בגלל שהתצוגה של האתר הזה לא מאפשרת כתיבה מימין לשמאל וזה מעצבן, אני ממליצה בחום לעשות לטקסט העתק-הדבק לתוך מסמך וורד ולקרוא את זה שם.
כתב ויתור: הארי פוטר הוא קניינה של ג'יי קיי רולינג, ושיטות הרציונליות אינן בבעלות כל ישות אנושית.
כתב ויתור של המתרגמת: הארי פוטר ושיטות הרציוניליות הוא קניינו של אליעזר יודקובסקי, והשפה העברית אינה בבעלות כל ישות אנושית.
דברי הכותב המקורי, אליעזר יודקובסקי:
הסברה הנרחבת היא שסיפור זה באמת מתחיל להתקדם בצורה יפה רק בסביבות פרק 5. אם אתם עדיין לא אוהבים אותו אחרי פרק 10, תוותרו.
ביקורות משמחות אותי. אפשר להשאיר ביקורת על כל פרק, ללא צורך בהתחברות לאתר, וגם אין צורך לקרוא עד הסוף לפני שתעלו ביקורת – אבל נא לא לעלות על ביקורת אחת לכל פרק.
הערת המתרגמת: ביקורות משמחות גם אותי, במיוחד לאור העובדה שמטלת התרגום היא מטלה קשה ואני לא בלתי מנוצחת במלחמה הלא-נגמרת נגד הטעויות הדקדוקיות.
אם אתם בסדר עם אנגלית, גם הכותב המקורי (וגם אני) ממליצים לכם לבקר באתר , שם תמצאו הרבה מאוד דברים מגניבים כגון:
* מערכת התראות לגבי פרקים חדשים (באנגלית, כנראה שיקח לי זמן להגיע עד לשם)
*הערות המחבר ועדכוני מצב
*גרסת PDF של הסיפור (באנגלית), מעשה ידי מעריצים
*פודקאסט מתמשך של הסיפור
*אמנות מעריצים בכמויות אדירות
*רשימת הופעות קמאו (דמויות על שם אמנים מעריצים)
*פאנפיקשן של הפאנפיקשן הזה
*מוזיקה, שירים ואנימציות של מעריצים
*תרגומי מעריצים (דוגמת התרגום הזה)
*אזהרות על טריגרים (אזהרות על אסוציאציות טראומטיות אפשריות, אין כאלה בגוף הטקסט כדי להמנע מספוילרים)
*איך ללמוד את כל מה שהגיבר בסיפור יודע
*אפשרויות תעסוקה בחברה ללא מטרות רווח הקשורה לתכני הסיפור
*עוד הרבה מאוד דברים
סיפור זה הוא לא בדיוק בעל נקודת מוצא חלופית אחת– קיימת נקודת שוני עיקרית, בשלב מסויים בעבר, אבל יש גם שינויים אחרים. המונח הכי מתאים ששמעתי לסיפור הוא "יקום מקביל".
טקסט זה מכיל רמזים רבים: רמזים ברורים, רמזים לא-כל-כך ברורים, רמזים באמת מעורפלים שהייתי המום לראות מספר קוראים מפענחים אותם בהצלחה, וכמות אדירה של ראיות שפשוט יושבים שם, גלויים לעין. זהו סיפור רציונליסטי; תעלומותיו הן פתירות, ואמורות להפתר.
קצב התקדמות העלילה דומה לזה של סיפור בהמשכים, דוגמת סדרת טלויזיה שמספר העונות שלה קבוע מראש, כאשר עלילת כל פרק היא נפרדת אך קיימת גם עלילה כוללת שנבנה לסיום עצידי וסופי.
כל המדע שיוזכר הוא מדע אמיתי. אך שימו לב לכך שמעבר לתחום המדע, השקפות הדמויות אינן בהכרח השקפות הכותב. לא כל מה שהגיבור עושה הוא שיעור בבינה, ועצות מפי דמויות יותר אפלות עשויות להיות לא אמינות או דומות בצורה מסוכנת לחרב פיפיות.
