רקע לסיפור: הסיפור מתרחש בכללי זמן אשר בכול פעם יתואר הזמן.

הסיפור לא ואני מדגישה את הלא קשור לעלילת הסדרה נארוטו, ולא מתאימה לאנשים אשר דובקים למנגה, ובלי שום דמיון. תודה.

רקע לעלילת הסיפור: לכול חמשת אומות השינובי יש אוואטר(כמו אנג מי מהסדרה אוואטר)..הדמות המרכזית בסיפור זה הוא האוואטר של קונוהא והוא לא יודע, אבל לא להרבה זמן. האוואטר בסיפור הזה הוא לא בדיוק האוואטר כמו בסדרה אוואטר אלה יש לו תפקיד אחר שבהמשך הסיפור יתגלה.

פרק ראשון-איך הכול התחיל.

היי,קוראים לי האטאקה טאנקאה, כהיום אני בן 15.

בטח אתם מכירים את אבא המפורסם שלי:האטאקה קאקאשי.אומרים שאני ממש העתק שלו כשהוא היה בגילי רק שלי יש עניים ירוקות כמו שהיו לאימי.

הסיפור שלי התחיל מלפני עשר שנים, הייתי אז בן 5.

עוד לא ידעתי מהסוד שלי.

הייתי אז באקדמיה (הערה שלי:אני יודעת זה מופרך שילד בן 5 לומד באקדמיה,בהמשך הסיפור תגלו איך בגיל כל כך מוקדם).

קולות נקישה בדלת.

אירוקה סנסיי:"כן." אבא פתח את הדלת ונראה חיוור.

אבא נכנס לכיתה, התקרב לאירוקה סנסיי ולחש משהו. אירוקה סנסיי החיוור והנהן.

אבא הגיע למקום שהתיישבתי ואמר בקול חנוק:"הולכים הביתה."

אבא באה לאקדמיה. מה שהוא אף פעם לא עשה ולוקח אותי הביתה? משהו רעה קרה.

כשיצאנו מהכיתה, שאלתי:"אבא קרה משהו? אתה לא נראה טוב.", קאקאשי:"טאנקאה ... אני אגיד לך בבית."

שאלתי בקול שמח:"אמא תהיה בבית?"

אבא הסתכל אליי.. המבט שלו שיקף חסר עוניים ועצוב. את המבט הזה ראיתי רק פעם אחת ואחרונה.

"אתה תראה כשנגיע הביתה." אמר אבא לבסוף וחוסר העונים בלט בקולו.

אבא התחיל ללכת וכך גם אני לידו...

בדרך הביתה הסתכלתי על אבא. החלפתי מבטים עם אסומי שיצאה מהכיתה. אסומי, אחותיהתאומה. למרותשאנחנותאומים, היאואניבכלללאדומים, גםבאופיוגםביופי. אסומיישיופיאלוהי, ענייםשחורותושערחוםארוךאסוףלקוקו... בשכבה שלנוישיותרכיתותבגללמלחמתהעולםהשלישיתהסודית... אחריהמלחמהכמותההולדהבכפרגדלהכמעטב60%. זהגרראחריוענקשלילדיםשנולדואחריהמלחמה.

כשהגענו הייתה עבירה משונה בבית, עבירה עצובה וקרה..

"בואו לסלון יש לי משהו להגיד לכם." אבא קרה לנו בזמן שהיה בסלון. אני ואסומי שוב החלפנו מבטים והלכנו לסלון.. כשהגענו לסלון אבא היה ישוב על הרצפה ליד השולחן הקטן.

אני ואסומי התיישבו על ריצפת העץ מעבר השני של השולחן..

"טאנקאה אסומי אתם זוכרים שאמא יצא למשימה נכון?" אבא השפיל את המבט והמילים יצאו מגרונו בצער

עניתי:"כן..מה קרה?" לא! לארקמהשאניחושבשזה!

"זאת הייתה המשימה האחרונה שלה." המילים יצאו מגרונו של אבא בחוסר חיים ורגש

עני נפתחו הלם, הרגשתי איך הצבע אוזל מפניי.. לאבבקשהלא! לארקזה!

אסומי שאלה בשמחה:"אז אמא פרשה מחיי כשינובית?!"

אבא הרים את מבטו והסתכל אל אסומי במבט עצוב...

אט אט החיוך של אסומי נעלם ובמקומו הופיעו דמעות ואחר כך בכי... גם אני בכייתי ואבא רק הסתכל מהצד ולא עשה כלום.

אי! הידיים והרגלים התחילו לצרוב..

מהקרהלי? איפהאני?! הייתי בעולם מוזר עם ערפל. הערפל התפוגג ופניי של אמי הופיעו מולי. התחלתי לצרוח והדמעות זלגו מעיני:"אמא! אל תעזבי אותי! בבקשה!"

התעלפתי.

בפרק הבא:" הילדה הזאת..."