האווטאר המושלם
1
האוויר בחוץ היה נעים. עונת הסתיו עמדה על תילה, כאילו שהזמן עצר, ולו לרגע, כדי להתענג בעצמו על רגע זה. העלים נשבו והתנוססו ברוח הקרירה והקלילה, ולא שכחו לנשוק לעשיו הרך אשר ריפד את האדמה הלחה.
השמיים התבוססו באדום עז, שהסמיק לקרני החמה הגוועת. עננים כהים ודחוסים הותירו את דמעותיהם על הרקע העומד מלכת, ונדמה היה שאף הם לא רצו לעזוב. רחשי רוחות וחיות מזעריות היו היחידים שהרעישו, אולי משום שהעולם היה גדול מעליהם בהרבה, מכדי שישנה להם דבר. הצלליות של העצמים הדוממים נמשכו אחורה, אל כיוון עליית הלבנה, עד שישתלבו עם כחול הליל.
אחד מהגושים היה אווטאר יוּאֶן, נער בן שמונה עשרה. לאור הכתום שהשתלב היטב עם איתני הטבע האחרים, יואן קיבל תדמית של ערימת פחם מתפללת. הוא ישב בישיבה מזרחית, כשעיניו עצומות. הוא היה מרוכז במה שעשה, כשהסביבה מאפשרת לו זאת על הצד האופטימאלי ביותר.
מבין הצללים של העץ מתחתיו ישב האווטאר, הגיחה דמות מוכרת. היא היתה גבוהה- שרוך ממש. גם דמותה הייתה אפילה כגוש פחם, כשרק חלקים מגופה מוארים באורה הכתום של החמה. קולה היה דקיק וערג, אך ברור מאוד למרות מגרעתו.
"אווטאר... אתה יושב כאן כבר זמן רב."
"זמן הוא דבר יחסי, המורָה ווּקִינְג."
"אצלך הכל יחסי, אווטאר."
היא הושיטה את ידה קדימה, וחשפה אותה לקרני השמש. עורה היה צחור כשלג, וחלק כמשי. לא היו עליו כמעט קפלים ותווים- כאילו שנולדה אתמול. הוא היה חלק למשעי, וכמעט שאור השמש הכתום השתקף מבעדו, וחדרו. משום שלבשה חולצה ללא שרוולים, ידה הייתה חשופה לחלוטין. יש שיגידו שלבוש כזה, במיוחד על יד האווטאר, הינו החלטה פזיזה. אמנם... בהינתן היום והמצב, החלטות פזיזות ניתנות לשיקול, ולא מהטעמים הגרועים ביותר.
האווטאר לבסוף פקח את עיניו. אמנם בצללים לא ניתן לזהות את טבען או צבען, אך הברק האנושי שנצץ מהן העיד על נוכחותן. מבלי להטיל ספק הוא מצא את ידה, תפס אותה בידו שלו, אשר הייתה עטופה בבדים, וקם מישיבתו. הוא הסתובב אליה, והביט בה בעיניו הירוקות.
היא עמדה ללא ניע, ואף נדמה הייתה ששקעה במחשבות אחרות. האווטאר הביט בה בתמיהה, כי חשב שאינה עמו. הוא משך בחלוקה הארוך, ולא נתן לה לברוח ממנו. "המורה ווקינג?"
"אווטאר!" היא ניעורה, ומיד שיחקה בשיערה. "לרגע איבדתי את חוט המחשבה... אתה ישבת כאן זמן ממושך. אתה בסדר?"
"הקולות שבראשי אמרו לי שישנם שיעורים שאי אפשר ללמוד עם המורים, אפילו הטובים ביותר."
"הקולות שבראשך צודקים, אווטאר" היא חייכה עם סומק קל, "אך אלו אינם קולות. כבר הסברתי לך- אלו האווטארים הקודמים, והם מעניקים לך את חכמתך."
"הם מעולם לא אמרו לי את שמותיהם. איך אני יודע שהם האווטארים?"
"עליך להאמין להם... משום שרק אתה יכול..." היא לא הרפתה מידו, ומשכה אותו לכיוונה. "יש לנו הרבה על מה לעבוד. אני יודעת שכבר עבדת כל היום על התרגיל שלימדתי אותך, אך אני חייבת לבדוק שיישמת אותו כראוי."