תחת אור הלבנה מבהיק שבריר כסוף מזערי, שבר של קו...
(גלימות שחורות, נופלות)
ליטרים של דם נשפכים, ומישהו צורח מילה.
כל סנטימטר מרובע על פני הקירות מכוסה על ידי ארון ספרים. לכל ארון ספרים יש את ששת המדפים שלו, שעולים כמעט עד לתקרה. חלק מהמדפים מעורמים עד לקצותיהם בספרים קשי-כריכה: מדע, מתמטיקה, היסטוריה, וכל השאר. למדפים אחרים יש שתי שורות של מדע בדיוני כרוך בנייר, כשהשורה השנייה עומדת על גבי אריזות טישיו ישנות או לוחות עץ, כך שאפשר לראות את השורה האחורית מעל הספרים הקדמיים. וזה עדיין לא מספיק. ספרים גולשים אל פני השולחנות והספות ויוצרים ערימות קטנות מתחת לחלונות.
זהו הסלון של הבית המאוכלס על ידי הפרופסור הדגול מיכאל וורס-אוואנס, ואשתו, הגברת פטוניה אוואנס-ורס, ובנם המאומץ, הארי ג'יימס פוטר-אוואנס-וורס.
יש מכתב המונח על השולחן שבסלון, יחד עם מעטפה ללא בולים מקלף צהבהב, הממוען למר ה. פוטר בדיו ירוק כברקת.
הפרופסור ואשתו מדברים בחדות זה אל זו, אבל הם לא צועקים. בעיני הפרופסור, צעקות אינן מתורבתות.
"את לא רצינית," אמר מיכאל לפטוניה. טון הדיבור שלו העיד על כך שהוא חשש מאוד שהיא אכן רצינית.
"אחותי היתה מכשפה," חזרה פטוניה. היא נראתה מפוחדת, אך היא עמדה על שלה. "בעלה היה קוסם."
"זה מגוחך," אמר מיכאל בחדות. "הם היו בחתונה שלנו – הם בקרו בחג המולד –"
"אמרתי להם שאסור שתדע," לחשה פטוניה. "אבל זה נכון. ראיתי דברים –"
הפרופסור גלגל את עיניו. "יקירתי, אני מבין שאת לא מכירה לעומק את הספרות הספקנית. את אולי לא יודעת עד כמה זה קל לקוסם מיומן לזייף את הלכאורה בלתי-אפשרי. זוכרת איך לימדתי את הארי לעקם כפיות? אם זה נראה כאילו הם תמיד ידעו מה את חושבת, זה נקרא קריאה קרה –"
"זה לא היה עיקום כפיות-"
"אז מה זה היה?"
פטוניה נשכה בשפתה. "אני לא יכולה פשוט לומר לך. אתה תחשוב שאני-" היא בלעה. "תקשיב. מיכאל. אני לא – תמיד הייתי ככה –" היא הצביעה על עצמה, כאילו ציינה את גופה התמיר. "לילי עשתה את זה. בגלל שאני – בגלל שהתחננתי בפנייה. במשך שנים, התחננתי. לילי תמיד היתה יותר יפה ממני, ואני...הייתי צרת עין כלפיה, בגלל זה, ואז היא קיבלה קסם, אתה יכול לדמיין איך הרגשתי? והתחננתי שתשתמש בקסם עלי כדי שגם אני אוכל להיות יפה, אפילו אם לא יכולתי לקבל את הקסם שלה, לפחות יכולתי להיות יפה."
דמעות התאספו בעיני פטוניה.
