זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
דמעותי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות
אני איש של חורף בין אלפי אנשים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות
אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עלי
אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות
כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני אעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות
אז תזכרו שהבטחתם...
הארי שכב על המיטה שלו אצל הדארסלים, ידיו מאחורי ראשו, בהה בתקרה והקשיב לרדיו. ברדיו השמיעו את אחד מהשירים האהובים עליו: "הקיץ האחרון". לפתע הוא שם לב שמעולם הוא לא ממש הקשיב למילים... השיר תיאר בדיוק את הפחד הכי גדול שלו – שזה יהיה הקיץ האחרון שלו. שהוא יצטרך להתמודד עם וולדמורט ממש בקרוב, עוד לפני שהוא יצליח למצוא את כל ההורקרוסים ולהשמידם. ואם זה באמת יקרה – הלך עליו ועל כל עולם הקוסמים. הוא לעולם לא יצליח להשמיד את וולדמורט לפני שהוא ישמיד את כל הנשמות האחרות שלו. הוא החל להרגיש כאילו משהו אוחז בבטן שלו בחוזקה, ולכן החליף תחנה ברדיו. עכשיו הרדיו השמיע שיר באנגלית של להקה בשם "לינקין פארק":
I tried so hard
And got so far
But in the end
It doesn't even matter
I had to fall
To lose it all
But in the end
It doesn't even matter…
זהו זה! עד כאן! חשב הארי, הושיט את ידו והוציא את התקע של הרדיו מהשקע שליד המיטה. השיר הזה אפילו גרם לו להרגיש יותר גרוע מהשיר הקודם... הוא הזכיר לו את כל מה שקרה במערה... איך דמבלדור שתה את כל השיקוי הארור הזה לחינם... שההורקרוס היה מזויף...
הוא הסתובב ונרדם. זה לא שהחלומות שלו גרמו לו להרגיש טוב יותר. הארי חשב שלמעשה החלומות שלו היו ממש זוועתיים... אבל הוא היה חייב לישון. מחר רון והרמיוני אמורים לבוא כדי לאסוף אותו למחילה – לחתונה של ביל ופלר.
להארי היו באותו ערב את החלומות הרגילים שהיו לו בחודש האחרון מאז שהוא חזר לבית הדארסלים – הוא מוצא את אחד מההורקרוסים ובדיוק כשהוא בא להשמיד אותו סנייפ תופס אותו מאחורה וכשהוא מסתכל לאחור הוא רואה את לורד וולדמורט צוחק את הצחוק המטורף שלו ולידו מוטלים על האדמה, ללא רוח חיים, רון, הרמיוני וג'יני. הוא כבר כל כך התרגל לחלומות מהסוג הזה שהוא כבר לא מתעורר מהם בבהלה כמו שקרה בפעמים הראשונות... הוא גם לא טרח לנסות להבין משהו מהחלומות הללו, כי כל פעם שהוא ניסה הוא ראה מול עיניו את רון, הרמיוני וג'יני, מוטלים על האדמה, ונתקף בחילה.
בבוקר למחרת הארי קם מוקדם והתחיל לארוז. הוא ידע שחבריו יגיעו בשעות הצהריים ורצה לעזוב את הדארסלים כמה שיותר מהר – והפעם לתמיד. הוא הגיע למסקנה שהוא בכלל לא עצוב ולא מתחרט על כך שהוא לא יראה אותם יותר – אחרי הכל הם אלו שאמללו לו את החיים כל כך הרבה שנים. הוא סיים לארוז וירד למטה. בדרכו הוא לא פגש אף אחד. מוזר. כנראה הם ישנים עד מאוחר היום או משהו, חשב הארי. הוא יצא לחצר והלך למקום שבו הוא פגש את דובי, או יותר נכון את העיניים של דובי, לראשונה. הוא לא ידע אפילו למה הוא הלך לשם. כנראה פרידה מהחצר שאותה הכיר שנים רבות. לאחר שעה בערך הוא חזר פנימה, ועלה לחדר שלו שוב, במטרה לא לפגוש אף אחד. הוא כבר סיפר להם שהוא מתכוון לעזוב היום, כי הוא כבר היה בן 17, והם זכרו, אולי אפילו טוב יותר ממנו, מה שדמבלדור אמר להם לפני שנה – שהם כבר לא יצטרכו לתת לו להתגורר אצלם לאחר היומולדת ה 17 שלו.
הוא פתח את דלת החדר, מצפה למצוא שם כלום חוץ מאת המזוודה שלו, וראה - להפתעתו הרבה, את דודה פטוניה עומדת במרכז החדר, ובידה מעטפה. הם הביטו אחד בשני למשך דקה ארוכה, הארי בוהה בדודתו במבט מבולבל ודודתו מחזירה לו מבט משונה, מבט שהוא מעולם לא ראה אצלה. הוא אפילו לא יכל לפרש את משמעות המבט הזה, אבל בדבר אחד הוא היה בטוח – לפני זמן קצר היא בכתה. העיניים שלה היו אדומות ומימיות. הארי לא יכל לחשוב בכלל מה כל זה אומר כשדודה פטוניה החלה לדבר, בקול מעט רועד, אבל בטון הרגיל של הזלזול שהוא היה רגיל אליו שנים כה רבות.
"בוא לפה, הארי" אמרה דודה פטוניה.
הארי היה כל כך בהלם מהפניה הישירה אליו, ועוד בשמו הפרטי, מאחר ובכל החודש שהוא היה כאן הדארסלים התעלמו ממנו לגמרי.
