פתיחה:
זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאָקָצוּקִי.
הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
אם כך, היכן נארוטו נכנס לתמונה? האקצוקי מתכוונים ללכוד את שני הגִ'ינְצ'וּרִיקִי האחרונים: נָארוּטוֹ אוּזוּמָאקִי, הגיבור של קוֹנוֹהָ, ואדון קִילָר-בִּי, הגיבור של קוּמוֹ. נארוטו הוא נער נפלא ונועז, ובתחילה כוחות השינובי ניסו להסתירו. ימים ספורים לאחר שפרצה המלחמה נארוטו גילה את הסוד, והחליט להשתתף. מאז הקרב הגדול בחופים שבין ארץ הצליל לארץ החשמל עברה שנה, ונארוטו לוקח חלק פעיל במלחמה, ואפילו מנע את האסון של "עיני הירח" שתכנן האקצוקי במסכה.
חלק 1: טֶנְקָאִיגֶן
היה זה יער עבות. אמירי העצים התנשאו ממעל, וחסמו את קרני השמש החמימות. האפילה הטבעית והירקרקה הקדירה בינות הגזעים, ובינות הענפים. למרות האפילה החלשה, לא היה קשה להבחין בהמוני הגופות השרויות על האדמה הטחובה. היו אלו גופות מרובות ולבנות, מאוד לא אנושיות. ללא כל ספק, כולן היו מתות- החיילים הובסו בקרב. בין לבין זגזגו להם בקלילות כמה מהשינובי המאוחדים. אלו היו חברי דיוויזיית הקומנדו, קָנְקוּרוֹ מהחול, אִיטָן מהאבן, קִירִי מהערפל, אוֹמוֹאִי מהעננים, סַאי מהעלה, טָנְגוֹ מהעננים וזֶגִ'י מהעלה.
קנקורו אותת להם בידו לחדול מתנועה. כל אחד מהם עצר במקומו. הוא היה לבוש במדיו המיוחדים של שליט הבובות, כאשר על ברדסו עונד את מגן המצח של השינובי, כשאר חבריו לדיוויזיה. הוא הבחין בדבר מה חשוד, והושיט אליו את ידו. בין הגופות, נמתח חוט דקיק אך חזק, כחוט דייגים. הוא קירב את פניו המאופרות, כדי לבחון אותו מקרוב. "מה?..." הרהר לעצמו, ולפני שהספיק להאיר עניין נוסף, רעש של פיצוץ התבקע לא רחוק מהם.
כל חברי הדיוויזיה הצליחו לנוס מהפיצוץ, ונותרו נפרדים במרחקים גדושים זה מזה. קנקורו, מפקד הקומנדו, לא הצליח להבחין בחבריו, וניסה לקרוא להם בקולו. הוא הרגיש שהוא נחנק, ולאחר שהצליח להתרכז, הבחין בערפל שלא היה שם קודם. החוזי היה כמעט בלתי אפשרי, והיה מוכר לו רק מסיפורי שינובי על אגדות שבעת חברי-החרב של הערפל הנסתר. קנקורו לא הצליח לפצוע את פיו, ונותר לרחמי יריבו, כך הרגיש. גופו הרגיש מנומנם, והוא התכוון לשלוף את אחת ממגילותיו שנשא עמו, כדי לזמן את בובת המלחמה האהובה עליו. הוא עמד לעשות כן, אך הרגיש כיצד איבד שליטה בגופו. הדבר היחידי ששמע, היה "טכניקת כריכת הצל, מוצלחת!"
הוא היה המום לשמוע את הקול המוכר, אך לא די המום כדי להתפעל. הוא ידע שישמע אותו... הוא ציפה לשמוע אותו. חלק מהערפל התפזר, וקנקורו הצליח למצוא את דמותו של חברו לשעבר, שִיקָמָרוֹ. פניו לא השתנו: הוא עדיין נראה כפי שהיה נראה לפני שנה, כשהשתתף איתם במלחמה. אולם בגדיו התחלפו. היה לו מעיל שחור, מעוטר בעננים אדומים. מדי אקצוקי. "שיקמרו!" קרא אליו בקול נואש.
