והרשות נתונה
אומרים שהכל צפוי והרשות נתונה. אומרים גם שההיסטוריה תמיד תתקן את עצמה, כאילו ביקום מובנת מערכת שתפקידה לדאוג שדברים מסוימים יקרו, שאנשים מסוימים ייוולדו ואנשים אחרים ימותו בזמן ובאופן הנכון ושאנשים מסוימים יפגשו יתאהבו וישנו את העולם. אם זה דורש להרוס כוכב לכת ולגרום לשליחתו של תינוק קטן לכוכב לכת אחר אז זה מה שיקרה. אבל מה קורה כשדברים מתדרדרים, כשהסדר הנכון של הדברים משתבש ואנשים לא נפגשים כשהם אמורים להיפגש או במקרה מסוים לא חוזרים לחיים כשהם צריכים לחזור? ובכן, כשזה קורה אין בושה בלבקש עזרה, נכון?
הסיפור הזה מתאר מה קרה כשבשני יקומים השתבשו הדברים וממה האלים מוכנים להעלים עין כשיקומים בסכנה.
פרק א
מטרופוליס. ארץ-W
ד"ר המילטון הביטה מבוהלת במסכים העליונים. האיש המבוגר הלבוש בבגדים מתחילת המאה ה-20 שעמד לידה בדק את שעון הכיס שלו. מאחוריהם במעבדה עמדו שרידי מכונה מפויחים. אורות אדומים הבהבו. המילטון ניגשה למחשבים והתחילה לתכנת הוראות חדשות, שולחת מדי פעם מבטים מודאגים למסכים.
"אתה בטוח שזה יעבוד?" אמרה.
"היא הסיכוי האחרון שלנו, שלו." אמר בן שיחו.
"ומה אם הוא יגלה?"
"זה מחיר שנאלץ לשלם. זה מחיר שאני מוכן לשלם." המילטון נאנחה בהשלמה.
"תביא את השעון הזה לכאן."
דירתה של לויס ליין, מטרופוליס. ארץ-D
לויס ישבה ליד האי במטבח שלה מביטה דרך חלונות הסלון הגדולים. הקפה שלה התקרר כבר לפני שעה. אצבעותיה לא הפסיקו לשחק עם טבעת האירוסים שעל ידה השמאלית. היא כבר מזמן הפסיקה לנסות לעצור את הדמעות. היא לא יכלה להמשיך כך. כל מקום בעיר המחורבנת הזאת הזכיר לה אותו ועכשיו זה. היא הזדקפה בכיסא, נזכרת במה שפריי הודיע לה הבוקר. לקס לות'ר ג'וניור קנה את הדיילי פלאנט מפרנקלין שטרן. פריי לא היה מסוגל להסתכל לה בעיניים כשהוא אמר את זה. הדיילי פלאנט היה הדבר היחיד שנותר לה מלבד אחותה לוסי והקנטים. העיתון היה ביתה יותר מהדירה שלה, הוא היה ביתו של קלארק. מה היא תעשה עכשיו?
היא קמה ולבשה את מעילה ויצאה מהדירה.
רוח פתאומית החלה מנשבת בסמטה. עמוד החשמל הסמוך התכסה בניצוצות חשמליים. באויר נוצר קרע שגדל לפתח בגודל דלת כאילו איזה ילד צייר בעפרון צבעוני על המציאות. בפתח עבר גבר מבוגר, לבוש בגדים מתחילת המאה העשרים. הוא הביט מסביבו והסתכל בשעון כיס מוזהב אותו הכניס חזרה לכיסו. הוא הסתובב לעבר הפתח, מביט בו כשזה נסגר. בצעד נחוש הוא יצא מהסמטה לרחובות מטרופוליס. הוא ראה את הגלובוס הזהוב של הדיילי פלאנט במרחק והתקדם לעברו. הוא עבר ליד דוכן עיתונים וקנה גיליון של הדיילי פלאנט. אחת הכתבות בעמוד הראשי היתה תיאור של האירועים של כמה ימים קודם ואיך הג'וקר הרג כמה שוטרים בגוטהם. הכתבת היתה לויס ליין. האיש התקדם הלאה והגיע לניו טרוי שם מצא תא טלפון ציבורי עם ספר טלפונים. הוא דפדף עד שמצא את הכתובת שחיפש. הוא התחיל ללכת.
לא לקח לו הרבה זמן למצוא את בניין הדירות. הוא ראה אותה יוצאת מהבניין. היא חלפה לידו והוא הבחין בפניה הרטובים מדמעות. הוא עקב אחריה לפארק סנטניאל ועמד המום מול פסל ענק, כמה מטרים בגובהו, של גבר מחייך לבוש בגלימה עם האות S על חזהו, ידו מושטת לפנים ועליה עומד עיט אמריקאי, פורס כנפיים. האישה התקדמה לבסיס הפסל, האנדרטה הבין האיש, ונעלמה בתוך פתח בצד. בהיסוס הוא התקדם אחריה. הוא עמד בפתח מסתכל פנימה. על קובית בטון בתוך הכוך הונח ארון זכוכית. בתוך הארון שכב הגבר שהיווה את ההשראה לפסל. לויס עמדה ליד הארון, מניחה את ידה על ארון הזכוכית. היא דיברה אל האיש בארון והאיש המבוגר הרגיש כפולש לפרטיות שלה אבל לא היה מסוגל להביא את עצמו להתרחק.
