ואז, ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. ידעתי איך לשנות את הגורל וידעתי בדיוק את הדרך לעשות זאת. הייתי כבר במרחק של צעדים ספורים מארו מה מחשבה שכעט מילאה את כולי הייתה 'שמע אותי'. התקווה שהרעיון ההזוי הזה יצליח הייתה מעטה, אך זו הייתה הדרך היחידה. עיני נסגרו כאשר אצבעותיי פגשו באלו של ארו.
*~~~~~*
אצבעותיו של ארו היו קרות, אך לא כמו של אדוארד ואליס. מגע אצעותיו היה כמעט משיי ואחיזתו עדינה אך איתנה. את כל זה הרגשתי בשניה הראשונה. לאחר מכן תחושה שונה בתכלית מילאה את מוחי.
לא ידעתי למה להשוות זאת אך נזכרתי במחשב שכורע תחת עומס. חששתי שאתעלף. התמונות מילאו את ראשי. חלקן היו מטושטשות וחלקן ברורות. אני מחזיקה את ידה של אמא שלי ואנו מטיילות וצוחקות יחד על החוף. אותי נפרדת מאבי בשדה התעופה חזרה הביתה, ומרגישה שמחה על כך. אותי מגיעה לביתו של צ'רלי לפני שנה. אדוארד. הקאלנים. ג'יימס. ג'ייק והחברים שלו. ולסוף שוב אדוארד, אותו אדוארד שהצלתי ממוות לפני שעות ספורות, שכעט נראו כמו ימים.
הרגשתי את ארו עומד להרפות מידי ושמעתי מאחורי את אליס, שבוודאי ראתה רק באותו הרגע מה אני מתכוונת לעשות. אך לא התכוונתי לוותר. לא הפעם. הושטתי את ידי השניייה שעד עכשיו הייתה שמוטה לצד גופי ותפסתי בחוזקה בידו של ארו, עוצמת את עיני בכוח.
"בבקשה. בבקשה, עשה זאת. האהבה שלי לאדוארד לא מספיק חזקה בשביל למנוע ממנו לעזוב אותי. אז עשה זאת ואהיה חייבת לך עד סוף הנצח." פקחתי את עיניי ונתקלתי במבטו ההמום של ארו. הנהון ראשו היה כמעט בלתי מורגש כאשר צעקה כאובה נשמעה מאחורי, ומבלי להסתכל ידעתי שזהו אדוארד.
לפני שמישהו מאיתנו הספיק לזוז, ארו היה במרחק סנטימטרים ספורים ממני ויכולתי להרגיש את נשימתו הקפואה על צווארי.
"את בטוחה? אין דרך חזרה..." הוא לחש.
"כן," לחשתי, ודמעות החלו להצטבר בעיני, "אין דרך אחרת שבה אוכל להמשיך לחיות."
מאחורינו נשמעה חבטה חזקה ומישהו נהם בקול. הסתובבתי וראיתי את אדוארד על הרצפה, מבטו מטורף מכעס ומפחד. לפניו עמד פליקס עם גבו אלינו, ידיו פשוטות לרווחה, כאילו כדי לתפוס את אדוארד עם יעז לזנק.
הדמעות זרמו כעט על לחיי בחופשיות. "אל," לחשתי, יודעת שהוא ישמע את קולי, "אל תסבך את זה. אני עושה לשנינו טובה בזה. בלעדיך אין לי חיים, ואחרת לא תישאר איתי."
"לא, בלה!" הוא צעק, קולו נשבר באמצע. "רק תני לי להסביר... אל תעשי את זה." הוא התחיל לרעוד בעודו מתרומם על ברכיו.
חייכתי חיוך קטן לכיוונו, קולי רועד מהבכי, "אני יודעת. ומבינה. וסולחת." עיני חזרו אל פניו של ארו ושמעתי את נשימתו של אדוארד נעצרת. "כל-כך קיוויתי שזה תיהיה אתה..."
עיני פגשו באלו של ארו והוא כנראה ראה בהן את האישור לעשות את זה. שפתיו נחו לשנייה על צווארי לפניו שהרגשתי את שיניו חודרות אל תוך עורי.
לא ידעתי כמה שניות או דקות או שעות חלפו ואז לפתע הרגשתי שהוא התרחק. ראשי הסתחרר והתחלתי ליפול. זרועות קשות ומוכרות תפסו אותי והרגשתי את שפתיו מלטפות את פני.
"בלה, הו בלה שלי..."