שיקמרו חייך בזדון, ונאנח. "תמיד הייתם טרחה. גם עכשיו אתם טרחה."
"איך יכולת לבגוד באחיך לכפר?!" התרעם קנקורו. "איך יכולת לבגוד בשינובי, לא משנה מהיכן הם?! הצטרפות לאקצוקי היא הכרזת מלחמה!"
"שימוש אירוני במילים..." שיקמרו הידק את הצל שבו השתמש, והחל להגביה אותו לעבר צווארו של קנקורו.
"אתה לא תהרוג אותי. אתה לא כזה, שיקמרו."
"קנקורו... השלמתי עם העובדה שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. מה שנעשה, נעשה. הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות, הוא להשפיע על ההווה, כך שהעתיד יהיה טוב יותר."
"אתה קורא לזה 'טוב יותר'?! אביך היה מתבייש בך, לדעת שאתה חלק מהנבלות האלו!"
קול נוסף בקע לא רחוק מהם. הוא היה קול צעיר, טיפה צפצפני. היה זה קולה של נערה. "שיקמרו, תסיים עם זה כבר!" היא התלוננה. "אתה מבזבז זמן!"
"אני מצטער קנקורו... לו"ז צפוף" הוא רק התמוגג לאתו, וקימץ את ידו. קנקורו הרגיש כיצד חייו עומדים להתנתק ממנו. רגע לפני שאיבד את הכרתו לחלוטין, שיקמרו הבחין שהדמות אשר חנק לא הייתה אנושית. לפתע תדמיתה ומראה האנושי התמוגג, והייתה זו לא יותר מאשר בובת מלחמה נוספת של קנקורו. שיקמרו מיד ביטל את טכניקת הצללים, אך לפני שהספיק להגיב, הוא הרגיש דחיפה אדירה על ידי כוח לא מוסבר, ונדחק כלא בעל כורחו לתוך מקום חשוך. הנקישות והרשרוש נתנו לו הרגשה טובה להיכן נדחף. הייתה זו אחת מבובות המלחמה הנוספות של קנקורו, בובת ההוצאה להורג. הוא זיהה אותה לפי החרכים הקטנים, היכן שהידיים היו צריכות להיות. הוא ידע שזה הסוף. או לפחות כך רצה שקנקורו יאמין.
לא רחוק משם, מעל ענפי העצים, קנקורו היה בשליטה לאורך כל הזמן. הוא חיכה להפעיל את המלכודת, וציפה לפגוש שם את שיקמרו. הוא עצם את עיניו, ובלבו לחש, "מצטער, שיקמרו" הוא מלמל, וסגר על הבובה את ששת החרבות המיוחדות, שהיו גם חלק מידיה של הבובה. הוא שמע רעש חודרני ואכזרי. הוא פקח בחצי עין, כדי להבחין במה שארע, ושם לב שהתא לא דימם. הוא היה מעט מופתע. הוא השתמש בחוטי הצ'אקרה כדי לפתוח את דלת הבובה, ומצא שהיא ריקה, מלבד בול עץ מחורר. הוא התרגז, וקם מעל מקומו.
סאי ואומואי לא היו רחוקים אחד מהשני. הערפל הדחוס הפריע אמנם לראייה, אך הם זיהו זה את זה. "מה עושים?" שאל אותו אומואי, מהכפר הנסתר של העננים. סאי היה מוכן עם ערכת הציור שלו, בעוד שאומואי היה מוכן כשחרבו שלופה קדימה. סאי הסתכל מסביב בחשד. "אנחנו מחכים להוראותיו של קנקורו. בינתיים נצטרך להסתדר עם מה שיש."