"ולילי היתה אומרת לי לא, וממציאה תירוצים ממש מגוחכים, כאילו שהעולם יגמר אם תהייה נחמדה לאחותה, או שקנטאור אמר לה לא לעשות את זה – דברים ממש מגוחכים, ושנאתי אותה על זה. וכשסיימתי ללמוד באוניברסיטה, יצאתי עם הבחור הזה, ורנון דרסלי, הוא היה שמן והוא היה הבחור היחיד שהיה מדבר איתי. והוא אמר שהוא רצה ילדים, ושלבן הראשון שלו יקראו דאדלי. וחשבתי לעצמי, איזה מין סוג של הורה קורא לילד שלו דאדלי דרסלי? זה היה כאילו ראיתי את כל חיי העתידיים נפרשים בפני, ולא יכולתי לסבול את זה. וכתבתי לאחותי ואמרתי לה שאם היא לא תעזור לי העדפתי פשוט –"
פטוניה נעצרה.
"בכל מקרה," אמרה פטוניה בקול קטן, "היא נכנעה. היא אמרה שזה מסוכן, ואני אמרתי שכבר לא אכפת לי, ושתיתי איזה שיקוי והייתי חולה במשך שבועות, אבל כשהבראתי העור שלי הבהיר וסוף סוף עליתי קצת במשקל ו...הייתי יפה, אנשים היו נחמדים אלי," קולה נשבר, "ואחרי זה כבר לא יכולתי לשנוא את אחותי יותר, במיוחד כשלמדתי מה הקסם שלה הביא עליה בסוף –"
"מותק," אמר מיכאל בעדינות, "חלית, עלית קצת במשקל כשנחת במיטה, והעור שלך הבהיר מעצמו. או שהמחלה גרמה לך לשנות את הרגלי התזונה שלך –"
"היא היתה מכשפה," חזרה פטוניה. "ראיתי את זה."
"פטוניה," אמר מיכאל. העצבנות התגנבה לתוך קולו. "את יודעת שזה לא יכול להיות נכון. אני באמת צריך להסביר למה?"
פטוניה פכרה את ידיה. היא נראתה על סף דמעות. "אהובי, אני יודעת שאני לא יכולה לנצח בויכוחים איתך, אבל בבקשה, אתה חייב לסמוך עלי בזה –"
"אבא! אמא!"
שניהם הפסיקו והסתכלו על הארי כאילו שכחו מנוכחות אדם שלישי בחדר.
הארי שאף עמוקות. "אמא, להורים שלך לא היה קסם, נכון?"
"לא," אמרה פטוניה, מבטה תומה.
"אז אף אחד במשפחה שלך לא ידע על קסם כשלילי קבלה את המכתב שלה. איך הם השתכנעו?"
"אה..." אמרה פטוניה. "הם לא רק שלחו מכתב. הם שלחו פרופסור מהוגוורטס. הוא –" עיניה של פטוניה הבזיקו לעבר מיכאל. "הוא הראה לנו קצת קסם."
"אז אתם לא צריכים לריב על זה," אמר הארי בהחלטיות, מקווה שנגד כל הסיכויים שהפעם, רק הפעם, הם יקשיבו לו. "אם זה נכון, אנחנו יכולים פשוט להביא לפה פרופסור מהוגוורטס ולראות בעצמינו את הקסם, ואבא יודה שזה נכון. ואם לא, אמא תודה שזה לא נכון. בשביל זה יש את השיטה הנסיונית, כדי שלא נצטרך להחליט דברים רק באמצעות ויכוחים."
הפרופסור פנה והביט בו מלמעלה, בז כרגיל. "נו, באמת הארי. באמת, קסם? חשבתי שאתה תידע יותר טוב מאשר להתייחס לזה ברצינות, בני, אפילו אם אתה רק בן עשר. קסם הוא בערך הדבר הכי לא מדעי שיש!"
