הסיפור הזה והעלילה שייכים לי, אבל כל הזכויות על העולם הקסום שבו הוא מתרחש שייכות לג'יי קיי רולינג, אני לא מתיימר לכתוב ברמה שלה, אבל אני אנסה לא להשפיל את עצמי.
פרק 1
וירוס של 24 שעות
דניאל תמיד הייתה הילדה הכי לא שייכת, לא משנה מה היא עשתה. אף פעם לא היו לה חברות, חברים, ידידות, או ידידים. אף אחד לא התייחס אליה. היא לא הייתה כמו כולם, היה בה משהו שהרתיע, גרם לאנשים להתרחק. אפילו הוריה לא אהבו אותה במיוחד, לכן היא גרה עם אחיה הגדול, מיקי.
מיקי היה בן עשרים ושלוש, הוא היה גדול ממנה בשתיים עשרה שנים ויום אחד. הוא היה, בניגוד אליה, האדם הכי רגיל שאפשר היה להכיר. הוא היה בגובה ממוצע, משקל ממוצע, צבע שיער ממוצע, הכל אצלו היה ממוצע.
הדירה של מיקי הייתה דירה קטנה מאוד, עם שלושה חדרים: שני חדרי שינה, וחדר אחד שהיה גם סלון, וגם מטבח (כמובן שהיו שם שירותים אבל אותם לא סופרים משום מה).
דניאל אהבה את אחיה, הוא תמיד דאג לה, למרות שלפעמים לא נראה שהיא מעריכה את זה. הוא היה מוכן לעשות הכל בשבילה, הם לא היה סתם אח ואחות. הוא שמר עליה. מיקי היה הדבר הכי קרוב שהיה לה לחברה. הוריהם של מיקי ודניאל חיו באמריקה, הכי רחוק שאפשר מהם, הם אף פעם לא היו הורים טובים במיוחד, אבל מסיבה מסוימת הם נרתעו ממיקי, מאז שדניאל זכרה את עצמה. היא תמיד אהבה אותו, ולא הבינה מה הם רצו ממנו.
דניאל גרה אם אחיה מהסיבה הפשוטה שהיא רצתה. כשהוריה נסעו לאמריקה, הם רצו לקחת גם אותה, להרחיק אותה גם ממיקי. הם לא הסבירו למה, התירוץ הקבוע שלהם היה שהם דואגים לה. דניאל לא הסכימה להיפרד ממיקי, ולכן בלית ברירה, הוריה השאירו אותה שם ומאז הם לא נפגשו. הם שלחו לה מכתבים כל חודש, וכמעט בכל אחד היה רמז לכך שלא כדאי לה להישאר. דניאל אף פעם לא לקחה את הרמזים האלה ברצינות.
היא דאגה להזכיר למיקי כל יום כמה שהיא לא מקשיבה לאבא ואמא ולקשקושים שלהם, אבל מיקי לא הגיב. הוא גם לא היה מוכן לומר לה את הסיבה שהוריהם שונאים אותו כל כך, בטענה שהוא בכלל לא יודע. דניאל אף פעם לא האמינה לו, אבל היא הניחה שאם הוא לא מספר לה, בטח יש לו סיבה טובה.
באותו יום, בתחילת החופש הגדול, דניאל לא הרגישה טוב. היא שכבה במיטה מהיום לפני, ויצאה רק כדי ללכת לשירותים. מיקי השתדל לא לעזוב אבל הוא היה חייב מפני שהוא גם צריך לפרנס את שניהם. הוא יצא, והשאיר את ידידתו הטובה מיכל להשגיח על אחותו הקטנה. דניאל אהבה את מיכל, כמו שהיא אהבה את רוב חבריו של אחיה. הוא הכיר המון אנשים טובים כל כך, אפילו קסומים.
מיכל הגיעה בדיוק בשעה אחת בצהריים, לא דקה קודם, ולא דקה אחר כך. היא נראתה טוב מתמיד. מיקי מיהר להיפרד מאחותו וממיכל וללכת. הוא לחש למיכל משהו באוזן ואז עזב, מנופף לשלום.
מיד ברגע שמיקי עזב, מיכל משכה את הכורסה הגדולה ביותר מהסלון אל חדרה של דניאל, כאילו הייתה כיסא קטן, הוציאה עיתון לא ידוע מהכיס (איך הוא נכנס לשם, דניאל לא ידעה) והתחילה לקרוא. מעבירה מבט חטוף בדניאל מדי פעם, לוודא שכלום לא קרה לה.