הם הבחינו בנערה שהתקדמה אליהם מתוך הערפל. למעשה, הם הבחינו בכמה נערות, כולן באותו הגודל. סאי מיד שרטט דמויות של חיות אדירות, שזינקו מהדף הישר מולו ומול שותפו. "הזדהו!" קרא אומואי, והרגיש את דמו זורם בעורקיו מהר יותר מתמיד. ידו שקשקה, והוא ניסה לספור את כמות הנערות המתקרבות. צחוק זדוני, מעט צפצפני לגלג מעליהם, והותיר אותם לחוצים.
"להזדהות?..." היא הרהרה. אחת מהנערות הצליחה להגיע לטווח הראייה של סאי. היא הייתה לבושה במעיל האקצוקי המפורסם, מעוטר העננים האדומים. שיערה היה לבן כשלג, וממה שהצליח להבחין- גם קצוץ מאחור. הפוני המתפצל שהיה מעל מצחה הוחזק על-ידי מגן מצח עם סמל של הכפר הנסתר של הערפל, רק שהיה חרוט לאורכו. עיניה היו קרות ותכולות כקרח. היא דרכה עם רגלה במקום, כאשר ידיה משולבות מתחת למעילה. "אני חייבת?"
סאי הביט בה ממושכות. "אז את שותפתו של שיקמרו?..." אומואי לא הצליח להוריד את עיניו מהנערות האחרות. "שכפולים?" לחש לשותפו.
"שש..." לחש לו סאי, ונשאר דרוך במקומו. משום שהנערה לא ענתה, סאי המשיך. "המקורות שלנו יודעים מי את, אוּמוֹ. מִיזוּקָאגֶה מסרה לנו את כל המידע אודותייך."
"הו... אני בספק בנוגע לכך," היא העירה בחיוך זדוני, וחיות הדיו של סאי התמוססו בערפל. הוא היה המום, ועמד להשתמש בשנית בערכתו. הוא שלף אותה, ושם לב שהייתה רטובה לחלוטין, ולא ניתנת לשימוש. הוא הושיט את ידו לחרבו שעל גבו, ואז רק שמע את קולה של המוכפל של אומו. "טכניקת הערפל: כפייה מעורפלת!" (霧遁・霧の結合) ומאז גופו היה משותק.
אומואי נלחץ עוד יותר מכפי שהיה, ולא הצליח להתאפק. בראשו רק חלפו מחשבות על מותו, ועל הדרכים האפשריות שעתה היה מסוגל למות. הוא הסתער עם חרבו על אומו שעמדה קרוב. כאשר הכה בה, גופה המשוכפל התמוסס, והתאדה חיש-מהר לערפל. "סאי!" קרא לשותפו.
"היא השתלטה עליי עם הערפל!" הוא צעק אליו, ובמהירות הרגיש כיצד הערפל חנק אותו. פיו התמלא בלחות מגעילה, והוא ניסה להוציאו בשיעול. אומואי אץ לעבר הדמויות הנוספות של אומו, ותקף אותם חיש מהר. כל הדמויות שתקף היו שכפולים, והוא לא הצליח למצוא את האחת האמתית. "אומו!" הוא צעק. "תראי את פנייך האמיתיים!" הוא נפנף בחרבו בעוצמה. לפני שהספיק לעשות דבר נוסף, קוּנָאי חד ואמתי למדיי ליטף את בשר צווארו. הוא עמד במקומו פן ייפגע. "הראיתי לך אותם... אלו שכפולים דיי מוצלחים" היא העירה בסרקסטיות, והידקה את הקונאי. "אתה לא מפחד, שינובי?"
"לשינובי הזה יש שם..." גמגם. הוא החליק בדומייה את חרבו, והצליח לנעוץ אותה בגופה של אומו שעמדה מאחוריו. הקונאי נשמטה. הוא היה מאושר, והסתובב אחורה. היא לא הייתה שם. חרבו הייתה נקייה מדם. הוא החליט לחזור לסאי, ולטפל בו לפני שמצבו יחמיר.
