הצהרה: סדרת הארי פוטר וכל מה ששייך לגברת רולינג – שייך לה, ולה בלבד. אני רק מחפשת תירוצים לא ללמוד לפסיכומטרי, וכותבת ומתרגמת להנאתי בלבד...
שם הפיק: לפני המוות – Antes de Morir
שם המחברת: Pottershop
שם המתרגמת: Lis Lupin
שפת מקור: ספרדית
שיפ: הארי/ג'יני, רון/הרמיוני, ו...הפתעות בהמשך.
אזהרה: אני רואה לנכון לציין שהפיק הוא בדרוג T מה שאומר שהוא מיועד לבני 13+, יש בו אלימות, קללות ושאר דברים שלא מתאימים לצעירים תמימים ובעלי לב חלש. אני אעשה את המיטב שביכולתי לעדן את הפיק (כי אני עצמי לא רגילה ולא משתמשת בקללות וכד'). בתחילת הפיק אולי לא תרגישו, אבל זה נהיה חזק יותר מפרק לפרק...אז אל תגידו שלא אזהרתי אתכם/ן.
קריאה מהנה!
לפני המוות
פרולוג
10 באוגוסט 1999
צעיר בן 19 בעל שיער שחור מבולגן ומשקפיים עגולות הלך בצעד קל במורד סמטת דיאגון, עם חיוך זורח על פניו. באותו יום היה נראה לו שלשמחה לא היה מקום בחזהו, שכן מספר שנים אחורה הוא מעולם לא היה מדמיין אותה. ובכל זאת, אותו בוקר הוא הרגיש שהוא צריך גוף נוסף כדי להכיל שביעות רצון כה רבה. חייו, שרגע אחד עמדו לטבוע בייאוש שאולי אין לו עתיד כלל, כעת שחו בים של בועות סבון.
וולדמורט הושמד לפני שנתיים בעזרתם של רון והרמיוני. למרות אבידתם של כמה אנשים אהובים, השלום שרר בעולם הקוסמים. הארי הפך למעין אל בעיני כל הקוסמים של אנגליה ואפילו בעיני שאר העולם. כי הוא היה הנבחר. אבל את הגבר הצעיר - כל אותם פרטים חיצוניים לא עינינו אותו כלל. הוא היה שמח כי הוא היה הילאי עם תעודה, וכבר כמה חודשים הוא עבד בזה כמו שתמיד חלם, עם תפקיד יוצא מן הכלל. "סוף-סוף," הוא חשב. הראיון הראשון שלו עם שר הקסמים, קינגסלי שאקלבולט, נתן לו את הידיעה המשמחת ביותר: מבחן ההכנה על מנת להתקבל למשרת ראש מטה ההילאים היה מושלם. התפקיד היה שלו. שבוע הבא הוא יתפוס את משרתו כראש המטה. "לא יאמן!" הוא חשב לעצמו.
הארי נטל חלק במשימות רבות, בהן הביצוע שלו היה חיובי, הטוב ביותר שהיה יכול להיות מצופה ממנו. אבל החלק הטוב ביותר של החיים שלו לא היה זה: היה משהו שהוא, בינו שבין עצמו, קרא לו "המפלצת המגרגרת שלו", והקיום של אותה חיה מוזרה בתוכו היה בגלל אותו יום גורלי (ובאותו זמן גם נהדר) שבו ראה את ג'יני וויזלי מתנשקת עם דין תומאס באחד המסדרונות. ובסוף אותה שנת לימודים, הוא הפתיע אותה עם שפתיו המייחלות מול לא פחות מחמישים איש. באותו יום הוא התאהב עד כלות באותה ג'ינג'ית מקסימה, בלעדיה הוא לא היה יכול לדמיין את חייו. בהווה המושלם של חייו, אחרי שנתיים של מערכת יחסים מאושרת, הארי מצא את כל מה שאי פעם חלם עליו וגם, מה שחשב לבלתי אפשרי בנסיבות דאז: משפחה.
