יאיי פרק 1!! ווהוו
חח סתם.. תהנו (:
פרק 1
במשך כמה רגעים רמוס רק ישב שם, כשהבנה מתחילה לחלחל בו. הוא בהה במיטה שלידו, עליה שכבה דמות מחוסרת הכרה. היה לה שיער חום שנפל על עיניה העצומות, וידיה ששכבו לצידי גופה היו מלאות צלקות. רמוס מצא את עצמו מביט בחרדה בעצמו שוכב על מיטת המרפאה.
"הו, אלוהים," הוא מלמל בשקט. "מה לעזאזל קרה?" אך הוא כבר הבין. הלחש של פיטר גרם לכל זה, אבל מסיבה לא ברורה הוא וג'יימס לא רק החליפו מקום, הם החליפו גוף!
הוא הרים את ידיו אל מול עיניו ונוכח לגלות שהן בריאות וחסונות, בניגוד לידיים האמיתיות שלו. הוא העביר אחת מידיו דרך השיער שהרגיש הרבה יותר סבוך ועבה משלו. הוא נגע בכתפו הימנית בחשש אך לא הייתה שם הצלקת המוכרת מהנשיכה.
תחושת בחילה החלה להתעורר בו, והוא חזר להביט בגוף הישן לצידו. זה היה כמו להסתכל על עצמך במראה, אבל להיות מסוגל לראות את פנייך עם עיניים עצומות, מה שלא היה באמת אפשרי.
"ג'יימס," הוא אמר בקול וניסה לנער את הנער הישן, מתפלל לעצמו שזהו אכן ג'יימס שנמצא בתוך גופו. "ג'יימס, קום!"
הנער זע מעט, ומלמל בקול חלש, "מ-מה?"
"תתעורר, ג'יימס, זה חשוב!"
עיניים בצבע ענבר נפקחו באיטיות, ורמוס מצא את עצמו בוהה לתוך העיניים שלו עצמו. לא עברו יותר מחמש שניות לפני שצרחה מחרידת אוזניים מילאה את המרפאה.
"אההה! מה לעזאזל קורה כאן?!" צעק הנער בקולו של רמוס. "אתה- אני- מה?!"
הצעקות הזעיקו את מדאם פומפרי ששעטה לתוך החדר בבהלה. "מה קורה כאן?" היא דרשה בקולה הסמכותי.
ג'יימס התעלם ממנה והמשיך לבהות ברמוס כאילו ראה רוח. "אתה אני! אבל זה לא יכול להיות!"
"רמוס," אמרה מדאם פומפרי, "תירגע בבקשה."
אך ג'יימס לא שמע אותה, או שבחר לא להקשיב. "למה לעזאזל אתה נראה כמוני?!" הוא שאל בכעס.
"אני לא נראה כמוך," השיב רמוס, כמעט בלחש. "אני בתוך הגוף שלך..."
ג'יימס קפא במקומו. "מה?"
"מה ששמעת," משך רמוס בכתפיו. "אני בגוף שלך, ואתה בגוף שלי."
"לא, אני לא-" החל ג'יימס, אך לא סיים את המשפט כיוון שהביט מטה ולא הצליח לזהות את עצמו. "הו, אלוהים."
"כן, זה גם מה שאני חושב."
"אתם מוכנים להסביר לי מה קורה כאן?" קולה של מדאם פומפרי הקפיץ את שני הבנים, שהפנו אליה מיד את מבטיהם.
"אה, אני לא ממש בטוח," השיב רמוס בקולו העמוק של ג'יימס. "אני וג'יימס התחלפנו, איכשהו. כנראה בגלל שפיטר אמר לא נכון את הלחש בשיעור לחשים."
"לעזאזל איתו," סינן ג'יימס. רמוס הביט בו, מופתע לשמוע את הקול שלו בטון כועס כל כך. הוא כמעט אף פעם לא כעס, ובטח שלא ככה. ג'יימס מתעצבן כל כך בקלות.
"אז, אתה רוצה להגיד לי, שאתה בעצם רמוס? רמוס לופין?" היא שאלה, ורמוס הנהן. "ואתה ג'יימס פוטר?" היא פנתה אל ג'יימס, שהנהן גם הוא.
"אתם לא עובדים עליי, נכון?" היא שאלה בחשדנות. היא, כמו כל שאר הוגוורטס הייתה מודעת למתיחות שהקונדסאים היו אוהבים לעשות.
"לא," השיב רמוס. "אני נשבע."
"טוב, יש רק דבר אחד לעשות." אמרה מדאם פומפרי. "נלך לדבר עם פרופסור דמבלדור."
רבע שעה לאחר מכן ישבו רמוס, ג'יימס ואחות בית הספר במשרדו של המנהל. הוא ישב על כיסאו והחליק בידו את זקנו הארוך בעודו מתבונן בשני התלמידים מבעד למשקפיו.
"מעניין מאוד," הוא אמר בקול שליו. "מעולם עוד לא קרה מקרה דומה לזה בהוגוורטס."
"מה אפשר לעשות?" שאלה מדאם פומפרי. "אתה חושב שאפשר לתקן את זה?"
"הו, כמובן," השיב פרופסור דמבלדור וחייך בלבביות. "שיקוי נגד לחשים יעשה את העבודה."
"אבל, אדוני," אמר רמוס והביט במנהל בחשש, "לוקח לפחות חודש כדי להכין שיקוי כזה." הם למדו על השיקוי הזה בשנה שעברה, אבל מעולם לא ניסו לרקוח אותו. הוא היה מסובך ביותר, ורק אחדים הצליחו לרקוח אותו נכון.