פיו של הארי התפתל במרירות. נהגו בו כראוי, כנראה יותר טוב מהיחס שנתנו רוב האבות לילדיהם. הארי נשלח לבתי ספר היסודיים הטובים ביותר – וכשזה לא הסתדר, ספקו לו מורים פרטיים מתוך הצע הסטודנטים המורעבים האינסופי. תמיד עודדו את הארי ללמוד כל מה שתפס את תשומת ליבו, קנו עבורו את כל הספרים שמצאו חן בעיניו, ממנו אותו בכל תחרות מתמטיקה או מדעים שנרשם אליה. נתנו לו כל דבר סביר שהוא רצה, למעט, אולי, שמץ קלוש של כבוד. בקושי אפשר לצפות מדוקטור המלמד ביוכימיה באוקספוד להקשיב לעצותיו של ילד קטן. היית מקשיב כדי להראות עניין, מן הסתם; זה מה שהורה טוב היה עושה, ולכן, אם ראית בעצמך הורה טוב, היית עושה את זה. אבל להתייחס לילד בן עשר ברצינות? ברור שלא.
לפעמים הארי רצה לצרוח על אביו.
"אמא," אמר הארי. "אם את רוצה לנצח בויכוח הזה מול אבא, תסתכלי בפרק השני בספר הראשון של הרצאות פיינמן על פיזיקה. יש שם ציטוט על כך שפילוסופים אומרים המון על מה שהמדע דורש באופן מחולט, והכל שגוי, כי הכלל היחיד במדע הוא שהפוסק האחרון הוא התצפית – שפשוט צריך להתבונן בעולם ולדווח על מה שאתה רואה. אממ...על רגל אחת אני לא זוכר איפה אפשר למצוא משהו על כך שזה אידאל של המדע לישב דברים בניסוי במקום בויכוחים –"
אמו הביטה למטה אליו וחייכה. "תודה, הארי. אבל –" ראשה התרומם שוב כדי לתלות עיניה בבעלה. "אני לא רוצה לנצח בויכוח עם אבא שלך. אני רוצה ש, שבעלי יקשיב לאשתו שאוהבת אותו, ויסמוך עליה רק הפעם הזו –"
הארי עצם את עיניו לרגע קט. חסרי ישע. שני ההורים שלו פשוט חסרי ישע.
עכשיו הוריו התחילו שוב באחד הויכוחים האלה, כזה שבו אמו נסתה לגרום לאביו להרגיש אשם, ואביו ניסה לגרום לאמו להרגיש מטומטמת.
"אני אלך לחדר שלי," הודיע הארי. קולו רעד במקצת. "בבקשה תנסו לא לריב על זה יותר מדי, אמא, אבא, נדע בקרוב איך זה יוצא, נכון?
"ברור, הארי," אמר אביו, ואמו נתנה לו נשיקה מרגיעה, ואז הם המשיכו לריב בזמן שהארי עלה במדרגות לחדרו.
הוא סגר מאחוריו את הדלת וניסה לחשוב.
הקטע המשעשע הוא שהוא היה אמור להסכים עם אבא. אף אחד לא ראה אף פעם שום ראייה לקסם, ולדברי אמא, קיים אי שם עולם קסום שלם. איך מישהו היה שומר דבר כזה בסוד? עוד קסם? זה נשמע כמו תירוץ די חשוד.
היה צריך להיות לו ברור שאמא מתלוצצת, משקרת או משתגעת, בסדר נוראיות עולה. אם אמא שלחה בעצמה את המכתב, זה היה מסביר איך הוא הגיע לתיבת הדואר בלי בול. קצת שגעון היה הרבה, הרבה פחות לא-סביר משהיקום באמת עובד ככה.
אבל חלק קטן מהארי היה משוכנע לגמרי שקסם היה אמיתי, מהרגע שבו ראה את המכתב שטען שהוא מבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
הארי שפשף את מצחו, מעווה את פניו. אל תאמין לכל מה שאתה חושב, אחד מספריו אמר פעם.
אבל הודאות המשונה הזו...הארי מצא שהוא פשוט מצפה שכן, פרופסור מהוגוורטס יופיע ויניף שרביט וקסם יצא ממנו. הודאות המשונה הזו לא עשתה כל מאמץ להגן על עצמה מפני התבדות – לא המציאה תירוצים מראש לכך שלא יהיה פרופסור, או שהפרופסור יוכל רק לעקם כפיות.