"היי, קלארק. כל פעם שאני מגיעה לפה אני מקווה שזה רק סיוט ושאתה לא תהיה בארון, שתופיע פתאום מחייך, שתסחוף אותי לשמיים שוב ותגיד שזה הכל היה טעות שדומסדיי לא הופיע והרס את חיי כולנו." היא עצרה ניגבה את עיניה, משכה באפה והמשיכה, "יש לי חדשות רעות, עוד חדשות רעות. לקס קנה את הפלאנט." היא התרחקה מהארון, מחבקת את עצמה. "אני חייבת להתרחק מהעיר הזאת, קלארק." היא התיישבה על הרצפה, גבה לקוביית הבטון וראשה בין ידיה.
"מיס ליין." אמר האיש בשקט. לויס הרימה את ראשה בחדות והביטה בו. "אני..." היא קמה במהירות. "אני מצטער שאני מפריע אבל עשיתי מרחק רב כדי לדבר איתך. את תקוותנו היחידה."
"וזו הדרך שלך לבקש, לצותת לשיחות פרטיות?"
"זה בקשר אליו." היא קפאה במקומה. "בערך."
"למה אתה מתכוון?"
"שמי ה. ג'. וולס."
"סופר המדע בדיוני? זה שמת ב 1946?"
"כן. אני יודע שזה לא נשמע הגיוני אבל זו האמת, מיס ליין."
"אוקי, אני מוכנה לתת לך להנות מהספק, אין לי כוח לנסות להיות הגיונית עכשיו."
"אני בא מעולם מקביל." לויס התחילה לצחוק אבל וולס המשיך, "לויס ליין שלנו נעלמה לפני שנים." לויס הפסיקה לצחוק והביטה בו, "והוא מעולם לא עזב את החווה."
"הוא לא עזב את החווה?" היא הביטה בארון.
"הקלארק קנט של העולם שלי שונה משלך."
"מה הוא עשה? התחתן עם לאנה לאנג?"
"לא. לאנה לאנג נשואה ללקס לות'ר, יש להם שלושה ילדים. הם יחגגו עשר שנות נישואים בסוף השנה."
"שלושה ילדים..."
"כן."
"למה הוא נשאר בחווה?"
"אני לא יודע. אני לא בטוח שהוא מסוגל לדבר עכשיו."
"מה?"
"את מבינה, מיס ליין. לפני כשנתיים הופיע אדם בשם מילטון פיין במטרופוליס. בשיתוף פעולה עם לקס לות'ר הוא מפעיל שלטון טרור על מטרופוליס ועל ארצות הברית. נעשו כמה ניסיונות להרוג אותו אף אחד מהם לא הצליח. הוא חיפש את קאל אל." וולס הביט באיש שבארון, "קאל אל הסגיר את עצמו אחרי חודשים של טרור. הוא לא נראה מאז. לפני חודשיים ידידתי ד"ר אמיליה המילטון מצאה אותו מחוסר הכרה בסמטה ליד המעבדה שלה. הוא אדם שבור. עוד לא הצלחנו להבין איך הוא נמלט והוא מסרב לדבר." לויס החווירה.
"לקס יודע שהוא קלארק קנט?"
"לקס מעולם לא חי בסמולוויל. הוא מעולם לא פגש אותו לפני כן."
"מה לגבי ליגת הצדק?"
"מי?"
"באטמן, וונדר וומן, הפלאש..." היא הפסיקה למראה אי ההבנה על פניו של וולס. "הגיבורים האחרים, מר וולס."
"אין לנו גיבורים אחרים, מיס ליין."
"אז איך?"
"איך אנחנו יודעים עלייך?" היא הנהנה, "אישה בשם קלואי סאליבן פנתה אלינו בבקשת עזרה. בחצי השנה האחרונה היא חולמת חלומות מאוד חיים והיא לא הצליחה להפסיק אותם. היא ניסתה להפסיק לישון והחלומות החלו להופיע כשהיא ערה. היא אמרה שזה כאילו לראות שני סרטים אחד על השני באותו הזמן. האנשים ברחוב ואנשים אחרים באותו רחוב אבל אחר. בהסכמתה הכנסנו אותה לטרנס ואז התברר שמה שהיא רואה זה עולם אחר, כמה עולמות אחרים. מאז שקאל אל הופיע היא היחידה שהצליחה לתקשר איתו באיזושהי צורה."
"קלואי סאליבן היתה הדודנית שלי. היא מתה כשהיתה בת שש." דממה שררה במערת הקבורה מבטון.
