"אפילו לא קצת, בוא נעשה את זה," ניסיתי לצחוק, אבל הייתי לחוצה קצת יותר מידי.
הוא צחק במקומי ופתח את הדלת.
הבית מבפנים היה אפילו יותר יפה ומפתיע מבחוץ. הוא היה מאוד מואר, מאוד פתוח ומאוד גדול. זה נראה כאילו הם שיפצו את הבית הורידו את כל הקירות שהיו בין החדרים, ככה שנוצר מרחב ענק ומרשים. הקירות החיצוניים של הבית היו מזכוכית, והכניסו את כמות האור המקסימאלי שהיה אפשר להפיק מאור השמש באותו יום אפרורי ורגיל. הרצפה הייתה עשויה ממרצפות שיש לבנות מבריקות שנראו חלקות להפליא. הכל נראה נקי ומסודר, עם הרבה תמונות על הקירות, ובלבול תקף אותי כשזיהיתי מטבח רגיל באמצע הבית. מטבח, כמו בבתים של אנשים רגילים שאוכלים אוכל. מטבח עם כיריים, צלחות, מחבטות וסירים. זה היה מוזר. עקבתי עם המבט אחרי ההמשך של המדרגות שהוביל לקומה השנייה, ולקומה שלישית.
וכשהחזרתי את המבט למטה, ראיתי את המשפחה כולה עומדת מולי. זיהיתי ישר את האחים של אדוארד; רוזלי, ג'ספר, אליס ואמט שבהפסקות צהריים בימים אפורים כמו היום ישבו רחוקים מכולם, באותו שולחן קבוע בסוף הקפיטריה, שאדוארד ישב איתם שם, עד שהוא החליט להתחיל לשבת איתי. גם זיהיתי את האבא, קארלייל, שעבד בבית חולים המקומי ובדק אותי אחרי התאונה שקרתה עם טיילור והרכב, שאדוארד הציל אותי ממוות. והיחידה שנשארה הייתה אסמיי, האמא. גם היא כמו כולם, הייתה צעירה להדהים, יפה ומושלמת, עם אותן עיני זהב, שמתחתן תמיד היו סימנים כחולים שהעידו על עייפות מתמדת, עם שיער גלי חום שהגיע עד לכתפיים. כולם היו כל כך יפים ומושלמים, שהרגשתי קצת לא שייכת. הם עמדו במן חצי מעגל סימטרי בצורה לא אנושית, ונתנו לי מצד אחד תחושה של ביתיות, ומצד שני תחושת מתח.
"אסמיי, קארלייל," אדוארד אמר בקול חלש, שבן אדם רגיל לא היה מצליח לשמוע מהמרחק שבו הם עמדו, "זאת בלה."
"ברוכה הבאה בלה," קארלייל אמר עם חיוך בזמן שהוא התקרב אלי. הוא הושיט יד לכיווני, ואני לחצתי אותה בשמחה.
"טוב לראות אותך שוב, ד"ר קאלן," אמרתי בנחמדות.
"בבקשה תקראי לי קארלייל," הוא אמר.
"קארלייל," חייכתי אליו, ויכולתי ממש להרגיש את ההקלה של אדוארד לידי.
אסמיי גם נגשה אלי בדילוגים קטנים והושיטה לעברי יד. "נורא כיף לפגוש אותך סוף, סוף," היא אמרה והטמפרטורה והחוזק של היד שלה היו בדיוק מה שציפיתי.
"תודה. אני שמחה גם להכיר אותך," החזרתי לה.
המשכתי קדימה עם המעגל, אל עבר אליס. זאת רצה אלי במהירות והתלהבות מוגזמת ונתנה לי חיבוק חברותי וחזק, שהכאיב לי קצת בגב, "אנחנו הולכות להיות חברות טובות," היא חייכה אלי כשהיא הרפתה ממני, וחזרה למקום המדויק שהיא הייתה בו קודם. הרגשתי קצת מובכת והרגשתי בבירור את הסומק עולה לי ללחיים.