"אתה צודק, מר לופין," פרופסור דמבלדור הנהן בראשו, "ולצערי אין לנו שיקוי כזה במלאי. אבל אל דאגה, אני אבקש מפרופסור סלגהורן להכין אותו כמה שיותר מוקדם."
רמוס הרגיש את בטנו מתכווצת. "אבל בכל זאת ייקח לו לפחות חודש עד שהשיקוי יהיה מוכן," הוא אמר באיטיות. "והירח המלא הבא הוא בעוד שלושה שבועות."
"אני אעשה כל שביכולתי כדי לזרז את הכנת השיקוי, אבל במקרה והוא לא יהיה מוכן בזמן, האדון פוטר יאלץ לבלות את הלילה לבדו בצריף המצווח."
הצבע אזל באחת מפניהם של רמוס וג'יימס.
"לא..." לחש רמוס, והבחילה ממקודם חזרה להציף אותו. אסור שג'יימס יעבור את הלילה בתור אדם זאב במקומו! חייבת להיות דרך למנוע את זה. "אדוני, חייבת להיות דרך אחרת-" הוא החל, אך פרופסור דמבלדור קטע אותו.
"לצערי זוהי הדרך היחידה. קשה לבטל לחשים כאלה, בעיקר לחשים שיצאו לא נכון."
רמוס וג'יימס החליפו מבטים מפוחדים.
"אל תדאגו," אמר דמבלדור בקולו המרגיע, "הכל יסתדר. אבל יש לי עוד בקשה אחת," הוא הוסיף. "אל תספרו לאיש על הבעיה הקטנה שלנו. עדיף לא לגרום לעוד לחצים ולהבהיל תלמידים נוספים. תנסו להתנהג כאילו הכל כרגיל. אני איידע את שאר המורים, והציונים שלכם יוחלפו עד שהבעיה תיפתר."
שני הבנים הנהנו, ודמבלדור חייך אליהם. "אתם משוחררים."
"מה אנחנו הולכים לעשות?!" שאל ג'יימס בתסכול, בזמן שרמוס והוא עשו את דרכם אל חדר המועדון של גריפינדור.
"שמעת את דמבלדור," השיב רמוס. "אין לנו מה לעשות. אנחנו צריכים להתנהג כרגיל."
"כרגיל?!" קרא ג'יימס. "איך בדיוק אני אמור להתנהג כרגיל כשאני בתוך הגוף שלך?"
"תצטרך לנסות להתנהג כמוני." רמוס משך בכתפיו.
"הו, כן, זה יהיה פשוט." אמר ג'יימס בעצבנות. "אם אתה חושב שאני הולך לבלות כל יום בספרייה מעכשיו, אתה יכול לשכוח מזה."
"אין לך ברירה, ג'יימס," אמר רמוס והוסיף, "צפרדעי שוקולד," משום שבדיוק אז הם הגיעו לדיוקן האישה השמנה. הציור זז וחשף מאחוריו את הפתח לחדר המועדון. "דמבלדור אמר שאסור לאף אחד לדעת על זה."
"היי, רמוס, ג'יימס, בואו לכאן!" נשמעה קריאה מתוך חדר המועדון כשהם נכנסו דרך הפתח. רמוס הבחין בסיריוס ובפיטר שישבו באחת הפינות בחדר. הוא משך את ג'יימס שעדיין נראה מעוצבן לכיוונם.
"היי, רך-כף, מה קורה?" הוא אמר, מנסה להישמע כמו ג'יימס. זה לא ממש הלך לו, כנראה, כי סיריוס תקע בו מבט מבולבל.
"אה, בסדר," הוא השיב, ועבר להביט בג'יימס. "היי, ירחוני. איך אתה מרגיש?"
ג'יימס לא ענה, לכן רמוס נאלץ לדחוף לו מרפק לצלעות. "איה! למה לעזאזל זה היה נחוץ?"
"הוא שאל אותך שאלה," סינן רמוס מבין שיניו.
"אה, כן," אמר ג'יימס והביט בסיריוס. "אני בסדר."
סיריוס נראה מבולבל ביותר ופתח את פיו לדבר, אך נקטע על ידי פיטר.
"ירחוני, קרניים, אני כל כך מצטער!"
"זה בסדר," ניסה רמוס לומר, אך ג'יימס התפרץ והפריע לו.
"כדאי מאוד שאתה מצטער, חתיכת-"
"רמוס, תירגע," אמר רמוס בקול החלטי. היה זה מוזר לדבר אל עצמך, אפילו שזה לא באמת היה הוא, אלא ג'יימס. הנער החיוור בהה בו לרגע, ואז נרגע והתיישב ליד סיריוס על הספה האדומה. רמוס התיישב ליד פיטר.
"איך שחררו אתכם מוקדם כל כך?" שאל סיריוס.
"מדאם פומפרי אמרה שאנחנו בסדר, ושאין שום תופעות לוואי." השיב רמוס. "אז איך היה שיעור התגוננות מפני כוחות האופל?" הוא המשיך, מנסה לשנות את נושא השיחה.
"בסדר," השיב סיריוס, עדיין בוהה בחשדנות בג'יימס. "לא היה שום דבר מיוחד."
"פרופסור קנלי נתן חיבור של ארבעים סנטימטרים על דרקונים שצריך להגיש עד יום חמישי," הוסיף פיטר.
"אוף," נאנח ג'יימס בייאוש. "אני בחיים לא אספיק לסיים את זה. יש אימון קווידיץ' ביום רביעי בערב."
פיטר וסיריוס בהו בו. "אז מה?"
ואז רמוס הבין משהו- הוא יצטרך להחליף את ג'יימס בקבוצת הקווידיץ'. והוא לא ידע לשחק קווידיץ'. או לעוף על מטאטא.