מאין באת, ניבוי קטן ומוזר? הארי כיוון את המחשבה לעבר מוחו. למה אני מאמין את מה שאני מאמין?
בדרך כלל הארי היה די טוב בלענות על השאלה הזו, אבל במקרה הפרטי הזה, לא היה לא שום מושג מה עובר למוח שלו בראש.
הארי משך בכתיפיו המנטליים. לוח מתכת שטוחה על גבי דלת דורשת דחיפה, וידית על גבי דלת דורשת משיכה, ומה שצריך לעשות עם השארה הניתנת לבדיקה היא ללכת ולבדוק אותה.
הוא לקח דף שורות משולחן הכתיבה שלו, והתחיל לכתוב.
לכבוד סגנית המנהלת
הארי נעצר, מהרהר; אז השליך את הדף לטובת אחר, והקיש מילימטר של גרפיט מקצה העפרון המכאני שלו. זה דרש קליגרפיה זהירה.
לכבוד סגנית המנהלת מינרווה מקגונגל,
או לכל מען דבעי:
קיבלתי לאחרונה מכתב קבלה להוגוורטס, ממוען למר ה. פוטר. אתם אולי לא מודעים לכך שהורי הגנטיים, ג'יימס פוטר ולילי פוטר (לשעבר לילי אוואנס) מתים. אני אומצתי על ידי אחותה של לילי, פטוניה אוואנס-ורס, ובעלה, מיכאל ורס-אוואנס.
אני מאוד מעוניין ללמוד בהוגוורטס, על תנאי שמקום כזה באמת קיים. רק אמא שלי פטוניה אומרת שהיא יודעת על קסם, והיא לא יכולה להשתמש בו בעצמה. אבי די ספקן. אני בעצמי לא בטוח. בנוסף, איני יודע היכן ניתן להשיג את הספרים והציוד המפורטים במכתב הקבלה.
אמא הזכירה ששלחתם נציג של הוגוורטס ללילי פוטר (אז לילי אוואנס) בכדי להראות לבני משפחתה שקסם הוא אמיתי, וגם, אני מניח, לעזור ללילי להשיג את חומרי הלימוד שלה. אם תוכלו לעשות זאת עבור משפחתי זה יועיל לנו מאוד.
בברכה,
הארי ג'יימס פוטר-אוואנס-ורס
הארי הוסיף את הכתובת הנוכחית שלהם, ואז קיפל את המכתב והכניס אותו למעטפה, אותה מיען להוגוורטס. שיקולים נוספים הובילו אותו להשיג נר ולטפטף שאווה על דש המעטפה, ולתוכה, באמצעות הקצה של אולר, הטביע את ראשי התיבות ה.ג.פ.א.ו. אם הוא כבר מדרדר לטירוף הזה, הוא יעשה את זה בסטייל.
אז הוא פתח את דלתו וחזר לקומה התחתונה. אביו ישב בסלון וקרא בספר מתמטיקה גבוהה כדי להפגין בחוכמתו; ואמו היתה במטבח, מכינה אחד מן המאכלים האהובים על אביו כדי להפגין בנדיבותה. זה לא נראה כאילו הם מדברים אחד עם השנייה בכלל. עד כמה שויכוחים יכלו להיות מפחידים, לא להתווכח היה הרבה יותר גרוע איכשהו.
"אמא," אמר הארי לתוך הדממה המערערת, "אני הולך לבדוק את ההשערה. לפי התאוריה שלך, איך אני שולח ינשוף להוגוורטס?"
אמו פנתה מכיור המטבח כדי לבהות בו במבט המום. "א-אני לא יודעת, נראה שפשוט צריך שיהיה לך ינשוף קסום."
זה היה אמור להשמע חשוד מאוד, אה, אז אין דרך לבדוק את ההשערה שלך, אבל הודאות התמוה בהארי יצרה רושם שהיא מוכנה להטריח אותו עוד יותר.