"בלה," ג'ספר שהיה הבא בתור אמר לי מרחוק, הוא לא התקרב אלי כדי ללחוץ את היד שלי, ובכלל על הפרצוף שלו הייתה הבעה קשה ובלתי ניתנת לקריאה. פתאום הרגשתי את היד של אדוארד, גורמת לי לקפץ בהפתעה, לוקחת אותי צעד אחורה ממנו. הנחתי לו לעשות זאת, לא התנגדתי. האמנתי שהוא יודע יותר טוב ממני מה קורה פה, והוא עם היכולות המדהימות שלו יכול בהחלט לשמור עלי הכי טוב. אחר כך הוא הרפה ממני. אבל כן הרגשתי קצת מבולבלת. "היי ג'ספר," אמרתי באיטיות.
אחרי ג'ספר בא אמט, שהוא היה הגבוה והשרירי מכולם. "טוב לראות אותך, בלה," הוא אמר עם חיוך ענקי והיד הגדולה שלו ממש מחצה את היד שלי. קפצתי מכאב והוא התחיל להתפקע מצחוק. עד שאסמיי תקעה בו פרצוף והוא השתתק, עדיין מחייך. "אמט," היא לחשה לעברו, ואני בקושי יכולתי לשמוע אותה.
"אמט," אמרתי, ולא יכולתי שלא לחייך לעברו היה לו מן חיוך מושך כזה, שאי אפשר להתנגד לו. העיניים הזהובות שלו, בצבע האחיד של כולם אחרי צייד, היה ניצוץ אמיתי של הנאה. תהיתי אם זה בגלל שזה כאב לי והוא נהינה כשהוא מכאיב לאנשים, או שזה פשוט היה בגללי.
עם אותו חיוך מנומס עברתי למקום שבו רוזלי הייתה צריכה להיות, רק כדי להבין שהיא הלכה והיא לא נמצאת שם יותר. "או," אמרתי מנסה להתגבר על זה מהר ולא לתת לאף אחד להרגיש שאכפת לי כל כך. "היא הלכה."
"מצטער בלה," אמט אמר, "זה לא בגללך."
"לא, זה בסדר," צחקקתי ממבוכה. "לא אכפת לי. אני אגיד לה היי פעם אחרת."
"אני בטוח שהיא תשמח," קארלייל עודד אותי.
חייכתי אליו, "תודה."
"אני רק אומר את האמת, את לא צריכה להודות לי," הטמפרטורה של גופו אולי הייתה מקפיאה, אבל החיוך שלו היה חם ברמה לא יאומנה, וישר הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.
"את באה בלה?" אדוארד שאל אותי ועם הידיים הצביע אל הקומה השנייה, כנראה רוצה שנהייה לבד, שיתנו לנו פרטיות. הוא התחיל ללכת, ואני הסתובבתי והתחלתי לעקוב אחריו.
"אוי בלה," אסמיי קראה פתאום. הסתובבתי חזרה. "ידענו שאת תבואי, אז הכנו לך ארוחת צהריים אנושית," היא חייכה.
"איזה כיף," אמרתי באי נוחות, וכמו תמיד כשאני מרגישה ככה, דחפתי את הידיים לכיסים האחוריים של הג'ינס שלי, וחייכתי חיוך קטן.
"את האמת אסמיי," אדוארד אמר ברכות, "בלה אכלה בבית שלה. סליחה."
"אוי, אתם לא צריכים להצטער. לכו תהינו למעלה," היא אמרה בחביבות.
"תודה," אמרתי לה, וראיתי איך כל חצי המעגל שהיה שם קודם התפרק במהירות הבזק, וכל הדמויות הופכות לטשטוש. וואו. זה היה מעבר למהיר.
"הם אוהבים אותך," הוא לחש לי באוזן. כמובן שהוא ידע בדיוק מה הם מרגישים. כל אחד ואחד מהם. הוא בעצם ידע מה כולם מרגישים. בינתיים, כולם חוץ ממני.
"כי רוזלי ממש הייתה שם כדי ללחוץ לי את היד," אמרתי בעצב.
"היא עוד תלמד לאהוב אותך. זה פשוט כל הקטע שאת אנושית. היא שונאת את זה. היא מקנא בך. אבל היא תתנהג יפה בסוף, היא תמיד כזאת," הוא חייך והתחלנו לעלות במדרגות.
"אתה בטוח?" הרגשתי קצת אשמה. "זה לא פשוט בגלל שהיא לא אוהבת אותי?"