מה שסובב אותו היה דומה מאוד לנשיקות שג'יני הייתה נותנת לו כברכת "ברוך הבא", ופירושו של דבר שזה השתלב עם הנוף המושלם ברגע זה של חייו: רון והרמיוני, חבריו להרפתקאות, גם הם היו חברים כבר שנתיים ועד עכשיו הכל הלך מצוין. טוב, ללא ספק לשני אלה היו את מריבותיהם הבלתי פוסקות, הויכוחים והתפרצויות קנאה שלא פסקו, שהגיעו עד להאשמות מופרכות שכללו שמות פרטיים כגון "ויקטור קרום" ו "לב-לב". אבל לרוב חילוקי הדעות המצחיקים של חבריו היו נגמרים בנשיקות–לא–דיסקרטיות מול כל המשפחה והתפייסויות שהארי העדיף לא לדעת עליהם על פרטיהם ולכסות את אזניו, כדי להימנע מלשמוע את דבריו מלאי הלהט והתשוקה של רון.
הוא הלך לאורך סמטת דיאגון, עד שהתנגש חזיתית עם מישהו.
"אני מצטער!" הוא התנצל מייד. הוא הרים את עיניו כדי לראות אותו. בחור בגילו, שיער ערמוני כהה ועיניים ירוקות, כהות במעט מאלו של הארי. הוא היה רזה, והיה לו גוף חסון. חיוך הצטייר על פניו הנאות, חושף שיניים ישרות. הארי זיהה אותו מייד וגם הוא חייך. "ז'אן!"
"טיפש!" צחק ז'אן.
הארי וז'אן הכירו באקדמיה להילאים, ושניהם הראו יכולות מצוינות למקצוע. ז'אן פול לאבון היה בחור עם הרבה כסף, שעבר ללונדון אחרי מותה של אמו בידי אוכלי-מוות כשהוא היה בן 17. הוא למד אז בבובאטון, ואחרי הטרגדיה הוא נשאר עם אביו, איתו הייתה לו מערכת יחסים מבולגנת לגמרי, אותה הארי מעולם לא הצליח להבין. אחרי שהכיר את סיפורו, הארי הרגיש כלפיו חמלה והזדהות והם נהיו חברים. כתוצאה מכך, ז'אן פול הצטרף לחבורה של הארי, רון, הרמיוני וג'יני ללא קושי. הבחור דיבר ללא מבטא צרפתי. "חשבתי שנתראה במטה! קינגסלי לא היה צריך לדבר איתך?" הוא שאל בסקרנות. הארי הביט בו והנהן בשמחה.
"כן, וכבר דיברנו." סיפר הארי. "הודיעו לי בקשר למשרה."
"ובכן?"
"קיבלו אותי." מלמל הארי בניצוץ של התרגשות בעיניו. "אני עדין לא מאמין."
"איך קבלו אותך? מה עם המבחן?" ז'אן פול נראה מבולבל.
"הם בדקו את שלי וקיבלתי מאה אחוז!" קרא הארי, מאושר באמת.
"הו! אני שמח בשבילך, חבר." ענה ז'אן. הארי חיבק אותו.
"תברך אותי בקצת יותר התלהבות, אחרת אחשוב שאתה לא שמח בשבילי!" נזף בו בצחוק.
"אני מאוד שמח בשבילך." אמר חברו, למרות שפניו לא הראו הרבה את רגשותיו. הארי ידע שזה היה מספיק, שכן זה היה האופי של חברו. "ולאן היו מועדות פניך?"
"אני צריך להיפגש עם ג'יני." ענה הארי ופניו של ז'אן הפכו לרציניות, אך השחום לא שם לב לכך כי הוא היה מוצף ברגשות על שהוא הולך לסעוד עם חברתו.
"מחר הוא יום ההולדת שלה," נזכר ז'אן בפנים רציניות. הארי הסתכל עליו והרים את גבתו, אך פניו היו צוחקות.