"אנחנו יודעים על הקשר המשפחתי. מיס סאליבן סיפרה לנו על הקשר בינך לבין קאל אל." המקום שקע שוב בשתיקה.
"היחיד שיכול להרוג את מילטון פיין הוא קלארק. מילטון פיין הוא מכונה, הוא לא אנושי באף מובן של המילה." היא הביטה באיש שבארון ואז חזרה בוולס, "אז מה אתם צריכים ממני?"
"קלואי סאליבן טוענת שאת היחידה שיכולה לעזור לו, לעזור לנו."
"מה קרה ללויס ליין שלכם? למה אתם לא פונים אליה?"
"אנחנו לא מצליחים למצוא אותה. כך ד"ר המילטון יצרה קשר איתי. אני נוסע בזמן והיא הצליחה למשוך את תשומת ליבי. היא לא חיפשה אותי ספציפית רק מישהו שמבין במסע בזמן. היא קיוותה לחזור אחורה בזמן ולמצוא אותה כבר כשהיא נעלמה. אחרי שהיא מצאה אותי ושכנעה אותי לעזור, חיפשתי אותה ולא מצאתי, היא פשוט נעלמה, כאילו שמישהו מחק אותה."
"אז הגעת לפה."
"כן. אני כאן כדי להתחנן שתעזרי לנו, מיס ליין. את תקוותנו היחידה." הוא הביט בה וקולו התרכך, "מה קרה לו?"
"הוא נלחם בדומסדיי, מפלצת עתיקה מקריפטון, לפני חצי שנה."
"הוא הפסיד?"
"לא. הוא ניצח. המפלצת מתה. אבל הוא מת כמה דקות לאחר מכן. העולם הפך לאפל לאחר מכן, אלים יותר, נואש יותר." וולס היסס.
"קלואי סאליבן ראתה אותו חי. ראתה אותו נלחם במפלצת, מת וקם לתחיה כמה שבועות לאחר מכן. יש לה עדיין סיוטים מהקרב."
"קלארק נשאר מת."
"מיס ליין..."
"אני אבוא איתך אבל יש כמה דברים שאני צריכה לקחת איתי. אני צריכה להיפרד מכמה אנשים."
"אנחנו נחזיר אותך כשהכל יסתיים, אף אחד לא ירגיש שעזבת." לויס חייכה חיוך אירוני.
"בהנחה שנצליח, בהנחה שכלום לא ישתבש." מר וולס נראה נבוך. "אל תדאג, מר וולס. כדאי שנלך. המטורפים יגיעו בכל רגע."
"מטורפים?"
"חברי כת. הם מתייחסים אליו כאל אל."
המזוודה האדומה הקטנה חיכתה באמצע הדירה. מונח עליה בזוית היה תיק מחשב. מר וולס ישב בסלון מביט בלויס מדברת בטלפון.
"זה רק חופשה, מרתה. אני חייבת לצאת ממטרופוליס."
"אבל להתפטר מהפלאנט? לויס."
"אני לא הולכת לעבוד בשביל לקס אפילו אם זה יהיה מקום העבודה האחרון בעולם."
"את בטוחה לגבי זה? מעולם לא לקחת חופשה בעבר."
"קלארק לא מת בעבר." היא אמרה בשקט. "אני מצטערת, אני..."
"לא, את צודקת, לויס. תנסי להנות, ואל תשכחי שאנחנו כאן בשבילך."
"תודה, מרתה." היא סגרה את הטלפון.
היא הביטה סביב, בודקת שלא שכחה שום דבר ואז הביטה בטבעת האירוסין שלה. לא. היא לא תשאיר את זה מאחור. היא ניגשה לקופסת התכשיטים והוציאה משם בהיסוס צמיד. היא לא ענדה אותו מאז הלוויה. היא ענדה אותו עכשיו. היא הרגישה פתאום יותר טוב, כאילו קיבלה את אישורו של קלארק. עיניה התמלאו דמעות אבל לויס ניגבה אותן במהירות והביטה בוולס.
"בוא נלך." היא החזיקה את המזוודה, הניחה על כתפה את תיק המחשב והביטה בו בציפייה.
וולס קם ממושבו, פתח את שעון הכיס והזיז את המחוגים בזמן שנעמד בסמוך ללויס. פתח בגודל דלת נפתח לפניהם, ניצוצות התפשטו מהפתח לכל הכיוונים. וולס פתח את הפתח רחוק ככל האפשר מכל מכשיר חשמלי והמחשב של לויס היה מכובה. לויס הביטה בו והוא הנהן. היא עברה דרך הפתח ומר וולס אחריה.
לויס עברה כמה פעמים במשגר של הליגה, זה אף פעם לא היה חלק כמו המעבר בפתח הזה. רגע אחד היא היתה בדירה שלה, רגע לאחר מכן היא היתה במעבדה. המקום היה מבולגן לגמרי. ד"ר המילטון, לפחות לויס הניחה שזו ד"ר המילטון, היתה בחורה צעירה עם משקפיים מלבניים שהביטה בה המומה. היא העבירה מבטה ממנה לוולס שהופיע אחריה ואז חזרה אליה.