"זה בסדר, המורה ווקינג" אווטאר יואן השיב לה, "אני יודע. אני באתי הנה להתבודד. התאמנתי לא רק היום... לאורך החודשים האחרונים את לימדת אותי רק אימונים מפרכים. שכחתי עד כמה לימודי הכשפות קשוחים, לא משנה לאיזו ממלכה אולד."
"לפעמים אני שוכחת שאתה יורש גם את חכמת הזקנים..." המורה ענתה לו, וליטפה את שיערו. הוא הרגיש שמעשיה לא היו שייכים עוד ללימודים או למנוחה, ותפס את ידה.
"המורה ווקינג?..."
"תסלח לי אווטאר!" היא מיד משכה את ידה חזרה, והתביישה עם עלות סומק קל. "אני... אני שוכחת את מקומי. גם מורים הם בני אדם, אפילו אלו שיסרבו להאמין בכך. אני אמנם כשפית אש בעלת שם..." היא הניחה את אותה יד סקרנית על לבה, "אך גם אש יכולה להיות חום ואהבה, הרבה מעבר לכאב ומשטמה..."
היא לבסוף החזירה את ידה למקומה, והחלה להתקדם במורד הגבעה. האווטאר נמשך אחריה, מוקסם ממילותיה וחכמתה האמהית. עמוק בתוכו, יקד הרושם שהם מיועדים להיות ביחד- אך האם זה רק רושם, או דבר מה מעבר?
הוא ידע שהרוחות יכולות לחשוף בפניו את האמת, ולכן הערב הוא יילך לבקר אדם בעל שם. הוא יילך לבקר את מגד העתיקות, סָמְאֹהָרְטֵר.
הנער המיוחד ומורתו חלקו באותו החדר. הם ישנו בבית צנוע, היכן שהאווטאר יוכל להתאמן בחשאי ללא חשש להפרעות. הם ישנו בדירת חדר, בעלת דלת אחת, וחלון אחד. מבעד לחלון העגול חדרו קרני הסהר הכסוף, ולנוגתם הקיץ האווטאר. הוא חיכה שמורתו הנאה תירדם ותישן עמוק. הוא שמע את גניחותיה- השינה על ערימת הקש העניקה רושם מטעה, שהיא אדם עני. הוא ידע שהיא אינה עניה- כך לפחות חשב. מורתו נבחרה מבין מאות מורים שהתחננו ללמדו. כשהיא הסתובבה פעם נוספת על ערימת הקש, הרעש המתפצפץ נתן לו את הביטחון בהחלטתו. הוא קם מעל ערימתו, והתיישב. הוא התנשף בקול, ובחן את יכולת מורתו לשים לב להיעדרו. היא נחרה מעט, חלשות. הוא חייך, ונמלט מהבית דרך החלון העגול. הוא השאיר אותה גלמודה בחדר, אך לא לחלוטין. היא התהפכה שוב, ונמנמה רחשים קטנים. "לבי" נדמה שאמרה.
הוא התהלך ברחוב. השעה לא השתנתה בהרבה, אולי כמה דקות מאז שיצא. הוא היה לבוש בגלימה ארוכה, שכיסתה את כל גופו, כנזיר-נווד. ברדס כיסה את פניו, והוא התהלך בצללי הלילה. הוא התקדם לביתו של מגד העתידות, וקיווה שאולי יגיד לו את האמת.
לאחר שעשה כמה פניות בכמה סימטאות חשוכות, הוא סיים את דרכו כשראה קומה מוארת. החלון הסגור שלה חסם חלקית אור נרות בוהק, שריצד לדרישת הרוחות המשתנות. שריקותיהן לא איימו על יואן, והוא עצר לבסוף מול דלת הבית. הוא הייתה עגולה, ולה ידית נקישה אחת. צורתה הזכירה מעט נחש, אך היה זה נחש מאוד משונה- קשקיו היו בצבעים שונים. בזמן שהתרכז בנחש, הדלת חרקה על ציריה, והתגלה מולו דמות שלא ניחש את מראה כראוי.