"אתה לא חושב ששכחתי. אני חבר שלה, טיפש!" הוא השיב, נותן לו מכה קלה בכתף. ז'אן נאנח ועל פניו נראה מעין חיוך.
"ואיפה היא?" הוא שאל.
"היא מחכה לי בקלחת הרותחת." סיפר הארי. "אני רוצה להפתיע אותה." הוא קרץ בעינו בעליזות והכניס את ידיו לכיסו ונגע בקופסה קטנה וקטיפתית.
"מה זה?" שאל ז'אן. הארי הביט בו בחשדנות. "אני לא אומר לה כלום!" שחור השיער הזעיף את פניו. "אני נשבע!" הוא הרים יד אחת והארי פרץ בצחוק.
"בסדר, אני אגיד לך," הוא הסכים והוציא את הקופסה מכיסו.
"ומה זה? שרשרת?" שאל ז'אן בסקרנות.
"לא. אלו טבעות." הסביר הארי ופתח את הקופסה שהראתה שתי טבעות יפהפיות מזהב, עליהן היה חרוט H ו-G בצבע כחול כהה, בכתב מסתלסל. פריטי היוקרה זהרו באור שמש הצהריים של חודש אוגוסט החם, והשתקפו בתוך עיניו של ז'אן פול. "אני עומד להציע לג'יני נישואים ואחר כך החתונה." הוא חייך.
"אתה ממש הולך עם זה עד הסוף." הבחין חברו. הארי הביט בו באכזבה, ושמר את הקופסה בכיסו.
"אתה לא עומד להגיד לי מזל טוב?" הוא שאל. "אני עומד להתארס עם הג'ינג'ית הכי יפה בכל אנגליה ואתה לא מברך אותי?"
ז'אן פול עמד לענות, אך לפתע זוג ידיים קטנות, עם ציפורניים מטופחות וצבועות בורוד בהיר, כיסו את עיניו של הארי, והצרפתי חש וזיהה את ריח היסמין.
"מי אני?" שאל קול בתוך אזנו של הארי, שגרם לו להצטמרר משמחה. הבחור חייך והניח את ידיו על ידיה. ג'יני ראתה את ז'אן פול וקרצה לו בעינה כדי לסמל לו לשתוק. ז'אן החזיר לה חיוך זורח, שונה מזה שהעניק להארי דקות קודם לכן.
"המממ...האחות של חברי הטוב ביותר? יכול להיות?" הארי העמיד פני מסתפק. ג'יני פרצה בצחוק ושחררה אותו. הארי הסתובב וחיבק אותה בחזקה, מניח את שפתיו על צווארה. ז'אן פול התבונן בהם ברצינות. "התגעגעתי אליך." הוא אמר לה והעניק לה נשיקה עסיסית על שפתיה, שיכלה להתחרות עם אלו שמראים בטלנובלות.
"אל תשקר, אתה אחרְתָּ לפגישה שלנו!" אמרה ג'יני כשנפרדו; אך קולה לא היה כועס. הארי חייך וסימן בראשו לעבר חברו. "שלום ז'אן! מה שלומך?" היא שאלה בעליזות וחבקה אותו. הבחור חיבק את הנערה סביב מתניה.
"טוב, טוב," התקדם הארי והפריד אותם. "אני נמצא כאן מולכם, תנסו לפחות להסתיר את זה..." הוא התבדח, אם כי הוא היה מעט רציני.
"טיפשון." האשימה אותו ג'יני, נותנת לו נשיקה חפוזה בשפתיו ומחבקת אותו. "אני אוהבת אותך."
"ואני אותך." ענה הארי ונישק את אפה מלא הנמשים.
"אז מה עשו שני הגברים הכי חתיכים משוחררים כך סתם באמצע סמטת דיאגון?" שאלה ג'יני.
"נפגשנו במקרה." הסביר ז'אן.
"כן," אישר הארי. "בדיוק עמדתי ללכת לפגישה שלנו, יפה שלי." הוא ליטף את שיערה בחיבה.