"לויס ליין, אני מניחה."
"ד"ר המילטון."
"תקראי לי אמיליה." אמרה האישה בחיוך.
"אמיליה," לויס חייכה בנימוס, "אם תראי לי איפה אוכל לשים את חפצי אני רוצה לראות אותו."
"הו, כן, בטח. המממ... בואו אחרי. נתעדכן בהליכה." היא התקדמה לעבר הדלת ושני האחרים אחריה.
"כמה זמן עבר מאז שעזבתי?" שאל המילטון.
"חצי שעה בערך."
"טוב מאוד. אנחנו מצליחים לכוון את המכונה טוב יותר בכל פעם."
"אכן."
"קרה משהו כשנעדרתי?"
"הצלחנו להסתיר את המעבדה מהסיור של צוות לות'ר."
"סליחה?" אמרה לויס.
"הו, אני מצטערת, מיס ליין. זאת מעבדה בתוך מעבדה. יש שטח בידוד גדול בין השתיים. צוות לות'ר הוא כוח המשטרה הפרטי של לקס לות'ר. יש להם זכות לבדוק כל מעבדה בכל זמן שהוא והם מחפשים את קאל אל."
"למה הם בודקים מעבדות?"
"מר לות'ר מוודא שמעבדות לקסקורפ ישארו המעבדות המתקדמות ביותר. ידע זה כוח. המעבדה הזאת מכילה הרבה דברים שמר לות'ר ישמח לראות מושמדים. כמו הגלובוס המוזהב של הדיילי פלאנט. הבניין עצמו נהרס בצורה מסתורית לפני שלוש שנים. פריי וויט עדיין מוציא את העיתון במחתרת."
"פריי נמצא כאן?"
"לא. מסוכן מדי. אני רק שומרת את הידע." המילטון הובילה את לויס לחדר קטן, חסר חלונות אבל עם מסך גדול ודק. "מצטערת על המחסור בנוף, מיס ליין. אנחנו נמצאים עמוק מתחת לקרקע. יש כאן גם חדר רחצה אם תרצי להתרענן."
לויס הניחה את המזוודה סמוך למיטה ואת תיק המחשב על השולחן והביטה סביב.
"לא, אני בסדר." ד"ר המילטון הושיטה לה כרטיס מגנטי.
"זה המפתח לחדר." לויס הניחה את המפתח בכיס הז'קט שלה והביטה בהמילטון ממתינה. "הו, כן. קאל אל. בואי איתי."
המילטון הובילה אותה לאורך המסדרון ואז נעמדה ליד בחורה צעירה עם שיער בלונדיני קצר שעמדה, ידה מונחת על הזכוכית מולה, מול חלון גדול ענק שהשקיף על תא צר וארוך מואר באור פלורסנטי רך וקר. בסמוך לחלון היה עמוד לבן ועליו אבן שזהרה בירוק. החדר היה מרופד ולא היה בו ריהוט בכלל. בצידו השני של החדר ישב גבר שחור שיער שבהה בקיר מולו. הוא היה לבוש בגדי מנתחים לבנים. ללויס לא היה ספק מי הוא. היא הביטה בשלושה.
"אני רוצה להיכנס."
"מיס ליין! הוא חייזר!" אמרה ד"ר המילטון בהלם.
"הבאתם אותי כדי שאעזור לו אז תפתחו את הדלת ותנו לי להיכנס."
"את יכולה לדבר איתו מכאן." אמרה הבחורה הבלונדינית.
"תפתחו את הדלת או שתחזירו אותי ליקום שלי." ד"ר המילטון הביטה בוולס שהנהן.
ד"ר המילטון לחצה על כפתור ומקלדת קטנה המשלבת אותיות ומספרים נחשפה. היא הקישה קוד שלויס לא ניסתה לשנן. הזכוכית המשוריינת נפתחה. לויס צעדה פנימה תפסה את האבן והעיפה אותה לצד השני של המסדרון. הגבר בצד השני של התא לא זע.
"מיס ליין!" אמרה ד"ר המילטון.
"אם את חוששת לחייך את יכולה לסגור את הזכוכית מאחורי, המילטון." לויס הפנתה להם את הגב שומעת את הדלת נסגרת בלחישה מאחוריה.
לויס התקדמה לצידו השני של התא ואז התיישבה מולו. הוא המשיך לבהות כאילו היא לא שם. היו צלקות על פניו. היא ראתה זוהר חלש בקצוות של אחת הצלקות היותר מכוערות שנעלם לאחר רגע. הוא היה זקוק לשמש.