כשהגיע אל שותפו, הוא ראה גם את זג'י מהעלה ואת טנגו מהעננים, בן בית. "זג'י! טנגו!" הוא קרא אליהם, והתקרב. "איך מצאתם אותנו בערפל הזה?"
"חוש מזל, אני מניח" ענה לו טנגו. כבר באותו רגע, הוא הבחין שדבר מה לא בסדר. טנגו מעולם לא היה עונה תשובה שכזו. הוא החליט למשוך מעט את המשחק.
"הבנתי..." מלמל, והתקרב אל השניים. "מה איתך, זג'י? הספקת להשתמש בג'וטסו שלך?"
"כן, אבל לא הצלחתי למצוא את השאר."
הוא ידע שזה שקר. הוא שמר ביניהם מרחק מספיק צמוד, וברגע ההפתעה, דקר למוות את טנגו. הדמות שנעץ בה את חרבו התפוגגה לכדי ערפל, כך שנותר רק זג'י המזויף. "ניסיון נחמד!" הוא קרא, והניף את חרבו. זג'י המשוכפל הגן על עצמו עם קונאי שהיה ברשותו. אומואי הידק עוד יותר את חרבו על הקונאי, ויצר לחץ מכאיב כלפי המזויף. לבסוף זג'י השקרי לא עמד בזה, ואיבד שיווי משקל. אומואי דחף אותו עם רגלו, ובזריזות נעץ את חרבו בחזהו של יריבו. גם זה התפוגג, והוא נשאר יחד עם סאי. "רק אל תגיד לי שגם אתה מזויף..." הוא הושיט את ידו לוודא.
"לא, הוא דיי אמתי" קולה הצפצפני והמרגיז של אומו השיב לו. הוא הביט לכיוון שממנו נשמע הקול, וראה את דמותה. "אני חייבת להודות בפניך, שיקמרו אמר את האמת אודותיך. אומואי, נכון?..."
"חתיכת!" הוא הסתער במהירות הברק על אומו, ועמד לערוף את ראשה. גם זה היה שכפול ערפל, והפעם הוא הרגיש חפץ חד ומכאיב ננעץ בגבו. קולה הגיע מאחוריו, מכיוון החפץ. "עדיין, לא מספיק מוצלח..." היא התעקשה, ונעצה בו את הקונאי.
שתי בובות מלחמה שקנקורו משתמש בהן בשם "עורב" התלוו ותרו מסביב אחר שיקמרו. הן הסתובבו מסביב, כשקנקורו קורא בקול איי שם מבין הענפים הגבוהים. "אין לי מלחמה בשכפולים, שיקמרו. אני עוד יכול להציע לך להיכנע-" הוא התכוון להמשיך, אך קול מפתיע הגיח.
קנקורו ראה ליד בובות העורב שניים מחברי הקבוצה- איטן מהאבן, וקירי מהערפל. מכיוון שבמצב הזה הערפל היה יכול להיות מסוכן, ואלו היו יכולים להיות תרגיל של האקצוקי, הוא נקט באמצעי זהירות. הוא השתמש בבובות המלחמה כדי ללפות את שני השינובים באפודם, ודיבר דרך בובותיו. "הזדהו."
"איטן... איטן מהאבן!" ענה, מפוחד מעט.
"זה אני, קנקורו! קירי מהערפל! שחרר אותי!" הוא נלחץ וניסה לנער את יד העץ היציבה.
"אני לא מאמין לך..."