דניאל הייתה מאוד עייפה, מפני שהייתה ערה כל הלילה מהסיוטים המשונים שתקפו אותה, ולכן נרדמה אחרי בערך עשר דקות.
כשדניאל התעוררה היה כבר חושך בחוץ, מיכל עדיין ישבה שם כאילו הזמן לא עבר, מעיינת באותו עיתון. כשמיכל קלטה שדניאל התעוררה, היא חייכה אליה. "סופסוף."
"מה?" שאלה דניאל בבלבול.
"לא משנה, חמודה," ענתה מיכל, "נוחי, את חולה."
לקח לה מספר שניות לקלוט זאת, אבל אז היא שמה לב, היא הרגישה הרבה יותר טוב. השינה כנראה ממש עזרה לה. "מ-מיכל," היא אמרה, "איפה מיקי?" אה... הוא התקשר לומר שהוא יתעכב, הוא יבוא עוד שעה בערך, הוא בפגישה עם-" אבל אז מיכל השתתקה.
"עם מי?" שאלה דניאל מסוקרנת, "יש לו דייט?"
"לא.. הוא... הוא פשוט מדבר עם ידיד ותיק." אמרה מיכל.
"ידיד ותיק? איזה?" שאלה דניאל, המחלה שלה התחילה להרגיש פחות ופחות חשובה.
"אה... את לא מכירה אותו..." אמרה מיכל.
"אז מי-" התחילה דניאל, כשמיכל קטעה אותה בניסיון עלוב להעביר נושא.
"את רוצה לראות טלוויזיה?" היא שאלה.
דניאל ידעה שאם מיכל מעבירה נושא, היא לא תחזור אליו תמורת שום הון שבעולם, לכן היא נענתה להצעה והלכה לטלוויזיה. היא באמת הרגישה הרבה יותר טוב, והכאב שנשאר המשיך להעלם במהירות. היא ראתה פרק בסדרה האהובה עליה בפעם המי יודע כמה, כשבראשה היא מטיילת למקומות אחרים, היא ידעה איך לשלב חשיבה וחלום, כך שכל מחשבה שלה הייתה הרבה יותר מוחשית מכל מחשבה אחרת של אף אחד. היא חשבה על העתיד, מה יהיה, היא חשבה על אחיה, ומי יכול להיות הידיד הותיק שלו, ובעיקר היא חשבה איך יכול להיות שהיא מרגישה כל כך טוב אחרי שהיא הרגישה כל כך רע לפי כמה שעות.
היא המשיכה להרהר, ולא שמה לב איך הזמן חולף, כשפתאום היא שמעה את המפתח מסתובב החור המנעול, ואת הדלת נפתחת. היא הסתובבה, בדיוק בזמן כדי לראות את אחיה נכנס. הוא חייך כשראה אותה מביטה בו.
"איך זה שאת מחוץ למיטה?" הוא שאל אותה, "הייתי בטוח שאת חולה נורא..."
"כן," אמרה דניאל, "זה באמת מוזר, אני הלכתי לישון וכשקמתי הרגשתי כמו חדשה..."
"מעניין," הוא ענה בקול מסוקרן. "סתם ככה?"
"כן," ענתה דניאל, "סתם ככה."
"איפה מיכל?" שאל מיקי.
"אממ... נדמה לי שבחדר שלי, קוראת או משהו"
מיקי הלך לחדרה של דניאל. דניאל עקבה אחריו בעיניה, מחכה לשמוע את השיחה בינו לבין מיכל, אבל היא לא שמעה כלום. הם כאילו לא דיברו. אבל הם חייבים לדבר, היא חשבה, וכשמדברים בחדר שלי אפילו בלחישות שומעים את זה בסלון...
אחרי כחמש דקות, מיקי יצא מהחדר של דניאל, ומיכל אחריו. מיכל אמרה שהיא חייבת ללכת, והיא נפרדה מדניאל והלכה, מיקי התיישב ליד דניאל וחייך אליה. "אז זה רק היה וירוס של עשרים וארבע שעות, הא?"
"כן," ענתה דניאל, "כנראה." כשבראשה מתנגן משפט אחר: משהו מאוד מוזר מתרחש.