הדמויות בסיפור אינן שייכות לי, והארי פוטר שייך לג'יי קיי רולינג. לא לתבוע אותי.

שם: הרמג'יניבהוגסמיד

שיפ: תנחשו
דירוג: T

מוקדש ל: אהובתי שירוש 3

הערת הכותבת: אממ, אני יודעת שזה קצר להחריד, אני אנסה להוציא מזה עוד כמה פרקים :)

"הוא כל כך מטומטם!" צעקה ג'יני כשנכנסה לחדר השינה של הבנות במעונות גריפינדור.

הרמיוני, ששכבה על מיטתה והכינה את הסיכום לשיעור שינוי הצורה, הייתה נלהבת להסיח את דעתה ולשקוע בצרותיה של חברתה. "מי?"

"תנחשי," קולה של ג'יני היה כל כך ארסי שהרמיוני התכווצה. היא ידעה שמערכת היחסים שבין ג'יני ודין לא נראתה טוב כבר כמה זמן.

"מה הוא עשה הפעם?" היא נאנחה.

ג'יני צנחה על מיטתה בידיים משולבות וכיווצה את פיה.

הרמיוני התרוממה לישיבה והביטה בג'יני לרגע. "את רוצה לדבר על זה?"

ג'יני הנידה בראשה, והרמיוני ראתה דמעה מנצנצת על לחיה.

"היי," היא קמה והתיישבה לצדה של המכשפה הצעירה יותר. "אל תבכי," היא חיבקה אותה בחוזקה.

"אני לא בוכה," אמרה ג'יני, וקולה נשבר.

"הוא אידיוט דפוק ולא מגיע לו שתסתכלי עליו בכלל," היא ליטפה את שערה הרך של ג'יני.

"אני יודעת, אני יודעת." היא משכה באפה והתרוממה מחיקה של הרמיוני. "התגברתי על זה. בואי נעשה משהו אחר. ערב בלי בנים, רק אנחנו."

הרמיוני חייכה. "זו הג'יני שאני מכירה."

למראה החיוך, ליבה של ג'יני האיץ, והיא לא הייתה בטוחה למה. "רוצה לצאת לפונדק שלושת המטאטאים?"

"בטח."

כשעה לאחר מכן, הן יצאו מהפונדק, מצחקקות ומאושרות.

"זה היה רעיון גרוע," צחקה הרמיוני.

"אם פרופסור מקונגל תתפוס אותנו-" היא שיהקה. "-אנחנו גמורות." זה גרם לשתיהן לפרוץ בצחוק רם כל כך שכאבה להן הבטן.

"יש לי עוד רעיון גרוע," אמרה הרמיוני בקוצר נשימה, עדיין מצחקקת קלות. "בואי נלך לצריף המצווח!"

"זה לא רעיון כזה גרוע," אמרה ג'יני. אף אחד לא ימצא אותנו שם."

הן מעדו וצחקו כל הדרך לצריף המצווח, וכשעברו בדלתו העומדת ליפול, הן צנחו יחד על הרצפה המאובקת.

"זה היה כיף," נאנחה הרמיוני.

העייפות החלה להראות את סימניה על ג'יני, והיא רק הנהנה ושיהקה פעם נוספת. כשהרמיוני הביטה בה, היא נראתה יפהפייה מאי פעם, עיניה עצומות, תלתליה הארוכים פזורים סביב פניה, ושפתיה...

"הרמיוני?" לחשה ג'יני.

"הממ?"

"למה את בוהה בי?" עיניה עוד היו עצומות, וחיוך קל עלה על שפתיה.

מרלין, הרמיוני חשבה שהיא תשתגע. "כי את מהממת," היא פלטה מהר בלי לחשוב, ואז כיסתה את פיה בידה.

ג'יני הייתה שיכורה מכדי שיהיה לה אכפת. היא רק צחקה ואמרה, "תודה." ראשה התגלגל לכיוונה של הרמיוני, והיא ליטפה את שפתיה המלאות של חברתה הג'ינג'ית.

האם היא תכעס? שאלה את עצמה הרמיוני. לא, לא. היא שיכורה. זה לא רעיון טוב.

גם לבוא לכאן לא היה רעיון טוב. לצאת מבית הספר בשעה כזו לא היה רעיון טוב, לחש קול אחר במוחה.

היא השתכנעה. מה זה כבר משנה? שתיהן היו שיכורות עד עילפון.

"ג'ין..." היא לחשה והרכינה את ראשה קרוב לפניה מלאי הנמשים של ג'יני. היא לא ענתה. אולי כבר נרדמה. הרמיוני תהתה כיצד היא יכולה לישון כשפעימות ליבה רועמות כל כך.

"אני אוהבת אותך." גם אם ג'יני הייתה פיכחת, לא היה לה זמן להגיב, כיוון שפיה של הרמיוני נחת על שפתיה במהירות הבזק.

"'מיוני," מלמלה ג'יני מתחת לנשיקה הלוהטת. "-לעזאזל?"

הרמיוני השתנקה והתנתקה מג'יני, מתנשפת. "סליחה. אני- אני לא התכוונתי." ליבה פעם מהר כל כך שזה ממש כאב.

ג'יני הרימה גבה.

באמת, הרמיוני, היא חשבה לעצמה. ברור שהתכוונת לזה. מי לא מתכוון לנשיקה?

אבל ג'יני לא אמרה כלום. היא הניחה את ידה על לחיה הסמוקה של הרמיוני, ולחשה, "גם אני אוהבת אותך."

הפעם ג'יני הייתה זו שלקחה אחריות על הנשיקה, שהייתה מלאת תשוקה יותר ממה שהרמיוני הרגישה אי פעם בחייה. היא נאנחה וחיבקה את ג'יני חזק ככל שיכלה, מרגישה את הצורך הבוער בבטנה גדל עוד ועוד בכל רגע.

ידיה של הג'ינג'ית טיילו על גופה של המכשפה האחרת, מלטפות ברכות שהטריפה את דעתה.

הן נועדו אחת לאחרת. זה היה ברור עכשיו.

ללחישות קטנות ורכות מעולם לא הייתה משמעות רבה יותר מאשר באותו הלילה. וכשהאלכוהול תבע את שנתן, הן נרדמו מחובקות, גופיהן שלובים, שפתיהן צמודות.