"היי." אמרה בחיוך. שום תגובה. "אני לויס." עדיין שום תגובה. "זה בסדר, אתה לא צריך להגיד כלום. לא שאלתי אותם מה קרה להוריך ואני לא מניחה שתספר לי." היא הביטה בעיניו, מחפשת תגובה כלשהי, "ובכן, זה לא הבדל גדול מלדבר עם ארון מתים. הקלארק שלי מת ותקוע בארון זכוכית כאילו היה שלגיה ואתה מת בפנים." הוא אפילו לא מצמץ, "אתה לא מכיר אותי, אני יכולה לדבר שעות ובסופו של דבר אני מצליחה לשחוק גם שתיקות של קריפטוניים שגדלו בכדור הארץ." הוא מצמץ. "רק שהם ממהרים קצת. קשה להאשים אותם, אתה בטח באותה תנוחה חודשיים והם להוטים להפיל את המשטר הרודני של לקס." היא הושיטה את ידה והסיטה את שערו מפניו. הוא נרתע לאחור אבל לויס לא נרתעה. הוא מצמץ שוב. "אז לקס וברייניאק," הוא מצמץ למשמע השם ולראשונה הביט בה, "ניסו לגרום לך לנדב את הגוף שלך ככלי לגנרל זוד." בתנועה מהירה הוא אחז בידה שעדיין ליטפה את שערו.
"מיס ליין?" אמר וולס מהפתח.
"אני בסדר. הוא לעולם לא יפגע בי."
"את מאוד בטוחה בעצמך." הקול שלו היה מאוד נמוך.
"הם מקשיבים לכל דבר בחדר הזה, אה?" היא חייכה. הוא שלח מבט מזוית עינו לפתח ואז הביט חזרה בה. לויס נגעה בסיכה שעל הז'קט שלה. חיפושית מצרית כחולה. הוא שלח מבט שואל אל הסיכה ואז אליה. "הם לא שמעו דבר ממה שאמרנו מהרגע שנכנסתי." הוא שחרר את ידה. "הצלחת להימלט מברייניאק רק כדי לחיות בתוך הסיוט הכי גדול שלך, להיכלא במעבדה." הוא לא היה צריך להגיד דבר, הכל היה בעיניו. "כמה מהיכולות שלך חזרו אליך?"
"לא מספיק." הוא נגע בצלקת המכוערת שעל פניו.
"אתה צריך שמש."
"זה לא אפשרי."
"כי לקס מחפש אחרייך? כי המעבדה הזאת תת קרקעית?" היא ראתה את האישור בעיניו.
"מיס ליין, מה אתם אומרים שם?" שאלה המילטון מהפתח. לויס התעלמה ממנה.
"זה מה שרצית? בשביל זה נמלטת מברייניאק?" הוא לא הביט בה. "הקלארק שלי מת. האנשים בעולם שלי מאבדים תקווה כל יום. הם באו אליי וביקשו שאתן תקווה לעולם אחר. ביקשו שאעזור לך, שאציל את העולם שלהם. הסכמתי לעזור לך, להיות כאן בשבילך, מה שאתה תחליט לעשות. אני לא פה בשבילם, מה שהם רוצים לא מעניין אותי, לא אם הם כולאים אותך בתא בלי שמש ועם קריפטונייט." הוא הביט בה שוב, "מה אתה רוצה לעשות?"
"הקלארק שלך, איך הוא מת?" לויס ידעה שהשאלה הזאת תגיע, היא הוציאה גזיר עיתון מכיסה ונתנה לו אותו.
"הוא ניסה להציל את מטרופוליס ממפלצת בשם דומסדיי. הוא הצליח אבל מת מיד אחר כך."
"הוא הרג אותו?"
"כן, פעם ראשונה בחייו שהוא הרג מישהו. לא היתה ברירה אחרת ותאמין לי שהוא ניסה. זה גם לא ממש משנה. מה שהורג את דומסדיי מחזק אותו." הוא הרים מבטו אליה מהעיתון, "הם שלחו אותו לחלל העמוק, את דומסדיי, קשור לגוש אבן. לפני שהגעתי לפה שמענו שהוא על כוכב לכת אחר זורע הרס."
"ואם אומר לך שאני לא רוצה להיות גיבור כמוהו? שאני רק רוצה שיניחו לי לנפשי?"
"אני אשאל למה הסגרת את עצמך מלכתחילה?" הוא שתק, מחזיר לה את העיתון. לויס קיפלה את גזיר העיתון ושמה בכיסה.
"אני רוצה להפיל את לקס."
"אוקי."
"אני לא יכול לעשות את זה לבד."
"אני אעזור לך."
"לויס וקלארק נגד העולם?" לויס חייכה.
"לא מספיק לך, סמולוויל?"
"סמולוויל?"
"אני מצטערת, זה נפלט לי. ככה אני קוראת לו. קראתי לו." הוא הניח את ידו על ידה, מרגיש את הטבעת תחת אצבעותיו.
"זה בסדר. אף אחד לא נתן לי כינוי חיבה בעבר. זה מוצא חן בעיני אבל אם זה קשה לך..." הם שתקו.
"בכל אופן, אנחנו נמצא עוד אנשים שיעזרו." הוא הנהן, לא מסיר את מבטו מעיניה, "נתחיל בלהוציא אותך לשמש." היא הסירה בעדינות את ידו מעל ידה ונעמדה.