הוא לא ממש ענה לי על השאלה הזאת. "אל תדאגי לגביה. אסמיי מתה עלייך, וקארלייל כל הזמן, אם לא שמת לב, הרים גבות ושלח לי רמזים טובים בראש. אליס, נו טוב את ראיתי איך היא הגיבה כשהיא ראתה אותך," הסמקתי, "ואמט גם אוהב אותך מאוד."
הנחתי לנושא על רוזלי, ולא שאלתי עוד לגביה, מנחשת שנדבר על זה בעתיד. "מה הקטע של ג'ספר?" שאלתי אותו כשנזכרתי איך הוא עמד מתוח בפינה, נראה מפוחד ממני.
"אל תעלבי ממנו, ברצינות. זה אני אמרתי לו להתרחק. את מבינה, הוא הצטרף רק לפני כמה חודשים, וקשה לו להתרגל לכל הקטע הזה של הצמחונות שלנו," הוא צחק. "הוא בא מקבוצה של מוצצי דם אדם, ככה שזה באמת קשה לו. ליתר ביטחון."
הרמתי כתפיים, והמשכתי לעלות.
בחצי דרך על המדרגות נעצרתי. על הקיר הייתה תלויה תמונה ענקית של כובעי סיום הלימודים בצבעים שונים. היו שם כל כך הרבה יחסית למשפחה של שישה נפשות. "הסבר בבקשה?" אמרתי לאדוארד והצבעתי על התמונה.
הוא צחק, "זאת בדיחה משפחתית. הרי גמרנו את בית ספר כל כך הרבה פעמים, אז אספנו את זה לתמונה. מצחיק, לא?" הוא חייך אלי עם השיניים המושלמות שלו.
"הכי," אמרתי בציניות, ועליתי מדרגה. הוא גם התחיל לעלות מדרגה, אבל לפני שהנחתי את הרגל חזרה על הרצפה, הוא כבר היה בקומה השנייה, והוא המשיך לרוץ לחדר שלו, משאיר קולות של צחוק מטורף אחריו. בלית ברירה התחלתי להגביר את קצב ההליכה שלי, לא לרוץ חס וחלילה. אני לא רציתי לעשות פדיחות וליפול, למרות שהיה שם רופא לשמור עלי.
נכנסתי לחדר שלו, נושמת נשימות עמוקות, כאילו רצתי עכשיו מרתון. הוא צחק עלי מיד. "תשתוק!" אמרתי לו. כמו כל פעם שנכנסתי לחדר של מישהו עייפה, התכוונתי להתיישב על המיטה, וניסיתי לחפש את המיטה שלו. "מיטה?" שאלתי אותו מבולבלת.
"לא ישן," הוא הזכיר לי.
"נכון," אמרתי ונשענתי על הקיר, "ידעתי את זה."
"אני בטוח."
הבטתי מסביב, וחקרתי את החדר שלו. היו לו לאורך הקיר מצד שמאל שלי מליון מדפים, שהיו עמוסים בספרים, דיסקים, מחברות, קלסרים ותמונות. היו לו רמקולים ענקיים שהונחו ליד הקיר הימני, וכבר ידעתי עד כמה הוא אוהב מוסיקה. פתאום משהו תפס לי את העין. אוקי, הצלחתי להבין שלא הייתה מיטה, בסדר, היה לזה תירוץ טוב מספיק, אבל לא היה שם קיר. בחלק שפונה אל היער, לא הייתה אפילו זכוכית. זה היה פשוט חלון עצום, שאפשר לקפוץ ממנו לתוך עץ ירוק וגבוה.
"את אוהבת?" הוא שאל כשהוא שם לב שכיווצתי גבות כשהסתכלתי על העץ.
לא יכולתי שלא להתקדם קדימה ולבדוק את זה. הושטתי יד כשהייתי מספיק קרובה וחיכיתי לגעת בזכוכית השקופה. כמו אחת שהקיפה את כל הקומה למטה. היא לא הייתה שם. "למה אין פה זכוכית?" שאלתי אותו עדיין חוקרת עם היד.
"זה בשביל שאני אוכל לעבור ליער מבלי שהזכוכית תפריע לי," הוא תוך שנייה, או הרבה פחות, עמד לידי.
"כי אתה לא מספיק חזק לשבור אותה, לעבור דרך החור ולא להיחתך?" חייכתי אליו.