"נראה לי מושלם, פוטר." אמרה ג'יני בצחוק. "אתה יודע מה? עיצבתי את השמלה שאני אלבש ביום ההולדת שלי!"
"באמת?" שאל ז'אן בעניין. ג'יני למדה עיצוב שמלות בבית ספר שיישם גם טכניקות מוגלגיות, אך גם את השימוש בשרביט. היה לה חוש מיוחד לצבעים ורעיונותיה היו מתקבלים יפה אצל מוריה. היצירתיות הייתה הנשק הסודי של הג'ינג'ית וציוניה לא ירדו מתחת לתשע. היו לה מקצועות מעטים אותם הייתה צריכה להשלים כדי לקבל תעודה ואף אחד לא פקפק שעתידה היה מבטיח.
"בהחלט, אבל אל תפתחו תקוות," אמרה ג'יני. "אני לא אספר לכם כלום, זאת הפתעה." הארי הזעיף פנים.
"הוא לא קצר מידי, נכון?" חברה הביט בה בתוכחה.
"אהובי! לא כל יום יש אני נהיית בת שמונה-עשרה!" טענה ג'יני. "אבל אל תדאג, אף אחד לא יראה משהו שאתה לא רוצה שאחרים יראו..." היא נשקה אותו.
"את תמיד משכנעת אותי." מלמל הארי, מוכה תימהון. "את מאוד משכנעת כשאת רוצה, ג'ין." ז'אן פול רק הביט בהם. פניו היו חסרות הבעה.
"אני יודעת," ענתה ג'יני והסתכלה בשעונה. "שנלך?" היא קרצה לז'אן. האחרון שילב את זרועותיו וחייך בפה מלא.
"כן, יקירתי." אמר הארי. "להתראות, ז'אן." נפרד מחברו.
"לאן אתם הולכים?" שאל חברו. הארי הרים את גבותיו, מופתע מהשאלה.
"יש לנו פגישה, אמרתי לך," ענה הארי מעט ברוגז. ג'יני הביטה בשניהם והזעיפה את פניה. עוד לפני שהספיקה לומר משהו כדי להרגיע את המתח שיצר קולו של אהובה ושל ידידה, כשבחורה בעלת שיער ערמוני נתלתה על גבו של הארי, שמצא את עצמו לכוד בחיבוק חזק. הארי נבהל.
"מה לכל הרוחות...?"
"הרמיוני!" צעקה ג'יני. הערמונית שחררה את אחיזתה ופרצה בצחוק רם. הארי הסתובב והביט בה בכעס.
"האם זו דרך חדשה לומר שלום?" הוא נהם בגלל הכאב בגבו.
"לא, מה פתאום." ענתה הרמיוני. באותו רגע הגיע רון בריצה, מתנשף כולו.
"את רימית!" הוא האשים את חברתו והינף את אצבעו לכיוונה, בלי לברך את שאר הנוכחים.
"לא, לא רימיתי. מה שקרה זה שאתה לא חשבת שאני אעשה את זה. עכשיו אל תקרא לי ממורמרת וגם לא צייתנית, אהובי!" ענתה הרמיוני בציניות. ז'אן, ג'יני והארי לא הבינו דבר.
"על מה לעזאזל אתם מדברים?" שאלה אותם ג'יני בבלבול. הנשאלים פרצו בצחוק רם. שלושת הנותרים גלגלו את עיניהם.
"התערבתי עם רונאלד." הסבירה הרמיוני ונאנחה.
"ומה הייתה ההתערבות? לשבור לי את עמוד השדרה?" שאל הארי ועיסה את צווארו. ג'יני צחקה על ההערה השנונה.
"לא." הניד בראשו הג'ינג'י. "להתלות כמו משוגעת על צווארו של הגבר הראשון שהיא תראה."
"אתה הסכמת שהיא תתלה על צווארו של גבר אחר?" שאל ז'אן בתימהון.