"הם מפחדים ממני." היה כאב בקולו, "הם לא יתנו לי לצאת."
"עד כמה אתה רוצה להפיל את לקס?" הוא הרים את מבטו אליה. היא התיישבה בחזרה.
"כשיצאתי משם כל מה שרציתי זה להתרחק, להימלט. זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו. אני לא מכיר את מטרופוליס ואפילו לא הייתי בטוח שאני נמצא במטרופוליס. אני עדיין לא בטוח." לויס הנהנה, "התמוטטתי בסמטה. לקח לי כמה ימים להיזכר בהכל כשהתעוררתי ואז כבר הייתי פה."
"בתא הזה?" הוא הנהן.
"ד"ר אמיליה המילטון עבדה בשביל לקס כשהסגרתי את עצמי." לויס עצרה את הדחף להביט באישה שבפתח. "ועד שהנערה הבלונדינית הופיעה חשבתי שהם תפסו אותי שוב. אני עדיין לא בטוח שהיא לא עובדת בשביל לקס."
"כך היא ידעה שאתה לא מכדור הארץ וידעה להשתמש בקריפטונייט."
"הם לא יודעים על קריפטון או על ברייניאק או על גנרל זוד. גם לקס לא יודע."
"זה מה שגרם לך להתייחס אליי."
"כן, זה ואת לא חששת לגעת בי. אני בוטח בך, אני לא יודע למה."
"יכול להיות שתצטרך להפחיד אותם יותר כדי לצאת מפה."
"אני לא רוצה לפגוע באף אחד."
"אם המילטון לא תסכים לפתוח את הדלת, לא תסכים לתת לך לצאת, אתה תצטרך לשבור את הזכוכית הזאת."
"ניסיתי." הוא לחש, "הייתה הפסקת חשמל והאוויר התחיל להיגמר, ניסיתי."
"לא הצלחת." הוא הניד בראשו. "מה לגבי הקיר בצד? איפה שנמצאת המקלדת, תצליח לחשוף את המגעים?"
"אני חושב שאצליח."
"זה מספיק טוב בשבילי."
"כל מה שהם יצטרכו זה להביא את הקריפטונייט שזרקת."
"ואתה תצטרך להחזיק מעמד לידו." הוא הביט בה בעיון, "אני לא יכולה לכסות אותך בעופרת ותיבת העופרת הקרובה ביותר שאני יודעת עליה נמצאת במזוודה שלי, בהמשך המסדרון."
"את באמת תעזרי לי נגדם? אני לא אנושי."
"בגלל שנולדת על כוכב אחר? להיות אנושי זה לא רק ביולוגיה. לא עשית שום דבר שיצדיק כליאתך בתא מרופד עם רעל שיכול להרוג אותך. אפילו אם היו לך שלושה ראשים וחמישים זרועות." הוא חייך לראשונה ולויס הייתה צריכה להתאמץ ולמנוע מהדמעות לפרוץ. הוא לא היה קלארק שלה אבל הוא עדיין היה קלארק, היא לא יכלה לתת לו להישאר במצב שהוא היה. הידיים שלה רעדו.
"אני מצטער."
"זאת לא אשמתך."
"אם לא הייתי מתחבא בחווה אולי כל זה היה נמנע."
"אבל הוא עדיין היה מת."
"אולי, אבל את לא היית צריכה להתמודד איתי."
"אני חושבת, אני חושבת שהתפקיד של לויס ליין בכל יקום הוא לעזור לקלארק קנט בכל יקום לשאת בנטל. לפעמים זה דורש להבריח אותו ממעבדות."
"אפילו אם הוא מיקום אחר?"
"כן." היא אחזה בידו ונעמדה. "קדימה." הוא קם.
"לויס וקלארק נגד העולם."
"אין לעולם סיכוי." היא חייכה אליו. היא נגעה בחיפושית.
הם התקדמו לפתח. המילטון, מחזיקה בקריפטונייט, החווירה מצידה השני של הזכוכית. לויס משכה את קלארק מאחוריה.
"מיס ליין! מה את עושה?"
"עוזרת לו." המילטון בלעה רוק בפחד. "אמיליה," אמרה לויס ברוך, "הוא הסגיר את עצמו כדי שאנשים לא יפגעו. הוא סבל במעבדות של לקס במשך יותר משנה. הוא לא יפגע באף אחד."
"אבל..."
"ביקום שלי הוא הגיבור הגדול ביותר. אם מה שמר וולס אמר לי זה נכון אתם זקוקים לגיבור כזה כאן, דיברתי איתו רק כמה דקות, אמיליה, ואני יכולה לראות שיש בתוכו את הגיבור הזה. את צריכה לבטוח בו כדי שהוא יוכל לעזור." וולס הביט בלויס ואז אמר
"ד"ר המילטון, למה עזבת את לקסקורפ?" ד"ר המילטון השפילה את מבטה לקריפטונייט שבידה.