מגד העתידות היה גבר מבוגר- לפחות מעל גיל שישים. שיערו הלבין, או מה שנשאר ממנו. צבע עורו היה שזוף, אך לא בטעם שבט המים הצפוני- הוא היה שזוף עקב שהייה ממושכת בחוץ. הוא לבש חלוק ארוך ומלוכלך, שניחנה בו יוקרה שאבדה. עיטורים קרועים מעט וצבע הבד העידו על ניסיון רב, ועל שנים של עבודה נאמנה. הוא הלך יחף, ועל ידו הימנית הוא עטה צמיד זהב מבריק, בעל אבן איזמרגד מלוטשת. על ראשו, הוא עטה תחבושת- לא, כיסוי ראש טקסי. הוא היה אדום, כמו חלוקו, ועליו הייתה כתובה המילה "מסתורין". האווטאר לא הצליח להסיר את עיניו מכיסוי הראש המוזר. מגד העתידות המשיך להתבונן ביואן המחופש, ומשך בזקן אפרפר. "כן?..." הוא שאל.
"שלום, מגד העתידות סמאהרטר" האווטאר קד. "שמי הוא יואן, ואני מחפש אחריי האמת."
"תמצא את האמת במקום אחר, השעה מאוחרת." הוא עמד לסגור את הדלת, אך יואן שילב את רגלו בדלת לפני שטרקה. כאב קל צמרר את עצביו, אך הוא לא נתן לרגש המיותר לעמוד בדרכו. מגד העתידות משך אחורה את הדלת, ולא מש ממקומו. הוא סקר את האורח המסתורי בכבדות. "השעה מאוחרת. תבוא מחר."
"שמעתי שאתה הטוב ביותר. השם שלך נישא בכל מקום שעברתי בו."
"אתה נזיר? נווד? מה אתה?"
"אין זה משנה. אני יכול להכנס? אני מצטער על השעה... זמן הוא דבר יחסי, ואף פעם אין לי ממנו מספיק."
"מדוע אתה מצפה שאחרוג מהשעות הרגילות בהן אני עובד?" שאל אותו מגד העתידות, "במיוחד עבור אדם שאני לא מכיר?"
"לפעמים הגורל נוקש על דלת ביתך... ועליך פשוט לתת לו להכנס."
"האם הגורל הביא עמו כסף? ניבוי אינו דבר ציבורי חינמי."
האווטאר שלף מבעד לגלימתו שקיק מרשרש, והעבירו לכף היד של מגד העתידות. "האם זה עונה על הדרישות?"
סמאהרטר מדד בידו את השקית. היא ענתה מעבר לציפיות- היא שווה לילה שלם, אם לא פחות. בגילו כבר קשה לענות לדרישות מיוחדות כמו אלו, והוא רצה להגיש חזרה לאורח המסתורי את כספו. אך לפני שהספיק לעשות הן, קול צעיר ורענן הגיע לאוזני האווטאר ושלו. נער, ייתכן שצעיר מהאווטאר בשנה, נעמד מאחורי אביו. הוא היה לבוש בסחבות מסריחות וקרועות. שיערו היה דליל ומבולגן. תחת עיני הענבר-כהות של הנער שקי עייפות הכבידו, וכתפיים שמוטות העידו על רצון לנוח. "אבא?..." הוא שאל, והתבונן באורח המסתורי. "תן לי לטפל בזה, אתה צריך לנוח."
מגד העתידות חייך, ותפס את השקיק. "זה בסדר, לי. חזור לישון. ייתכן שנוכל הפעם... הגורל נקש על סף ביתנו, ועליי להיענות" הוא השתעל מעט, ונתן לאורח להכנס. האווטאר השיל את נעליו, והסיר את ברדסו, מיד אחריי שסמאהרטר סגר אחריו את הדלת.
יואן היה בעל מראה נקי ומושלם; פניו היו אמנם מעט מחוספסות, אך היה זה חיספוס גברי אופיני. עיניו היו צרות באופן מושלם, ועצמות לחיו לא בלטו יתר על המידה. שיערו היה חלק וארוך, קלוע בקוקו על עורפו, ונתנו לו חן אצילי וחשוב. בניגוד לבנו של מגד העתידות, מצחו לא היה חרוש קמטים, ולא היה מלוכלך כל-כך או עייף. הוא היה רענן, וכן גם גופו וכל דבר שהתבטא ממנו. עיניו היו ירוקות עד מאוד, ואור הנרות נבלע לתהומיהן, וממש גרם להן לחיות מעבר לעיניים רגילות. לא הייתה טיפה של זיפים או שיערות פנים, דבר שמאוד היה מיוחד לאדם מממלכת אומאשו, או כל ממלכה שהייתה ביבשת האדמה. מגד העתידות מיד ידע מי הוא האורח הצעיר והמסתורי, ומיד ציוה על בנו לחזור לחדרו. בבהילות הוא הובילו לסלון, חדר מרכזי וקטן.