בזריזות איטן השתמש בג'וטסו אדמה, כדי ליצור את המילה "אמת". קנקורו חייך לעצמו, בעוד חושד בשותפו השני. הוא הידק את אחיזתו באפוד של קירי, בעוד הוא נלחץ עוד יותר. "תוכיח לי שזה אתה!" קנקורו ציווה. קירי לא ידע מה לעשות, ולפני שהספיק לחשוב על תשובה- איטן דקר אותו עם הקונאי. קירי המפוחד נלחץ, אולם לאחר שניות ספורות הבין את הרמז. הוא השתמש בידו כדי למקד צ'אקרה, ולרפא את פציעתו. בובות המלחמה שחררו אותם, ומפקד היחידה דיבר אליהם דרכם. "אני שמח שאתם בסדר. ראיתם עוד מישהו?"
"לא... חיכינו לפקודה שלך."
"תעקבו אחריי העורב שלי. אנחנו חייבים למצוא את זג'י, יש לו יכולת חישת צ'אקרה מצוינת. אנחנו גם חייבים למצוא דרך לבטל את הערפל!"
בובת העורב החלה ללכת לכיוון האזור בו היה קנקורו. הם התקדמו אחריה, דרוכים במקומם. איטן שמע בקושי רחש של נשימה, ומיד השתמש בג'וטסו האדמה כדי ליצור חומה עגולה סביבם. קירי נבהל, בעוד קנקורו הרגיש כיצד חוטי הצ'אקרה שלו מתארכים. "מה קרה?" שאל אותו.
"על פי המידע מהמטה, שיקמרו צריך להיות כאן. הגבהתי את החומה דיה כדי שהצל שלו לא יגיע אלינו."
"טוב מאוד" הודה לו קנקורו, וניסה להבחין היכן שליט הצללים מסתתר.
שיקמרו עצמו עמד במרחק לא רב מהם, מוסתר היטב מאחורי אחד העצים. הוא הרגיש כיצד החומה גבוהה מדיי. "בעייתי..." הוא החזיר את הצל אליו, ונאנח. "הם באו מוכנים מדיי."
"אל תרים ידיים עכשיו..." הגיחה אומו, כשבידיה סאי המשותק. שיקמרו חייך. "אני לא מאמין..." הוא רכן לעבר סאי. "לא ראיתי את פניך הרבה זמן..." הוא בחן את פניו, בעוד אומו בוחנת אותו בחשד. "אני מקווה שזה לא..."
שיקמרו צחק חלשות. "אל תפתחי רעיונות. הוא היה חבר, בערך. זה קשה, את יודעת?..."
"מה?" שאלה בפקפוק, והחזיקה בחטוף. "מה קשה?"
"הם היו חברים שלי לפני שהצטרפתי..." הוא נעמד, והביט סביב. "אני מתגעגע אליהם. קשה להילחם נגדם..."
"אני הייתי מוכנה למכור את אימא שלי בשביל להיות באקצוקי," סתרה אותו בלעג. "אתה סתם רגשן. הם רק כלים, פיונים של פיונים יותר גדולים."
"גם אני חשבתי ככה פעם..." הוא חייך וטאטא מעט אבק ממכנסיו, "אבל הם הוכיחו לי שהם הרבה מעבר."
"אם כך, למה אתה עומד מנגד עכשיו?"
שיקמרו עצם את עיניו, והרגיש צביטה קטנה בלבו. המחשבה על סדר האירועים הייתה... בלתי נשלטת. זיכרונות התערבלו בהגיגיו כסופה פראית, ורגשות משטמה וקנאה חגגו. אומו קראה את רגשותיו כספר פתוח, והתרחקה מעט. "זה משהו שאמרתי?"
"אל תנסי להיות נחמדה" הוא חייך בזדוניות, והביט סביב. "איבדתי את קנקורו. את יכולה להשתמש בטֶנְקָאִיגֶן, שאני אוכל למצוא אותו?"
"חשבתי אבל שהיינו רק צריכים לגנוב את סאי, לא?"
"את צודקת... אבל יש לי הודעה לתת להם."