היא הביטה בפניו המצולקות של קלארק ואז בלויס והנהנה. היא נגעה בקיר הסמוך, מגירה נפתחה והיא הכניסה את הקריפטונייט פנימה. לויס שמעה את קלארק נאנח בהקלה מאחוריה. המילטון הקישה את הקוד והזכוכית נפתחה. השלושה נסוגו לאחור ולויס וקלארק יצאו החוצה. המילטון הביטה בלויס שקלארק בחר להישאר מאחוריה.
"מה עכשיו?"
"הוא צריך שמש כדי לקבל את היכולות שלו בחזרה, כדי שהפציעות שלו יחלימו."
"זה בלתי אפשרי."
"ד"ר המילטון."
"אל תביני אותי לא נכון, מיס ליין, שחררתי אותו כי החלטתי לבטוח בו ואני מבינה שכדי לעזור הוא יצטרך להיות במלוא כוחו אבל אני לא יכולה לאפשר לו לצאת החוצה. זה מסוכן מדי עבורו."
"אני לא מבינה."
"מיס ליין," אמר מר וולס, "אנחנו נמצאים מתחת למה שהיה פעם הדיילי פלאנט. לקסקורפ בנו כמעט מעלינו את מרכז האבטחה שלהם. מעבדות המילטון נמצאות בדיוק מול לקסקורפ."
"הוא צריך אנרגיה סולרית." השתררה שתיקה לרגע.
"ד"ר המילטון, מה לגבי פרויקט גרינהאוס?" אמרה הבלונדינית.
"מיס סאליבן, זה בהחלט יכול להיות הפתרון." אמרה המילטון בחיוך, "בואו איתי."
"רגע. מה זה פרויקט גרינהאוס?" שאלה לויס.
"אנחנו מגדלים את האוכל שלנו בעצמנו. זה עניין של בטיחות. האוכל נקי יותר, זול יותר..."
"ואף אחד בחוץ לא יודע כמה אנשים נמצאים פה."
"בדיוק." אישרה המילטון, "היה צורך במקור שמש והמתקן הזה באמת מבודד אז יצרנו יקום כיס."
"סליחה?" אמר קלארק, מדבר לראשונה.
"זו הטכנולוגיה שאפשרה למר וולס להביא את מיס ליין לכאן, ק... מר קנט."
"יצרתם יקום כיס רק בשביל לגדל מזון? למה לא להכניס את כל המעבדה לשם?" המילטון הביטה בו כאילו הוא הצמיח עוד ראש וקלארק נע בחוסר נוחות מאחורי לויס, "מצטער, זו בטח שאלה טיפשית."
"לא, מר קנט. בהחלט לא שאלה טיפשית. זה יחסוך לנו הרבה כאבי ראש והרבה אנרגיה לעשות את מה שתיארת. הייתי צריכה לחשוב על זה בעצמי." היא הביטה בו בהערכה מחודשת, "בואו אחריי."
ד"ר המילטון הובילה את הדרך, מר וולס הולך אחריה. מיס סאליבן הלכה ליד לויס וקלארק היה במאסף. סאליבן שלחה מבטים בלויס כל הדרך, לא מעיזה לדבר. לויס רק חייכה לעצמה. הם עלו קומה נוספת והגיעו לדלת שכל מה שהיה כתוב עליה היו האותיות G.H. ד"ר המילטון העבירה כרטיס מגנטי דומה מאוד לכרטיס המגנטי שפתח את החדר של לויס ופתחה את הדלת. מוצרי ניקיון, מגבים ומטאטאים היו מונחים מסודרים על מדפים ועל ווים. הם נכנסו פנימה.
"מר קנט, וודא, בבקשה, לסגור את הדלת היטב אחריך." אמרה המילטון.
קלארק עשה כדבריה והיא העבירה כרטיס נוסף על אחד המדפים. במבט חולף החריץ נראה כמו רווח בין שני מדפים. הקיר עם המדפים נע לאחור ואז הצידה ואור צהוב האיר את החדר מהפתח. הם צעדו בעקבות המילטון דרך הפתח. לויס הרגישה כאילו היא נמצאת עכשיו בקנזס. שדות נרחבים של חיטה נפרשו לכל כיוון ושמש צהובה חמה הפיצה אור וחום לכל האזור. הארבעה הסתובבו והביטו בקלארק, האחרון שעבר דרך הפתח.
בהתחלה זה היה כמעט לא מורגש, לויס שציפתה לזה הבחינה בכך אבל היא פקפקה בכך שהאחרים הבחינו. העור שלו התחיל לזהור. קלארק לקח נשימה עמוקה, נושם עמוק את האוויר הנקי הריחני שמסביבו. כשהצלקות על פניו החלו להעלם, סאליבן, וולס והמילטון עצרו את נשימתם בהשתאות. לויס חייכה. עיניו הבריקו והוא נראה מלא אנרגיה.
"אתה יכול לעוף?" שאלה בחיוך.
"לעוף?" הוא הביט בה בפליאה.
