עוד יום רגיל בעולם של יוקי ושואיצ'י
תקציר: שואיצ'י חוזר הביתה מעוד יום עבודה מחברת התקליטים נ.ג' כדי להתחיל את עבודתו השנייה במשמרת לילה : לעצבן את יוקי.
הצהרה: אני לא הבעלים של הדמויות או הסדרה/מנגה 'גרביטיישן'.
אזהרה: זהו יאהוי - מה שאומר שמדובר על אהבה בין גבר אל גבר, אם אתם לא אוהבים את זה, ראו הוזהרתם. אני לא אסבול שום ביקורת נגד הומוסקסואליות. זוג עיקרי - שואיצ'י ויוקי. אף אחד לא ערך את הטקסט חוץ ממני, זה אומר שיכול להיות שגיאות בכתוב, כגון שגיאות כתיב או דקדוק.
פרולוג:
"הו-לה-לי-הו!" ה-דירה החצי ריקה היטלטלה לה. פתאום, הדלת הקידמית נהדפה אל הקיר על ידי בעיטה אשר השאירה עקבה על דלת העץ היקרה של יוקי, וצרור אנרגיה בעל קצה ורוד עשה דרכו פנימה בקפיצה, לא טורח לסגור אחריו את דלת הכניסה כמובן, הוא ישר ניגש למלאכתו במשחק שהמציא לא מזמן 'מצא את יוקי' "הו יוקי!" נשמעה קול צווחה "יוקי-יוקי-יוקי-יוקי-יוקי-יוקי-יוקי..." הזמר מלא האנרגיה קיפץ, עובר מדלת אל דלת במסדרון ובועט בהן אחת אחרי השנייה "יוקי-יוקי-צא החוצה-יוקי..." הוא בירבר לו, פותח וטורק דלתות. במשרד - לא. בחדר השינה- לא. במטבח- לא. בסלון? "לאאאא! יו-קי!" שואיצ'י שילב ידיו ברוגז. איפה לעזאזל הסופר הבלונדיני יכול להיות? "אה?" שואיצ'י קפץ לו כששמע קול מים ניתזים אל אריחי אמבטיה. בחדר האמבטיה! "יוקי!" דלת האמבטיה פגשה את הקיר דקה בודדה לאחר מכן. "יוקי?" שואיצ'י צייץ והציץ פנימה כדי לסרוק את תוכן החדר. אין צורך להגיד שהחדר היה מלא באדי מים וראיית העל של שואיצ'י איכשהו הצליחה (כמובן) להבחין בחברו, הסופר המהולל, רק מה? נראה שבאופן לא כל כך מפתיע במיוחד אותו סופר לא ממש שמח להבחין בשואיצ'י, אולי מהסיבה שבאותו רגע שעיניהם נפגשו, זרמי דם בלתי פוסקים פרצו מתוך נחיריו של מאהבו המגעיל.
"...לעזאזל." יוקי הספיק להגיד לפני שכמעט הוטח אל קיר המקלחון כאשר שואיצ'י החליט להתנפל עליו בנשיקות. נתפסתי. הוא נאנח.
"יוקי, יוקי, חשבתי שלא אראה אותך יותר!" שואיצ'י התלונן, מטפס לו על גופו של הסופר הערום, סומק נשפך אל לחיו "הו יוקי...!" הוא בכה לו, מוסיף לעקבות הדם הנוזלים מאפו גם קצת נזלת ודמעות.
"איכס, תעוף ממני... יא מגעיל." יוקי נאבק להוריד מעצמו את גוש הנזלת אשר נתלה על צווארו וכמו פטרייה סירב לרדת "לעזאזל, אתה הולך לגרום לי ליפול!"
"לא יוקי, לא, אל תלך!" שואיצ'י נדבק אליו כמו דבק, דבר המפתיע יחסית לעובדה שיוקי היה כולו רטוב וחלקלק.
יוקי נאנח שוב, והפסיק את מאבקו חסר השחר, מים עדיין זורמים ומרטיבים את שניהם "טוב..." הוא אמר, מרגיש די טיפשי עם שואיצ'י תלוי על מותנו "אז מה רצית?" הוא שאל. האידיוט בעל הקצה הורוד התחיל לחשוב. יוקי ידע זאת מפני שלשואיצ'י היו רק כמה הבעות פנים: האחת הייתה שהזמר היה בוכה, השנייה כשהיה רוטן, השלישית - אחריי סקס, הרביעית- כשהיה פוגש את יוקי, החמישית כשהיה כועס, ולבסוף השישית - המבט החושב. אותו מבט היה יכול להימשך במשך שעות ארוכות, ולפעמים יוקי היה חושד שההבעה נתקעה לזמר בטעות. בקיצור, יוקי היה קצר רוח לדעת מה לעזאזל שואיצ'י רצה ממנו, שואיצ'י יכל להמשיך לחשוב עד מחר ולא להגיע לתשובה. "נו?" הוא דירבן.
"רגע! אני חושב!" שואיצ'י החמיץ פנים לרגע לפני שחזר אל מבטו המחושב. הו הו, מה יהיה? יוקי גילגל את עיניו, מתחיל להתעייף מהמשקל העודף שנתלה ממנו. "יוקי," שואיצ'י אמר לבסוף בשקט, בשקט "אני לא זוכר..." הודה במבוכה, לחיו נצבעים בגוון ורדרד. יוקי התאפק שלא לסטור לעצמו במצח מרוב כל הטיפשות שסבבה סביב שואיצ'י.
"למה אני בכלל טורח?..." הוא מילמל לעצמו ברוגז, כששואיצ'י החל לכסות את פניו בנשיקות קטנות וביישניות. לאחר זמן קצר הוא נכנע לאותן נשיקות, והוביל את שפתיו הישר אל פיו של שואיצ'י, חותם את ויכוחם הקצר בנשיקה ארוכה וצורבת.
"ממ... יוקי..." שואיצ'י פתח וסגר את עיניו בחולמניות, בוהה בעיניו הזהובות של מאהבו "אני אוהב אותך." הוא אמר בלחישה, מושך את עצמו קצת קדימה כך שיוכל לחזק את אחיזתו מסביב לצווארו של יוקי. בהודעה זו, עיניו הרוגזות של הסופר הבלונדיני התרככו טיפה, מראות צד אחר ופחות נוקשה ממה שהיה מקודם גלוי לעין. שואיצ'י חייך, חצי חיוך משובב, ונשען קדימה לנשק ליוקי שוב, הפעם יותר בתשוקה. הוא ידע שרגשותיו הוחזרו, רק שאלו לא היו לעתים קרובות מתבטאים במילים, אלא במעשים.