הם נכנסו לחדר שהיה מכוסה לאורך קירותיו, רצפתו ותקרתו בשטיחים רקומים באופן מרהיב. במרכז החדר, נח לו שולחן נמוך, שגם הוא היה מכוסה, אך לא בשטיח- אלא במפת שולחן צבעונית וססגונית. מעל המפה, נחה לה קערת עץ חלקה וקטנה. משני צדי השולחן היו כריות גדולות, עליהן ניתן לשבת. סמאהרטר הורה לאווטאר לשבת במקומו, ועשה כן.
"מדוע לא אמרת מלכתחילה מי אתה?..." שאל אותו מגד העתידות.
"מסיבה פשוטה: אני לא יכול לרוץ ברחוב ולהגיד את שמי בקול רם."
"אתה צודק, אווטאר..." הוא קד בפניו. "כבוד הוא לי לארחך בביתך..."
"זה בסדר, מגד עתידות. שמעתי על שמך, אתה מפורסם. אני חייב לדעת את האמת."
"להיות מפורסם גבה ממני מחיר, שעד היום קשה עבורי לעמוד בפניו..."
"כשאהיה אווטאר מלא לא תצטרך לשלמו, אני מבטיח" יואן נשבע, והניח את ידו על לבו. סמאהרטר גיחך, ומשך בזקנו. "אם הזקן שלי לא יגיע לברכיי כשתגיע ליום המיוחל, אווטאר צעיר, כנראה שהמוות יפרע את חובי." הוא משך את ידיו סביב דפנות הקערה, ועצם את עיניו. "דיברת על אמת" הוא החל, "אך על איזו אמת? ישנן אמיתות רבות..."
"אמת יש רק אחת" תיקן אותו יואן, וחייך בנימוס. "היא פשוטה, בנוסף לכל."
"מה גורם לך להאמין בזאת?"
"המורה הנאמנה שלי סיפרה לי שאני לא מאמין בזאת- האווטאר יודע זאת."
"כל כך היה קל לחיות, אם אמונותינו היו אמיתיות..." הוא שלף כמה עצמות מתחת לשולחן, וריכז אותן בקערה. "אך חדל קשקשת. אני אמנם מגד עתידות- אך לא קורא מחשבות. אני חייב לדעת מה ברצונך לדעת, אם אתה רוצה תשובה ישירה. במידה ולא, נבואה כללית יכולה להתקבל באותה המידה. העתיד רצוף מסתורין... אך הוא גם מורכב מדברים שאנו יכולים לדעת בוודאות."
"ישנם דברים רבים. אני רוצה לדעת על עתידי."
"כרצונך" הוא שבר את העצמות. לאחר מכן, הוא פיזר אבקה ירקרקה סביב הקערה. עתה הבין האווטאר מהיכן הקערה קיבלה גוון כהה בדפנותיה ושפתה- להבות כנראה גרמו לכך. לאחר שפיזר את האבקה, הוא השתמש בכשפות אש קטנה, והדליק את העצמות. אש ירוקה ובהירה זינקה מהנה להנה, וגרמה לעצמות בקערה להתפצלח ולקרקש. האווטאר התרשם מהמחזה, ונתן לאור הלהבות המרצד להגמע במעיינות עיניו.
המופע הקטן הסתיים אחריי כמה רגעים, והקערה לא ברחה לשום מקום. העצמות שהיו בה קודם לכן היו מפוררות לחלוטין, ממש לכדי אבקה. גושים אחדים מהן נשארו, אך מה שאינו- סמאהרטר הרים בקצות אצבעותיו, ושפך את החול האבקתי חזרה פנימה. הוא התרשם מהתוצאות, והנהן. האווטאר חייך, וחשב שמדובר בדבר חיובי. מגד העתידות משך בזקנו, והביט בלקוחו המיוחד.
"אתה מעוניין לדעת על חיי האהבה שלך, נכון, כבוד האווטאר?"
"סליחתך?" היה לרגע מופתע.
"חיי האהבה- העתיד לא משקר. לפי התוצאה שקיבלתי כאן..." הוא הרים חלק מהאבקה, "אתה כבר חלק ממשולש מערכות יחסים. אך לפעמים האהבה האמיתית שלנו, אווטאר, היא אינה מה שאנו מצפים..." הוא נתן לחול שבין אצבעותיו לרדת אט-אט, "ולפעמים אהבתנו מוסטת לפי רצונות אחרים. אתה חייב להיות כנה עם עצמך, אם בכוונתך להיות שלם."