"מה פתאום?"
"אני מתערבת איתך שזה לא נכון. רק גיבורי על יכולים לעשות את זה," אמרתי והסתובבתי לכיוון השני, עם הגב אל העץ.
"מה גורם לך לחשוב שאני לא גיבור על?" הוא שאל ונעמד מולי. מזיז את הידיים שלו כאילו הוא מתכונן למשהו. גבה אחת שלו עלתה למעלה.
"תוכיח שאתה כן," התגרתי בו.
"אוי, ממש לא היית צריכה להגיד את זה," הוא אמר וחייך חיוך זדוני. אחר כך הכל קרה מהר מידי, והרגשתי שאני עפה ושהרגליים שלי לא נוגעות ברצפה יותר. הוא רץ מהר כל כך, והחזיק אותי על הגב שלו, וכבר הרגשתי מסוחררת וירוקה יותר.
"תעצור!" קראתי. "תעצור עכשיו!" נתתי לו אגרופים, בידיעה שזה לא מכאיב לו בכלל.
"הזהרתי אותך," הוא אמר והתחיל לדלג בין הענפים של העצים הגבוהים ביער. גבוה יותר ויותר, גורם לי להרגיש חולה יותר ויותר. הכל היטלטל, וזז כל הזמן, התפללתי רק שאני ארגיש טוב יותר.
בסופו של דבר הוא עצר במקום. הוא עזב אותי ואני ישר הרגשתי שאני צריכה לשבת. פתאום הוא התחיל לדאוג, "את בסדר?"
פחדתי להגיד משהו, שאולי אני אוציא הכל עליו, ושנינו לא רצינו שזה יקרה. עשיתי לו סימן שהוא צריך לחכות עם היד, וניסיתי לסדר את הגוף שלי. "אני מצטער," הוא אמר מבעד לצחוק שהוא לא הצליח שלא להוציא החוצה. "שכחתי שאת עדינה כל כך." בסופו של דבר לא הצלחתי להשאיר דברים בפנים והזזתי את הראש הצידה והקאתי על ענפים למטה.
אז שמתי לב איפה אנחנו נמצאים. היינו על צמרת העץ הכי גבוה באזור. אפשר היה לראות הכל משם. אבל לא אפשרתי לעצמי לראות כלום לפני שסתרתי לו. אבל הוא כמובן לא הרגיש את זה, ואני אפילו קיבלתי מכה ביד. "אוי סליחה," הוא אמר ושוב צחק.
"אוי תשתוק כבר," כעסתי עליו קצת.
הוא חייך, "תסתכלי על הנוף," הוא אמר והפנה את המבט שלו קדימה.
הנוף היה עוצר נשימה. בצד אחד ראו את כל העיר פורקס. את הבתים הפרטיים הגדולים, ואפילו הצלחתי זיהיתי את הבית של צ'ארלי, ואת הניידת בחנייה, והמכונית שקיבלתי ממנו בתחילת השנה, אם אפשר לקרוא לה מכונית. מהצד השני ראו את הנחל, וחלק גדול מהיער, את החוף הקטן שהיה מלא בחלוקי נחל קטנים ולבנים, ואפילו את המפל. הרוח נשבה על הפנים שלי והעיפה את השיער החום שלי אחורה. הרשתי לעצמי לחייך חיוך ענק על הפנים. "מדהים פה," אמרתי מבלי לשים לב.
"בשביל מה את חושבת שהבאתי אותך לפה? כדי שתקיאי על הענפים?" הוא שאל, שם את היד שלו מסביב למותן שלי והידק אותי אליו. "אז, מתברר שאני מספיק חזק כדי לעבור זכוכית. את לא חושבת?" הוא שאל אותי.
עשיתי לו פרצוף. עמדתי להסתובב חזרה, אבל לא יכולתי להחזיר את המבט חזרה לנוף, העיניים שלו לכדו אותי. העיניים הזהובות המיוחדות שלו ושל כל שאר המשפחה שלו. הרגשתי דחף מטורף להיצמד אליו , ולאט, לאט קירבתי את הפנים שלי אל הפנים שלו. הוא ישר לבש את אותו פרצוף המיוסר על הפנים, אבל ידעתי שאני לא צריכה להעליב מזה. זה פשוט קשה לו, עם כל הדם שזורם בעורקים שלי. הוא שם את היד שלו על העורף שלי בזהירות המרבית, וקירב אותי אליו, התקרבתי במהירות הכי גבוהה שיכולתי. הרגשתי כל כך מסוחררת, והרחתי את הריח שנפלא שלו, מזכירה לעצמי להמשיך לנשום. עצמתי את העיניים, ושמתי יד את היד שלי על השיער הקצר שלו.