הארי נכנס לחדר ואז היא הוסיפה "וסגור את הדלת מאחוריך".
הארי ציית, סגר את הדלת, והביט שוב בדודתו ובמעטפה.
"מה שאני עומדת לומר לך נשאר בינינו ובינינו בלבד, ולא יוצא מהחדר הזה זה ברור?" אמרה דודה פטוניה.
הארי הנהן. לא היה לו מושג מה הולך פה... דודה פטוניה השתגעה?
ואז בלי שום אזהרה, משום מקום, בלי שהארי ציפה לזה בכלל, היא חיבקה אותו. אם הארי היה קודם בהלם זה כלום לעומת מה שהוא הרגיש עכשיו. לרגע הוא חשב שאולי הוא חולם. דודה פטוניה, מחבקת אותו? את הארי? היא באמת השתגעה...
היא שחררה את הארי, ואז הארי שם לב שהיא שוב בוכה.
"דודה פטוניה, הכל בסד-?"
"יש לך בדיוק את העיניים שלה אתה יודע?" אמרה פטוניה מבעד לדמעות "בדיוק את העיניים של לילי... תמיד שהבטתי בך, עוד מאז שהיית בן שנה, הייתי חושבת שאני מביטה בה..."
הארי לא ידע מה לומר לנוכח ההצהרה המפתיעה הזאת, והעדיף פשוט לשתוק עד שהעולם יחזור לשפיות. מה לכל הרוחות הולך כאן?
"אני יודעת שבכל השנים ההלו לא התייחסנו אליך בסדר..." היא חייכה חיוך עצוב ואז הוסיפה "'בסדר'... התייחסנו אליך ממש גרוע... כאילו אתה כלל לא בן משפחה... כאילו... כאילו..."
קולה של דודה פטוניה נשבר והיא לא יכלה להמשיך. הארי לא האמין, אבל הוא החל לרחם עליה... בפעם השניה בחייו הוא הבין שהיא אחותה של אימו...
הארי רצה לנחם אותה, אבל לפני שהוא הספיק לדבר דודה פטוניה דיברה שוב:
"אני... אני לא מצפה שתסלח לנו... שתסלח לי... פשוט... מאז שסיפרת לנו שוולדמורט חזר, כל העניין עם לילי וג'יימס חזר אלי..."
הארי עכשיו היה ממש מופתע, מכיוון שהוא לא זכר את הפעם האחרונה שדודה פטוניה הזכירה את השם של אבא שלו, אם בכלל היא טרחה לומר אותו אי פעם...
"אני... אני שמעתי שאתה הנבחר. היחיד שיכול להרוג אותו."
"מאיפה שמעת על כך?" שאל הארי. הוא לא ראה שום דרך שבה דודה פטוניה תוכל לדעת פרט כזה – פרט שקשור לעולם הקוסמים... הרי לא משדרים את זה במהדורת החדשות של המוגלגים... ובטח ובטח שדודתו לא תזמין את הנביא היומי...
"זה לא משנה עכשיו. תקשיב," עכשיו קולה היה נחוש יותר והיא הפסיקה לבכות, למרות שהעיניים שלה נותרו מימיות. "לילי הייתה אחותי. לא משנה מה קרה בינינו כל השנים, שבקושי דיברנו אחת עם השניה. זה לא חשוב עכשיו. רק שתדע שתמיד היית בשבילי הבן שלה... האחיין שלי... לא משנה כמה גרוע התייחסתי אליך... אתה המזכרת היחידה שלי ממנה... אתה ו..." היא עצרה, הביטה על המעטפה שבידה ואז אמרה "אתה וזה."
"מה יש במעטפה?" שאל הארי.
היא נתנה לו את המעטפה. הוא הביט לרגע בדודתו, ואז במעטפה, ופתח אותה. בפנים הייתה תמונה צבעונית, אבל לא תמונה רגילה – תמונה שזזה, כמו התמונות בעולם הקוסמים. הוא ראה שתי דמויות בתמונה, עומדות אחת לצד השניה, היד של האחת על הכתף של השניה, ושתיהן מחייכות.
"זאת התמונה היחידה שנותרה לי מאמא שלך. היא צולמה שאמא שלך הייתה בגיל 12."
הדמות השניה, כפי שהארי ראה, הייתה לא אחרת מאשר דודה פטוניה. אז מה לכל הרוחות קרה שהן הפסיקו לדבר אחת עם השניה?
"דודה פטוניה, למה-?"
"הארי, עזוב את זה עכשיו. אתה תקבל את כל התשובות שלך אחר כך. יש לי דבר חשוב לומר לך."
היא הביטה בו, ונדמה היה כאילו היא שוב הולכת לפרוץ בבכי, אך היא הצליחה להתאפק.
"וולדמורט הוא הסיבה היחידה שלילי וג'יימס מתו. אף אחד אחר לא אשם בזה. אם אתה היחיד שמסוגל להרוג אותו, תעשה את זה. אתה מסוגל, אני יודעת. תעשה את זה לא רק למען עולם הקוסמים, או למען סיריוס, תעשה את זה בשביל שנינו. הוא לקח ממני את אחותי, והוא לקח לך את אמך."
היא השתתקה, העיפה על הארי מבט אחרון, פנתה לצאת מהחדר ופתחה את הדלת. עוד לפני שהארי הספיק לומר משהו היא הוסיפה, לא מביטה בו "רק תוודא, שאחרי כל זה, תישאר בחיים. אם אתה תמות, זה יהיה כמו לאבד את לילי שוב." ועם המילים הללו, היא יצאה מהחדר, וסגרה את הדלת מאחוריה.