"דברי חכמה, כל זה נאמר בעצמות?"
"לא רק, אך עובדות חוזרות על עצמן. במקרה שלך, אווטאר, אתה תהייה עם אדם שאתה אוהב מאוד. לאהבה יש תכונה מיוחדת- היא יכולה להתקיים בכל הזמנים במקביל. אתה עלול לטעות, בחושבך שאתה מאוהב במשהי עתה. אולי היא כן, ואולי היא לא- זאת רק אתה תוכל לקבוע. לפי מה שאני רואה, אתה תצליח לקבוע זאת. ברם, אינני רוצה למלא הבטחות עבורך שאינן נכונות."
"התרשמתי מאוד, סמאהרטר, תודה רבה."
"הניבוי שלי לא נגמר..." הוא משך בזקנו. "יש עוד."
"אמנם?"
הוא הרים עצם אחת שהייתה גדולה מאוד ביחס לאחרות. "מעולם לא ראיתי תוצאה כה משונה... חייך מלאים. אתה רק בתחילת דרכך. אתה בן שמונה-עשרה, נכון?"
"איך-"
"אתה גם רק לומד כשפות אש, נכון?"
"אתה... אתה יודע הכל לפי זה?"
"מיומנות של שנים. זה מדהים. אווטאר, אתה תשתתף בקרב גדול- קרב שיקבע גורלות!"
"האם היה אווטאר שלא עשה זאת?"
"בניגוד למה שאתה חושב, לא כל אווטאר הוא 'ציפור אצילית'... הקרב שלך, עם זאת, הולך להיות נגד כוח מאוד חזק. אתה לא מכיר אותו עכשיו- אבל אתה תדע מי הוא כאשר תלחם נגדו."
"זה מישהו שאני אפגוש בקרוב?"
"לא... אני לא יודע. קשה לדעת." הוא ריכז בידו השנייה מעט מפירורי העצמות, ונתן להם להשפך. "האמת היא, אווטאר... אני רואה כאן הרבה. אתה תיאלץ להקשיב לכוחות שאינם חלק ממך. יהיה קורבן- זה בלתי נמנע."
"שום דבר אינו בלתי נמנע" יואן ניסה להתנער מהרעיון בגועל. "למה שתגיד דבר כזה?"
"בדקתי את כל האפשרויות. התכונן לכך נפשית- יהיה קורבן. אני רואה כאן דבר נוסף..." לפתע עיניו נפקחו לרווחה, כאילו שכל עייפות היום חלפה לה. "זה... זה מדהים..."
"מה? מה אתה רואה?"
הוא הביט באווטאר, והשאריות נשמטו מכף ידו. "אני... אני לא מאמין... פעם ראשונה... כל חיי..."
"מה אתה רואה, מגד עתידות? אני חייב לדעת!"
"זה..." הוא הביט באווטאר בחשש. "יש דברים שאולי לא כדאי שתדע על עתידך, אווטאר."
"אתה חייב לספר לי! העתיד נמצא בקערה הזו, ואינך מספר לי!"
"אני לא יודע!" הוא נלחץ. "זה כבד מדיי. אני חושב שאתה עדיין לא מוכן לדעת את האמת."
"זה יותר כבד מהקורבן שדיברת עליו?"
"הרבה יותר. אינני יודע אם אתה מוכן לזה. גילך עוד... טרם בשל לאמת שכזו."
"אני חכם יחסית לגילי" האווטאר התעקש. "המורים שלי אמרו לי שאני סגלתן. אני מסוגל לעמוד בכך."
"אני לא בטוח" סמאהרטר קם מעל כריתו. "עשיתי את שירותי. אתה מוזמן לעזוב, אווטאר."
"בבקשה!" יואן התחנן. "אני חייב לדעת! אתה חייב לספר לי!"
"אין לי ברירה... שילמת לי כחופן הראוי לכך..." הוא משך בזקנו. "אווטאר... תן לי לנסח לך זאת כך שכשתהייה בשל, תבין את אשר ראיתי:
"כשהעלים נושבים
אחד חייב לזכור לקוות
ותוקיר, אל תשנא"
(סוף החלק הראשון יש את השיר המקורי באנגלית לנוחות ההאי-קו)
"מה?..." האווטאר התכוון לשאול, אך מגד העתידות כבר הובילו לדלת. הוא סגר אחריו את הדלת מהר, והשאיר את הגיבור האגדי בחוץ, תלוי באוויר בסקרנות ובחידות.