"עושים כאן מסיבה?"
ישר התנתקנו אחד מהשני, ובפעם הראשונה בחיים שלי אני הייתי יותר מהירה ממנו. יש להגיד, שזה הפתיע אותי, בעוד הוא ידע שאמט הולך להגיד את זה, כמובן. הסומק עלה לי בטיל אל הלחיים. אמט עמד מולנו, על אחד הענפים העבים של העץ, עם חיוך גדול ועיניים מרקדות. "אפשר להצטרף?" הוא שאל וצעד אל הענף העבה שהיה יותר קרוב אלינו.
"אמט, לך מכאן," אדוארד אמר, אבל להפתעתי הופיע חיוך על הפנים שלו. "לך תחפש את רוזלי, סוטה אחד."
"היא הלכה לצוד," אמט אמר ושילב ידיים על החזה. "היא רצתה להתרחק מכולנו."
הרגשתי פתאום אשמה אינסופית, והשפלתי את המבט. "אמט!" אדוארד כעס עליו. די היה לו בקול בחוזק רגיל, כדי שאמט ירגיש כאילו הוא צועק.
"אני מצטער בלה, זה באמת לא באשמתך," אמט מיהר להוסיף, ושם יד תומכת על הכתף שלי.
"אל תדאגו, אני באמת בסדר," אמרתי להם, והזזתי את הידיים מעלי.
"את בטוחה?" אדוארד שאל אותי, והזיז את השיער מהפנים שלי בעדינות.
"במאה ואחת אחוזים," אמרתי, ושוב הסתכלתי על הפנים שלו. כל כך מושלם.
"אהמ," אמט ניסה להשיג שוב תשומת לב.
"אמרתי לך ללכת לא?" אדוארד המשיך להסתכל עלי.
"אבל אין לי עם מי להיות."
"יש לך את אליס וג'ספר," אדוארד תיקן אותו.
אמט צחק. "אני מזכיר לך שגם הם ביחד." הוא נאנח. "מה אני אמור לעשות עם זוג שכל הזמן מתנשק לי מול הפרצוף? הם עדיין דבוקים אחד לשני עשרים וארבע שעות. זה פשוט דוחה," הוא עשה קול של גועל שלא אני ולא אדוארד שמנו לב אליו באמת. "איך זה שכולנו מסודרים בזוגות ככה, מה? זה ענק איך מצאנו דווקא את אהבת חיינו במשפחה הקטנה הזאת. ועכשיו כשמצאת את בלה, הכל ממש מושלם," הוא הוסיף.
"הכל ממש מושלם," לחשתי והמשכתי לבהות לתוך עיני הזהב שלו.
"הכל ממש מושלם," הוא הסכים איתי.
"אתם יכולים להפסיק לשחק אותה אליס וג'ספר, עם רגעים רומנטיים כל הזמן, ולדבר איתי נורמאלי?" אמט התעצבן.
"תלך כבר," אדוארד אמר מעוצבן יותר.
"תגיד לי אתה חרש?" אמט שאל אותו. "אין לי לאן."
"אנחנו צריכים פרטיות אמט," אמרתי עם חיוך.
הוא צחקק, "פרטיות תהיה לכם כל החיים, אותי בלי רוזלי, יש רק פעמיים בשנה בערך." הוא נתן מכה בענף והרעיד אותי, אדוארד נשאר במקום כמו אבן חזקה. "אז מי לוקח אותי?" הוא שאל והרים את שתי הידיים שלו באוויר.
אדוארד גלגל עיניים והרגע הרומטי חלף. הוא עזב את העורף שלי והעיניים שלו התנתקו מהעיניים שלי. גם אני, באי רצון מוחלט, הזזתי את הראש. "תגיד לי, אני בכל חמישים השנים האחרונות, הפרעתי לך כשביקשת פרטיות עם רוזלי? לא כיבדתי אותך?" אדוארד שאל, ואני עדיין הרגשתי מוזר כשהוא אמר חמישים שנה.