"טוב, המכתב הגיע לכאן איכשהו," אמר הארי, "אז פשוט אנופף אותו באוויר בחוץ ואקרא בקול 'מכתב להוגוורטס!' ואראה אם ינשוף בא לאסוף אותו. אבא, אתה רוצה לבוא ולראות?"
אביו הניד בקטנה בראשו והמשיך לקרוא. מן הסתם, חשב הארי לעצמו. קסם היה דבר מביש שרק אנשים מטומטמים האמינו בו; אם אביו הרחיק לכת עד לבדיקת ההשערה, או אפילו לצפייה בבדיקתה, זה ירגיש לו כאילו הוא משייך את עצמו עם זה...
רק כשהארי יצא בכבדות מהדלת האחורית, לתוך החצר האחורי, עלתה בקרבו המחשבה שאם ינשוף אכן יגיע ויחטוף לו את המכתב, יהיה לו קשה לספר על זה לאבא.
אבל – נו – זה לא באמת יכול לקרות, נכון? לא משנה מה המוח שלי כנראה מאמין. אם ינשוף באמת בא וחוטף את המעטפה הזאת, יהיו לי חששות גדולות הרבה יותר ממה שאבא חושב.
הארי שאף עמוקות, והרים את המעטפה באוויר.
הוא בלע.
לקרוא בקול מכתב להוגוורטס! כשאתה מחזיק מעטפה גבוה באוויר באמצע החצר האחורי שלך היה...למעשה די מביך, כהוא חשב על זה עכשיו.
לא. אני יותר טוב מאבא. אני אשתמש בשיטה המדעית גם אם היא גורמת לי להרגיש מטומטם.
"מכתב –" אמר הארי, אבל זה יצא למעשה כקרקור לוחש.
הארי חישל את רצונו, וצעק לתוך השמים הריקים, "מכתב להוגוורטס! אפשר לקבל ינשוף?"
"הארי?" שאל קול של אישה מבולבלת ומשועשת במעט, אחת השכנות.
הארי הוריד את ידו כאילו עלתה באש והסתיר את המעטפה מאחורי גבו כאילו יש בה כספי סמים. כל פניו היו חמות מחרפה.
פניה של אישה זקנה הציצו מעל הגדר השכן, שיער מאפיר בורח מתחת לרשת השיער שלה. גברת פיג, שמרטפית שלו שלפעמים. "מה אתה עושה, הארי?"
"שום דבר," אמר הארי בקול חנוק. "רק – בודק תיאוריה ממש טיפשית –"
"קיבלת את המכתב שלך מהוגוורטס?"
הארי קפא במקומו.
"כן," אמרו שפתיו של הארי לאחר זמ מה. "קיבלתי מכתב מהוגוורטס. הם אומרים שהם רוצים את הינשוף שלי עד ל-31 ביולי, אבל –"
"אבל אין לך ינשוף. מסכן! אני לא יכולה לדמיין מה מישהו חשב לעצמו, כששלח לך רק את המכתב הסטנדרטי."
זרוע מצומקת הושטה מעבר לגדר, ופתחה יד בצפייה. כבר בקושי חושב אפילו, הארי העביר לה את המעטפה שלו.
"פשוט תשאיר לי את זה," אמרה הגברת פיג, "ובהרף עין או שניים אני אביא אליך מישהו."
ופניה נעלמו מעל הגדר.
היתה שתיקה ארוכה בחצר.
אז קולו של ילד אמר, ברוגע ובשקט, "מה."
עד כאן התרגום כרגע. אני מקווה שפרק 2 יעלה בשבוע הקרוב, אבל בלי הבטחות. אם אתם ממש ממש רוצים לדעת מה קורה בהמשך, אפשר לקרוא באנגלית עד פרק 102 (גם הסיפור המקורי עוד לא גמור) באתראו באתר הזה תחת הכותרת Harry Potter and the Methods of Rationality.