"חשכה"
פאנדום: שאמן קינג.
שיפ: רן\יו חד-צדדי.
דירוג: PG-13
בהתחלה היה חושך. חשכהיש את זה בכל מקוםהחשיכה משתלטתמגיעה לכל מקוםבחשיכה יש מקום רק להרס ככה זה תמיד היה.
כשהיה קטן, תמיד לימדו אותו שבחייו עליו להצליח, להשיג את המטרה, להרוס מה שבדרך. להרוס הכל.
חשיכה זה דבר אינסופיאיך אוראפילו מגפרור דולקיכול לסלק אותה
רן טאו ישב על גג בית אסקורה, צופה בשמיים הכהים. אפילו שם, כוכבים ממרחקים שונים הצליחו לסלק את חוסר האור-ללא-הסוף של היקום.
הוא הרגיש מבולבל. הוא שנא את ההרגשה הזאת, כמעט כמו כישלון. באותו יום ש-יו אסקורה הביס אותו, משהו בחומה שהציב בליבו התמוטט. כל מה שלימדו אותו, כל מה שלמד ללא עוררין, פתאום נראה חסר חשיבות.
במבט ראשון, הוא ידע ש-יו נראה כמו עוד ילד רגיל, אולי בולט בעצלנותו. אבל יו היה מיוחד, עם החיוך הזה והעיניים החמות, ומה שמתחבא מאחוריהם. כל הנחישות ואמונה שהיו ב-יו, כל הביטחון ורצון לעזור. כל זה שבר את רן, לאט לאט. הוא ידע שהוא לעולם לא יהיה מיוחד, לא כמו יו.
כשהאור מגיעחושך חודר רק לצלליםהיכן שהוא אמור להיות
ה-טאו עצם בחוזקה את עיניו. כמה פעמים יחל לאחוז ב-יו? בכמה מקרים ליבו קפץ ש-יו חייך אליו? כמה פעמים רצה לקבור את ידיו בשיערו הרך וחום של יו, למשוך אותו אליו? כמה פעמים רצה...
רן הרכין את ראשו ונאנח. הוא לא התכוון לבכות. בני טאו לא בוכיםהם נושאים את ראשם מורם בגאווהגם אם נפגעוהם..-
דמעה זלגה מחיו של הנער מחודד השיער. הוא הביט בה כשפגעה בתריס הגג. הוא ראה את הדמעה מתנפצת לרסיסי מים.
בני טאו לא בוכיםלבכי אין שום תירוץ
שום תירוץ חשב. בפתאומיות הוא מחא את עיניו, משאיר את עיניו נפחות, האור החיוור שמסביבם הופך לאדום מסימני השפשוף.
כשהוא מסיים לשפשף את עיניו התנשם בכבדות, דמעות עדיין על הסף. לא פעם תהה רן אם הוא לא היה צריך לבחור בדרך אחרת, לתת לכאב שנובע מבודדות להשתלט. הכאב הזה משכיח הכל, כמו יין משכר במיוחד, מחסל זיכרונות, חוסם את כל הרגשות, נותן רק להשגת המטרה לעבור מול העיניים.
"רן?" רן לא מסתובב. הוא מקווה שנער חום-השיער יעזוב אותו לנפשו. אך הוא יודע יותר טוב מזה. "רן, אתה בסדר? כבר מעט מאוחר, ואנה רוצה שאני אשאל אותך א...-"
"-לא אכפת לי מה רוצה האישה הארורה." אמר, מתפרץ לדבריו של יו. הוא רצה ש-יו יעזוב אותו לנפשו. הוא לא רצה שהוא יראה אותו ככה. הוא לא רצה ש-יו יראה את עיניו האדומות, שישמע את האומללות מגופו, שיחוש את האומללות שתמיד סבבה אותו עצמו.
"רן, בכית?" הוא שמע את צעדיו האיטיים של הנער השני, מתקרב אליו.
"לא! תעזוב אותי."
יו התיישב לידו והביט בכוכבים.הוא והכוכבים דומיםשניהם מרחפים אי שם ביקוםרחוק מהבנת האנושות..
עיניו של הנער מחודד השיער נפערו כשזרועו של יו נכרכה סביבו, נותנת לו הרגשה מסוימת של חום המתפשט בתוכו. זה היה יו, עם השיער החום שלו, והעצלנות, והעיניים החמות האלו והלב הגדול, המבין שלו.
רן נסוג לאחור במהירות, נבוך ממבטו התוהה ותמים של יו. הוא התרומם, ושלח מבט בחברו. מבטיהם הצטלבו, הוא הרגיש כאילו ליבו פעם מהר כרכבת. הוא הסיט את מבטו מהעיניים הכהות, המהפנטות.
"תסתכל למעלה, יו. הכוכבים תמיד שם, זוהרים בשמיים. למרות מיקומן, הן ההפך המחולט מהשמיים האפלים. האור נוגד לחושך, ככה זה תמיד יהיה." בלי מילה נוספת, רן פסע לתוך בית בצעד מהיר, לא מחזיר מבט נוסף ל-יו. זה תמיד יהיה ככהחשב, אור וחושך לעולם לא יוכלו להיות ביחד
משהו בתוך רן יודע מראש כי כאשר יו יחזור עוד כמה דקות -הוא ידע שהברונטי לא יפספס הזדמנות להביט בכוכבים- הכל יהיה כשורה, ככל שאפשר לקרוא לכך מבחינתו. יו לא יתחקר אותו לגבי מה שאמר, רק יירה בו מבטים מעבר השולחן, מזמין אותו בצורה אילמת לדבר מרצונו החופשי. רן בטוח שהנער השני יודע כי הוא לא הולך לשפוך את נפשו, אך זה לא ימנע מ-יו לנסות בכל-אופן. אבל עד אז, הוא מתכוון להישאר בצללים, לחשוב על מה היה לוּ היה מספיק אמיץ רק כדי לשלוח את ידו לקחת זאת, כאילו היה זה כוכב.
כי ככה זה תמיד היה.