"זה לא אותו דבר בן אדם," אמט הגן על עצמו, "אתה לא היית..."
"לבד?" אדוארד השלים את המשפט בשבילו. "אני מזכיר לך שבלה לא הייתה לפני שנה בכלל. או לפני חצי שנה, או אפילו חודש. אז אם יש לך שכל, תזיז את התחת שלך מפה ומהר." ידעתי שאמט יצחק לגבי המשפט האחרון. ידעתי שהוא יותר חזק מאדוארד, ושהמשפט הזה היה חסר תכלית. גם אדוארד ידע את זה, כי הוא התחיל לצחוק בכלל לפני אמט.
"אתה גדול אחי," אמט נתן עוד מכה לענף, לא יכול לשלוט בעצמו מרוב צחוק. שוב זה הקפיץ אותי והרגשתי שאני עומדת ליפול עוד רגע, אבל לפני ששמתי לב לזה אדוארד כבר ליפף את היד שלו מסביב לשלי ושמר עלי.
"זה לא הייתה הנקודה," אדוארד הזכיר לו, הפעם ברצינות.
חלק מהחיוך של אמט צנח. "אבל תנסה להבין אותי, אחי. לי יותר קשה להתמודד עם בדידות מאשר איתך. זה הטבע שלי."
"אל תזבל ת'מוח אמט."
"אני אומר רק את האמת," אמט אמר ומיד שם יד על הלב.
אדוארד הרים גבה. "אני מזכיר לך שאני קורא לך את המחשבות," הוא אמר.
"שיט."
צחקתי. "אמט, תקשיב. אני יודעת שאולי אתה מרגיש בודד, עצוב ולבד בלי רוזלי, ושאתה צריך להיות בחברת אנשים אחרים, אבל אנחנו זוג טרי וחדש, שרוצה קצת פרטיות בריאה. אתה עוקב?" אמרתי לו בחיוך.
"בלה?" הוא עשה פרצוף מופתע, "שאת תעיפי אותי מהענף הזה? שאת תבקשי ממני ללכת? יש לך מזל ענק שאני חתיכת ג'נטלמן אדיב, ואני עושה כל מה שבנות מבקשות. אדוארדה, פה, היא אולי בת, אבל היא אחות מאוד קרובה, שאני לא נותן לה שום הנחות. יהיה שלום," ועם המשפט הזה הוא קפץ למטה.
"אח שלך מטורף," אמרתי לאדוארד מבעד לצחוק. "בלבלן מוח, ערפדי, מטורף."
"כן," הוא עטף אותי עם היד שלו מסביב לכתף, "את צודקת לגמרי."
כשהערב ירד, כבר אחרי השקיעה המרהיבה שראינו מהעץ, כשהשמיים התחילו להשחיר ולהחשיך, והכוכבים הראשונים נצצו בשמיים, חזרנו אל החדר שלו. הראש שלי היה מסוחרר בגלל המהירות, אבל לא הרגשתי רע כל כך כמו ב"נסיעה" הלוך. נעמדתי ביציבות על הרצפה אחרי שהוא הוריד אותי מהגב שלו, ושיחרר אותי מהאחיזה החזקה שלו על הרגליים שלי. "איך את מרגישה?" הוא שאל אותי.
"יותר טוב ממקודם," אמרתי ונאנחתי בהקלה.
"יופי," הוא אמר ואז תוך פחות משנייה הוא נעמד לידי, עם שתי הידיים על השיער שלי, מצמיד אותי אליו, ומפגיש בין השפתיים שלי לשפתיים שלו. לקחו לי כמה שניות קצרות להבין מה קרה, ולאחר מכן, הגבתי כשדחף מטורף לקרב אותו אלי נכנס באצבעות שלי; תפסתי לו השיער והידקתי אותו אלי חזק יותר. בשנייה שעשיתי את זה הוא התרחק. "אני מצטער בלה," הוא אמר עם הפרצוף המיוסר שלו.
"הגזמתי?" שאלתי מאוכזבת, ונשכתי את השפה התחתונה שלי, כשהוא הרחיק את הידיים שלי מהגוף הקר שלו.