כשהגיע חזרה לחדרו, מורתו הנאה קרנה לנגדו לאור נוגת הירח. "כל הלילה חשבתי על כך, אווטאר..." היא הסמיקה קלות כשאמרה זאת, "ואל לנו להתבייש. רגשות הם מדריכי האדם למשמעות חייו. לפעמים משמעות חיינו אינה צפויה כפי שאנו חושבים... או שהיא צפויה בדיוק לפי מרותנו."
"למה את מתכוונת?..." הוא שאל, ובבושת פנים התיישב מולה.
"אווטאר..." היא הדליקה מנורת שמן קטנה, שנחה מולה, והניחה אותה ביניהם, "יואן, תלמידי, בהתחלה להתביישתי להגיד זאת, אך עתה הבנתי שאלו דברים שנשגבים ממני."
"מה התביישת להגיד?"
היא החליקה את שיערה הצנום, והסמיקה באודם קל. "אני אוהבת אותך. מעבר להערכה, ומעבר להיותנו חברים. גיליתי שאני אוהבת אותך, בכל מעודי. מצאתי אותך נשמה אבודה, להבה חסרה ללהבתי."
האווטאר הסמיק עוד יותר. היה זה רגע מביך עבורו. מעולם לא שמע את המילים האלו מאישה בכל חייו. לרגע, הוא היה בטוח שהוא חולם. הוא קפא במקומו, נטול חכמה או מילים שיכול לבטא. היא פשוט החזיקה את ידו, כהעשן הדקיק ממנורת השמן חוצץ ביניהם. "לא לכל דבר יש מילה מתאימה, להבתי..." היא הצמידה אותו לגופה, ונישקה אותו. יואן, שעדיין היה נטול כל יכולת לבטא את עצמו, דבר שהצטיין בו כל כך, החליט להסכים, ולא הרפה. הוא נישק אותה חזרה, ונתן ללבו להרגע ולהתרגש בו בזמן.
בזמן שהתנשקו, יואן נזכר ברגעים שמחים מאוד בחייו. הוא נזכר ברגע שבו גילה שהוא אווטאר, רק לפני שנתיים. הוא נזכר ביום הראשון שהצליח לכשף אדמה. הוא נזכר ביום הראשון שקיבל שהתאהב בנערה שגדלה בבית מולו. הוא נזכר באירועים שמחים ומרגשים רבים, ובפרצופים שונים של מכרים. לבסוף, כשסיים את הנשיקה, הוא התבונן בעיניה של בחירת ליבו. עיני הענבר שלה היו כמטבעות קטנים וקסומים, בעלי חינניות דומיננטית וכובשת. הוא לא ידע מה להגיד, ורק אחז בידיה הרכות. "אני... אני לא יודע מה להגיד..." הוא רק ליטף את כריות כף ידה, וחש נאהב כל כך.
"אני גם לא... אך אני לא אשקר לך, להבתי- שילמתי לסמאהרטר שיספר לך על אהבתי."
הוא ניעור מחלומו בהקיץ. "שילמת למגד העתידות? באמת? הייתי בטוח... אז למה הוא לא..."
"שילמתי לו כדי שלא יכניס אותך, בנוסף לכל."
"ידעת שאני הולך אליו?"
"אחריי שסירבתי לך, ידעתי שתלך. אני המורה שלך כבר שנתיים, ומכירה את הטבע שלך. שילמתי לו כראוי כדי שיגיד לך זאת, משום... אמרתי לך עכשיו."
"אז בשביל מה החידה?"
"חידה?"
"הוא נתן לי דבר חידה, דבר שלא היה יכול לחשוף בפניי. אמת לגבי הגורל שלי."
"לא... לא שילמתי לו שיגיד את זה."
"אני בטוח שכשהזמן יבוא, אני אדע" הוא חייך וחיבק אותה. היא חיבקה אותו בחזרה, וגיץ מנורת השמן שאותת בעשן דקיק נכבה לחלוטין. רק העשן נשאר, ובישם את אוויר החדר בארומת מרווה חמימה. אור הירח קרן מעליהם בעוד הם מתחבקים, והאווטאר מעולם לא הרגיש טוב יותר בכל חייו.
השיר המקורי שכתבתי באנגלית:
When the leaves fall
One must remember to hope
And cherish, not hate.