"כרצונך" היא חתמה בזאת, ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן, אישוניה התרחבו לכדי צורה משונה למדיי; הם היו בצורת משולש אפרפר-כחלחל, מוקף בשלושה משולשים מזוויותיו השונות. שיקמרו נעמד מוצק ויציב, בעוד שהיא הכריזה "טנקאיגן: טכניקת השתלטות" ונשארה קפואה במקומה. שיקמרו הרגיש כיצד עיניו משתנות בהתאם, ואכן כך קרה. גם שלו קיבלו בדיוק את אותה הצורה והצבע, והוא קיבל את יכולתה המיוחדת של אומו. הוא היה מסוגל לראות בערפל כבשדה פתוח, והבחין היכן כולם היו נמצאים, ובשכפולים השונים שאומו פיזרה. עברה בו צמרמורת מחרידה, כשחשב עתה איך הדברים נראים מהצד השני. הוא עתה הבין כיצד סאסוקה ונארוטו מרגישים עם כל הכוח הזה... וכמה שזה יכול להיות מאיים. הוא הבחין בתנועה של קרקע- חומה עגולה חסרת-זווית הייתה בתנועה. הוא הניח שבובות המלחמה והשינובי האחרים נמצאים מאחוריה. הוא חייך. "את שומעת אותי, אומו?"
"אמרתי לך, אידיוט, אני יכולה לשמוע כשאנחנו מסונכרנים במצב הזה!"
"לא ביקשתי את סיפור חייך. אני צריך שתגרמי לצל שלי להגיע לחומת הזזה."
"קיבלת" היא ענתה בזלזול, וחדלה את טכניקת ההשתלטות. היא עתה עשתה את סימני הידיים כדי להשתמש בטכניקה אחרת. "טכניקת ערפל: אובך מחניק!" (霧遁・密集霞) הכריזה, ושיקמרו חייך בזדוניות.
איטן וקירי שהיו יחד עם הבובות, הרגישו לפתע דבר מה חשוד. השמיים היו חסומות- פתח המבנה המוזר נעשה אביך ולא נתן למספיק אור לחדור. אז, הם הבחינו שהוא נעשה יותר חשוך. איטן, שהחזיק וגרר עמו את החומה, הרגיש התנגדות. הוא התאמץ ממש למשוך אותה, אולם לא הצליח. הכוח שהופעל נגדו היה גדול בהרבה מעבר ליכולותיו. קנקורו דיבר דרך העורב. "מה קרה?" תהה ונדרך במקומו.
"משהו מושך את החומה שלי... מה לעזאזל?!"
"אל תוריד אותה!" נלחץ קנקורו, והרגישו גם הוא כיצד חומת האבן משקשקת דרך חוטי הצ'אקרה. "זה לא טוב..." חשש לעצמו. "מה לעזאזל הוא מנסה לעשות?" תמה יותר. הנורא מכל קרה- החומה קרסה, והתפרקה. שניות ספורות, והמקום היה חשוך לחלוטין בעלטת צללים.
"שיקמרו!" רעם קנקורו מבעד לבובת המלחמה, וקימץ את אגרופו. "פחדן! הראה את עצמך!"
לפתע, כולם הרגישו דבר-מה לופת את מפרקי כפות רגליהם. קירי מיד הביט למטה. "מה זה?!"
איטן נאנח. "נפלנו לתרגיל שלו."
הצללים שאחזו בהם הפילו אותם ארצה, ומשכו אותם לעבר שיקמרו ואומו. התנועה הפתאומית ניתקה את חוט הצ'אקרה של קנקורו, אך הוא עדיין שלט בבובת המלחמה השנייה. הוא לא שכח ממנה, ומיד השתמש בה כדי לעקוב אחריי אחיו לקרב.