"קלארק שלי הכי אוהב... אהב לעוף. הוא תמיד אמר שזה החופש המדהים ביותר."
"מעולם לא ניסיתי."
"אין זמן כמו ההווה. תתרחק קצת ותנסה. מעלה, מעלה והרחק!"
הוא התרחק כמה מטרים מהם, עיניו לא עוזבות את לויס. הוא הביט בקרקע, בשביל העפר האדום שהפריד בין השדות ואז הביט בשמיים הכחולים חסרי הענן מעליו ואז חזר והביט בלויס. הוא לקח נשימה עמוקה, כופף את ברכיו וזינק לשמיים. הוא קפץ גבוה ולהפתעתו נשאר באוויר, הוא הביט סביבו, מסתובב, הביט למטה וראה את לויס מחייכת, ואת שלושת האחרים מביטים בו בפיות פעורים. היא צדקה, זאת הייתה תחושת חופש מושלמת. הוא ניסה קצת לעוף, נע ממקום למקום ולא הצליח להבין למה הוא לא ניסה את זה בעבר. הוא ירד נמוך יותר, עומד באוויר כמה מטרים מעל ראשיהם.
"איך זה מרגיש?" שאלה לויס.
"מדהים. תצטרפי אליי?" חיוכה גדל.
"אולי, כשתלמד לנחות."
"כמה קשה זה כבר יכול להיות?"
"עבורך, בכלל לא אבל אני לא רוצה לשבור יד או מפרקת."
הוא החליט לנסות לנחות ויצר מכתש ענקי בשדה החיטה הסמוך. לויס וקלואי צחקקו. קלארק נעמד והביט בהם. הוא היה נבוך אבל כל המבוכה שבעולם לא הצליחה למחוק את החיוך הענק הטיפשי שהתפרש על פניו. חיוכה של לויס גדל כשהביטה בו. הבגדים הלבנים שלבש התלכלכו מהעפר ולויס נאבקה פתאום בדחף עז לחבק אותו רק שהיא לא יכלה, היא פשוט לא יכלה. היא נמלטה דרך הפתח דרכו הגיעו ליקום הכיס ונכנסה לחדר הציוד אבל היא לא ידעה איך לצאת מכאן. מר וולס שעמד ליד הפתח נכנס אחריה ובלי לומר מילה פתח את הדלת חזרה למעבדה. לויס הביטה בו בהכרת תודה ונמלטה לתוך המסדרון, הדלת נסגרת בחבטה אחריה. וולס הסתובב בזמן כדי לעצור את קלארק מללכת אחריה.
"מר קנט..."
"אני..."
"הקשבת לה, נכון? היא איבדה את אהבת חייה לפני חצי שנה אבל היא עדיין מתקשה לזכור לדבר עליו בלשון עבר. זאת לא אשמתך שאתה חי והוא לא אבל זה בטח כואב מאוד לראות אותך. היא אישה חזקה מאוד, מיוחדת מאוד. נשים אחרות במצבה היו מתפרקות מוקדם יותר, בטח לא מצליחות להתעמת כך עם ד"ר המילטון, אולי אפילו שונאות אותך כי אתה חי והוא לא. אבל אכפת לה ממך והיא מנסה לעזור לך בכנות רק שזה קל לשכוח שאתה לא הוא ולתת לידידות להפוך למשהו יותר מזה."
"וזה רע? שאני אתן לה את הנחמה שהיא כה זקוקה לה?"
"כן, מר קנט, אני מצטער אבל זה יהיה רע, בשבילה זה יהיה רע כי אתה לא הוא. כי אין בינכם את ההיסטוריה שהם חלקו. כי היא תבחין בכך מיד ואז היא תרגיש שהיא בוגדת בו. אתה רוצה להעביר אותה את זה?"
"לא. אבל, מר וולס, אני לא יכול לראות אותה סובלת ולא לעשות כלום בקשר לזה."
"תהיה חבר שלה כמו שהיא מנסה להיות חברה שלך וכמה שזה יהיה קשה לך תוודא שזו תישאר ידידות ואל תפגע, אל תראה לה שנפגעת כשהיא תמלט כך. מבחינתה היא וויתרה על העולם שלה כדי לעזור לך, לא מגיע לה שתוותר על המשיכה שלך אליה כדי שהיא תהיה מסוגלת להיות איתך באותו החדר? וכשהיא תחזור לעולם שלה, אם נצליח לעשות את כל מה שתכננו ונחזיר אותה, אולי היא תצליח לעבור שבוע מבלי לבקר באנדרטה שלו, אולי היא תצליח לחיות בעיר שהם חיו בה ביחד."
"אנדרטה..."
"כן. בעולם שלה אנשים לא יודעים שהוא קלארק קנט, כך שגם שם היא לא מסוגלת להתאבל כהלכה. תן לה זמן, מר קנט. נמצא לך בגדים הולמים, ניתן לד"ר המילטון הזדמנות למצוא לך מרחב מחייה מכובד יותר מתא מרופד." קלארק הנהן.