"סליחה," הוא לחש, והגבות שלו התכווצו יותר מתמיד. הוא נראה לי כאוב, ולא הרגשתי טוב עם העובדה שאני גרמתי לפרצוף הזה לעלות לו על הפנים.
"לא, לא," אמרתי מהר. "אתה לא צריך להצטער, אני מצטערת. הייתי צריכה לזכור איפה הגבול, זאת לא אשמתך אדוארד, שזה קשה לך כל כך. אני מבינה כבר שזה לא בגללי. זה לא פוגע בי אפילו לא קצת. נשבעת."
הוא עדיין היה תקוע עם אותו פרצוף. הוא העלה בזהירות את היד, ושם אותה בעדינות על הלחי שלי, מקרר אותי מיד. "אני אוהב אותך," הוא אמר, ויכולתי לראות בבירור את הכנות בעיניים שלו.
"גם אני," חייכתי אליו והסמקתי, שמה את היד שלי על היד שלו ברכות, ומוחצת את שתיהן עם הסנטר.
הוא שוב התקרב אלי ולחש, "בואי ננסה עוד פעם אחת."
לא עניתי, פשוט דחפתי אותו אלי חזק, וניסיתי אלף, להזכיר לעצמי לא לעבור את הגבול, ובית, לשמור על הכרה. זה היה מדהים, וגם מדהים עד כמה זה היה קצר. הרגשתי איך חמימות לא רצויה עוטפת אותי, איך שהוא התרחק. פתחתי לאט את העיניים. חיוך ענקי צץ לי על הפנים. גם הוא חייך. "תודה."
"תבואי כל יום."
"באמת?" שאלתי בהתלהבות ולקחתי צעד אחד קדימה.
הוא עצר אותי, "לא ממש."
"באסה," צחקקתי.
"את יודעת, בלה, השעה כבר נורא מאוחרת, את בטוחה שצ'ארלי לא חוזר הביתה הערב?" הוא שאל אותי פתאום.
"כן," הנהנתי בזמן שדיברתי כדי להיראות משכנעת יותר, "הוא אמר לי אתמול בצהריים, לפני שנכנסת לחדר שלי, או שהיית שם, שהוא הולך לדוג עם בילי היום ושהוא לא יחזור בלילה. כנראה ישן שם בבית או משהו, הוא לא סיפר לי. בכל מקרה שלחתי לו ד"ש לג'ייק, והוא אמר שהוא ימסור, אז אני מניחה שהם כן ישנו אצלם. אני יכולה לחזור הביתה אם אתה רוצה."
"את צוחקת?" הוא שאל, "נראה לך שיש סיכוי, אפילו קטנטן, שאני אוכל לפספס את ההזדמנות הזאת? לילה איתך?"
"לא שיהיה לך מה לעשות," הזכרתי לו. "בניגוד אלייך אני ישנה בלילות."
"אני מזכיר לך שלהסתכל עלייך ישנה זה מהנה לא פחות מלהיות לידך," הוא החליק את היד שלו על הלחי שלי, אל הצוואר, וחזרה אל הגוף שלו, כנראה מתגרה בי. תהיתי אם הוא יזכיר את העובדה שהוא שמע אותי מדברת מתוך שינה. "את כל כך חמודה, כל כך יפה, כל הזמן, לא חשוב מה."
הסמקתי, השפלתי את המבט, וצחקקתי ממבוכה. "מגיע לך הרבה יותר," לחשתי בשקט, ממטרה שרק אני אשמע את זה, שוכחת לגמרי מהעובדה שיש לו אוזניים רגישות ברמות.
"בחיים, אבל בחיים," הוא הרים לי את הפנים והביט ישר לתוך העיניים שלי. "בחיים אל תגידי דבר כל כך דבילי ומטופש. את הרבה מעל הרמה שלי," הראייה החזקה שלו התחילה להכאיב לי בעיניים. "הבנת אותי?"