"לא, ז'אן, הרעיון היה של אהובתי היקרה. טוב, אני מודה שלא חשבתי שהיא תעז...מזל שזה היית אתה, הארי, שאם לא כן הייתי הורג אותה..." הרמיוני משכה קלות את שיערו הג'ינג'י. רון מחה ותפס אותה במותניה ונישק אותה.
"השתגעתם." טען הארי ונענע בראשו. "תגידו, מה אתם עושים כאן?" שני ציפורי האהבה נפרדו עם חיוך על השפתיים.
"עמדנו לקנות לרון אש המחץ." ספרה הרמיוני.
"כן!" התלהב רון ועיניו הכחולות נצצו בחולמניות.
"ובכסף של מי?" שאלה ג'יני שהייתה מחובקת אל הארי.
"עם הכסף של ה'צרעות', הם מכסים את כל ההוצאות. בדרך כלל את הקניה עושים המאמנים, אבל אני ביקשתי רשות לבוא לאסוף אותה בעצמי." אמר אחיה בגאווה.
"זה נהדר, רון!" ברך אותו הארי, נותן לו מכה קלה בראש.
"אל תרביץ לי, פוטר!" התלונן חברו. "ותזהר איתי, כי היום התעוררתי והופתעתי מהרצון העז שהיה לי לרצוח את חברי הטוב ביותר בעל הצלקת, שבנוסף נותן לאחותי נשיקות לא מהוגנות."
כולם, כולל הארי, פרצו בצחוק.
"מוטב שנלך, אם כן." הוא הכריז, אוחז את ג'יני בידה.
"גם אנחנו." אמרה הרמיוני. "אנחנו ממהרים." רון הביט בה במבט מתחנן. "לא, רון! אנחנו לא חוזרים בטיסה!" האחרים שוב צחקו.
"בבקשה..."
"לא." קבעה חברתו. "לא ולא."
"את לא אוהבת אותי?"
"אל תתחיל עם זה, אתה לא תשכנע אותי!" היא נפנתה אל חבריה ולקחה את ידו של רון. "להתראות, תשמרו על עצמכם..." והתחלה למשוך אותו בעודה מתרחקת.
"ביי!" אמר רון. "פוטר! אל תתחיל עם אחותי, אחרת אני ארצח אותך, חתיכת מצולק!" הוא צעק לעברו.
"גם אני אוהב אותך, רוני." ענה הארי.
"ביום ראשון אנחנו הולכים לאכול בבית!" הודיעה ג'יני, לפני שהם נעלמו בתוך ההמון ולפני שרון יוכל להתחנן על טיסת אימים בדרך חזור.
"אין להם תקנה." אמר הארי בשעשוע.
"לא," הסכימה ג'יני והעבירה את כף ידה לאורך גבו של הארי והביטה בסובבים אותה.
"שנלך, נסיכה שלי?"
"כן," היא הביטה בז'אן פול. "להתראות ז'אן!" היא נשקה אותו על לחיו. "אגב, מסיבת יום ההולדת שלי תהיה במחילה. אמא אומרת שאתה צנום מידי, לכן היא תכין בשבילך את הפשטידה האהובה עליך כדי שתשמין." היא הוסיפה. פניו של הארי מייד לבשו ארשת רצינית.
"אני אהיה שם." הבטיח ז'אן. פניו נראו מאוכזבות מעט.
הארי וג'יני התרחקו משם. ז'אן פול נשאר שם והביט בהם עד שנכנסו לקלחת הרותחת.
OOOOOO
היי!
זה הפיק שאני מתכוונת לעבוד עליו אחרי "לאהוב זה לא לבקש סליחה". תגידו לי מה דעתכם, וכמובן – אם יש שגיאות, או כל הערה, וסתם כדי להחמיא...הכל יתקבל בברכה.
ביי לכם!
(באמת אני צריכה ללמוד לפסיכומטרי...יש לי טונות ש"ב)
נשיקות!
ליס