הם הרגישו מובסים ומשותקים כשהגיעו לשיקמרו. הם היו המומים, משום שלא ידעו על היכולת הזו. "טכניקת הצללים: משיכת גופים, מוצלחת!" הכריז בגאווה. אומו הביעה חוסר סיפוק בכך שהזעיפה את פניה. "איפה הקפטן שלכם? אני מאוכזבת. שיקמרו, הבטחת-"
"בניגוד לשיקמרו, לא הפקרתי את אחיי!" בובת העורב הנוספת הסתערה מתוך הערפל, שלופת להב חדה לכיוון שליט הצללים.
"בעייתי, אומו!" קרא אליה שיקמרו, והיא מיד זינקה לעבר הבובה, בעיני הטנקאיגן. "טנקאיגן: ערפל צ'אקרה!" (天開眼・チャクラ霧) קראה, והבובה קפאה באוויר. "חיכיתי לרגע הזה..." אמרה בלצון, והמשיכה להשתמש בטכניקה.
קנקורו, ששלט בבובה מרחוק, גם כך בקושי הצליח להבחין במתרחש, חש הפרעה בטכניקה שלו. חוטי הצ'אקרה התנודדו יותר מדיי, ולבסוף, הוא הרגיש שהם השתנו, ולא נותרו למרותו. "מה לעזאזל?" הוא ניסה להשתמש בהם, ואז הרגיש שהם מושכים אותו בכוח. הוא לא הצליח להתנגד, ולפני שידע זאת- הוא נעמד על יד בובת העורב שלו. הוא ראה את שותפיו משותקים על האדמה הטחובה, בעוד הוא עומד נרעד מנגד לשיקמרו והנערה המוזרה. "נבל!" התרעם, ושלף את מגילתו. "טכניקת הזימון-"
"טכניקת הערפל: לחות מנוקזת!" (霧遁・湿った排水) אומו התנגדה, ובמכה אחת מגילתו של קנקורו הייתה ספוגה במים ולא שימושית. הכתב בה דהה לחלוטין, והותירה אותו נטול נשק.
"חתיכת..."
"יש לך מזל שאדון שיקמרו נחמד, אחרת הייתי אוכלת את העיניים שלך..." אומו לגלגה מעליו, ונתנה לשותפה לאקצוקי מקום לדבר. שיקמרו נשאר במקומו, מחזיק את שני השינובים.
"קנקורו, הסיבה שאתה לא מת היא כי זה לא הזמן שלך למות..."
"תחתוך עם הבולשיט!" נזף בו וירק עליו. שיקמרו היה מרוכז בטכניקת הצללים, ולא נתן לזה להפריע לו.
"כמו שהתחלתי להגיד... אתה לעולם לא תבין מדוע נאלצתי לעזוב את החזית, ואני מקווה בשבילך שלא. אני רוצה שתעביר מסר לנארוטו."
"נארוטו?! מה הוא קשור עכשיו?!"
"תגיד לו שאני מתגעגע ושאני מצטער... בנוסף, תגיד לו שהמלחמה היא לא יותר בין האקצוקי לשינובי..."
"מה? על מה אתה מדבר?"
"יש עוד כוח שמעורב. אני חייב שתגיד לו את זה. ורק לנארוטו."
"אתה לא תצא מזה בחיים, שמעת אותי שיקמרו?!" הוא שלף קונאי שהיה מוסתר, והסתער על שיקמרו המרוכז.
"טכניקת ערפל: כפייה מעורפלת!"
קנקורו השתעל ונחנק. הוא שמט את הקונאי, ונפל על ברכיו. בפעם הראשונה בחייו, שבאמת הרגיש חסר יכולת. עיניו וחורי נשימתו התמלאו בערפל המחניק והדחוס, וזה היה על גבול הצריבה מבחינתו. כמה שהיה בעל מוטיבציה לזוז, לפגוע, הוא לא הצליח משום שגופו מאן. לבסוף, כשהוא מצליח לראות בקושי רב גושים מטושטשים, הוא זיהה דמות כלשהי. הוא הצליח לראות אותה משה, ולאחר מכן, מהלומה חזקה על ראשו. מאותו רגע, הוא איבד את הכרתו.