"כן," אמרתי ללא כל כוונה באמת. איך אני, מישהי רגילה כל כך, יכולה להיות מעל לרמה של מישהו כל כך מושלם, וההפך הגמור מרגיל? זה בלתי הגיוני, בלתי ריאלי ובלתי נכון בעליל. מה שמגיע לו באמת, זה ערפדה אחת יפה, חכמה ומושלמת. כמו רוזלי למשל, חוץ מהעובדה שהיא לא הייתה נחמדה אלי כל כך היום. עם שיער בלונדיני ארוך ויפה, עיני זהב, שניים לבנות ומושלמות, עור חיוור, מהירה, חזקה, שהולכת איתו לצוד ואחת שיכולה להתנשק איתו כל היום, כל השלבים של הנשיקות בעולם. לא אני, סתם ילדה רגילה ולא מעניינת לחלוטין.
"טוב," הוא עזב את הסנטר שלי והתרחק. פתאום הוא אמר מבלי ששמעתי כלום, "יש לך טלפון."
אז נזכרתי ששמתי את הטלפון שלי על השקט אתמול, ושכחתי להפוך אותו למצב רגיל, וברור שהאוזן של אדוארד תשמע אפילו את הרטט החלש של המכשיר בתיק שלי שהיה זרוק בפינה. הלכתי אל התיק, והוצאתי את הנייד שלי מהכיס הקטן ששם אני תמיד מכניסה אותו. צ'ארלי היה כתוב על המסך, ואני מיהרתי ללחוץ על הכפתור הירוק ולהצמיד את הטלפון לאוזן. "הלו?"
"היי, בלה," הקול המוכר של צ'ארלי נשמע מהצד השני. "אני לא רוצה להישמע חוצפן, אבל איפה את? אני פשוט הגעתי הביתה, ובגלל שהיה שקט חשבתי שאת ישנה, אבל את לא במיטה, מסתבר. אז מתוך דאגה התקשרתי."
"שלום אבא," אמרתי ונהייתי מתוחה פתאום, "אתה לא היית צריך לישון אצל בילי, או משהו כזה?"
הוא נאנח. "כן הייתי צריך, אבל התחלנו לריב, זה נגמר לא נעים, אז פרשתי הביתה."
"אה, אני עכשיו אצל ג'סיקה," ניסיתי להישמע משכנעת הכי שיכולתי. "פשוט לא יכולתי לומר לך שאני יוצאת. הייתי צריכה להשאיר לך הודעה, סליחה."
"לא זה בסדר. את כבר ילדה גדולה. בכל מקרה, את הולכת להישאר שם ללילה?"
חשבתי לרגע. רציתי כולי להישאר אצל אדוארד בבית, כל פרט קטן שבי, כל חלק בגופי, אבל מצד שני, קשה לי לראות את צ'ארלי לבד בבית, מנסה להבין איך הוא הולך להכין את ארוחת הערב. וגם אדוארד יכול להתגנב לתוך החדר שלי מבלי שצ'ארלי ישים לב. הוא ישן אצלי. טוב, לא ממש ישן. "לא, אבא. אני חוזרת עוד מעט, תחזיק מעמד."
"מחכה לך," והוא ניתק ראשון.
הסתכלתי על אדוארד, מבט אחד חטוף והוא מיד הבין. הוא יודע הכל. "אז הולכים אלייך," הוא אמר עם חיוך. "למה אבא שלך חזר הביתה בסוף?"
"הוא ובילי רבו," אמרתי בעצב. "יאללה בוא נלך, לא טוב לי לחשוב עליו כשהוא לבד בבית הגדול הזה."
לקחתי את התיק והתחלתי לצאת מהחדר, הוא עוקב אחרי בצעדים איטיים.
"אסמיי, קארלייל, אליס, ג'ספר רוזלי, אם את פה, ואמט, אנחנו הולכים, לילה טוב," אדוארד אמר, ומיד שוב הופיע חצי המעגל המדויק שהיה כשרק הגעתי בבוקר. שוב, רוזלי לא הייתה שם.
"ביי בלה," כולם אמרו ביחד ונופפו עם הידיים לכיווני. "תישני טוב." זה הצחיק אותי קצת.
חייכתי אל כולם ונופפתי להם לשלום חזרה. "ניפגש פעם הבאה," אמרתי.
אדוארד, עוטף אותי במותן, ואני, הסתובבנו לכיוון הדלת עם הגב לכל חבורת הקאלנים. ואז פתאום הפנים של אדוארד, לידי התעוותו, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו צורח. "אמט!" ואני נשבעת שהצרחה הזאת כמעט הפילה אותי אל הרצפה.