הצהרה: אני לא הבעלים, לא של הדמויות ולא של הסדרה/מנגה 'גרביטיישן'.
אזהרה: זהו 'יאהוי' או לפחות 'שונן איי'. ראו הוזהרתם.
פרק 1:
"הוו, זה היה נהדר!" שואיצ'י הכריז ל-בערך אף אחד, אולי חוץ מיוקי, אחרי הכול הם היו היחידים שהתגוררו בדירה שהייתה במקורה שייכת ללא אחר מאשר - יוקי "אהאה... מדהים." שואיצ'י המשיך לו בעליזות, מייבש את עצמו היטב מכול המים, בעוד ש-שיערו הורוד נשאר עדיין בגוון סגלגל היותו רטוב.
יוקי נאנח ויצא מחדר האמבטיה, כולו נוטף מים כאשר מגבת יחידה מכסה את חלקו התחתון. הוא היה צריך לנחש שזה מה שיקרה. הוא לא יכל יותר אפילו להתרחץ כמו שצריך בביתו שלו, הכול אודות לזמר פופ אחד מסוים שלא במקרה נדחף לכול דבר שסופר מסוים אחד עשה. מה צריך לעשות כדי לקבל קצת שקט? הוא היה כל כך עייף מכול העבודה שהיה צריך לעשות בלחץ. העורכת שלו קבעה לו תאריכי יעד מגוחכים לגמרי! אין סיכוי שהוא יצליח לגמור את הרומן האחרון שלו בכל כך מעט זמן! כמובן שדבר זה קרא לעוד אחת מההתחמקויות שלו. כול מה שהיה צריך לעשות זה להיעלם לכמה ימים. כך הוא יהרוג שני ציפורים במכה אחת : גם להימלט ממיזוקי וגם להשיג קצת שקט - וזה אומר חופשה בלי שואיצ'י.
"הו, יוקי'לה...!" שואיצ'י קרא, רוקד לו בדרכו לחדר השינה ועובר לו על פניו של יוקי. המגבת שלו התנפנפה אחריו כסרט לבנבן מידו הימנית, כאשר טפף לו אל חדרם (למעשה החדר של יוקי, אבל שואיצ'י אהב לחשוב שזהו חדרם המשותף) "הו יוקי, כול כך חיכיתי לחזור הביתה היום. זה היה נורא!" הוא סיפר בבכי, ונתן לגופו ליפול אחורה למיטה בדרמטיות.
האיש הבלונדיני חטף קופסת סיגריות שישבה לה על המדף בשנייה הראשונה שנכנס לחדר, אדיש לגמרי לסיפור 'המופלא' ששואיצ'י התחיל לספר.
"...ואז מר.קיי לא נתן לי לזוז מהמקום עד שסיימתי את השיר. כמובן שלא סיימתי את השיר, מפני שאני לא יכול להתרכז כשמישהו משוגע כמוהו מכוון לי אקדח לראש!" שואיצ'י קשקש לו.
"אז אתה בעצם אומר, שאם זה היה מישהו אחר שכיוון אלייך אקדח, אז כן יכולת להתרכז?..." יוקי שאל בחוסר עניין.
"אתה יודע שלא לזה התכוונתי!" שואיצ'י התעקש "הוא מנהל טוב והכול, אבל למה הוא חייב להיות כל כך... כל כך..." הוא עצר, מנסה לחפש את המילה הנכונה אבל לא כל כך מצליח, למרות שהוא יכל להישבע שעמדה על קצה לשונו.
"עקשן?" יוקי השלים.
עיניו של זמר הפופ גדלו בפליאה, והוא החל לקפץ לו על גביי המיטה בהתלהבות, כמו איזה כלבלב קטן "כן! וגם... וגם..."
"אדיש לצרכייך?" יוקי התפרץ.
"כן! כן! זהו זה, יוקי! איך ידעת?" שואיצ'י דרש לדעת, ראשו כבר במקום אחר... יוקי מכיר אותי כל כך טוב הוא יכול להשלים משפטים שאני הולך להגיד... חיוך רחב התפשט על פניו יוקי ואני נועדו זה לזה, זה למה. הוא נתן לכוח המשיכה לקחת את גופו ולהטיל אותו חזרה לתנוחת שכיבה, ראשו נוחת ברכות על גביי כרית אחת בראש המיטה. יוקי... הוא חשב בחולמניות.
יוקי גלגל את עיניו. הוא כבר סיים להתלבש מזמן ופנה לצאת החוצה אל הסלון רק שבן רגע זרעו השמאלית הייתה תפוסה על ידי זמר פופ מסוים, בעל מראה נערי ועיניים אשר אם לא היו עיניים, כנראה שהיו מתפוצצות מאושר. הוא נאנח בפעם ה-... מי יודע כמה. "...לפחות תלבש איזה משהו." הוא נהם ברגזנות האופיינית לו.
"הו, היהי..." שואיצ'י הסמיק קלות וקיפץ לו מכניסת החדר ישר לארונם המשותף (שכן, גם הוא היה במקור שייך רק ליוקי) הוא נכנס פנימה ומיהר לבחור בגד ללבוש. החולצה הורודה התאימה לצבע שערו, אבל תמיד יוקי היה אומר שזה יותר מידי צבע בעיניים, מה לעזאזל הסופר התכוון? שואיצ'י הרהר, כאשר שם את החולצה חזרה במקום "חכה לי, יוקי! אני כבר בא!" הוא צעק מתוך הארון, וזרק ערמה של בגדים במרץ אל המיטה. לאחר מכן התנפל על אותה מיטה (שעברה קצת יותר מהקפיצות הפתאומיות שלו) והחל לחפש בגד ללבוש בקדחתנות. הוא התעקש ללבוש רק משהו שיוקי אהב, רק מה שיוקי שלו אהב לראות אותו לובש... שזה בעצם היה כמעט כלום מאותה ערמת בגדים, אבל בכל מקרה... "טא-דה! הנה אני בא, יוקי!" הוא הכריז, מסתער מתוך הערמה, לבוש בחולצה כתומה פשוטה ומכנסונים קצרצרים, אלו היו, כמובן, בגדי בית.
אותו סופר המדובר כבר ישב לו בסלון באתנחתא, קרוב להיות לבדיל סיגריה בידו, כאשר שביל ארוך ומדויק של עשן יצא מפיו. הטלוויזיה הייתה סגורה, והוא בהה במסך השחור זמן מה מבלי לעשות כלום, השקט היה ממכר. הוא סגר את עיניו, רק כדי לפקוח אותם שוב כשכדור אנרגיה קופצני נחת בחיקו.
"יוקי!" שואיצ'י קרא בחיבה וחיבק את מאהבו בחוזקה, לחיו מתחככת בחזהו של יוקי "אתה מריח כל כך טוב..." הוא אמר כאשר נרגע טיפה, וחייך ברכות.
"יש האומרים שאני מריח כמו סיגריות." יוקי הזכיר.
שואיצ'י משך בכתפיו וחיבק את האחר חזק יותר "...ליוקי יש ריח מיוחד בנוסף לריח הסיגריות." הוא הסביר בלחישה בכדי לא להפריע לשקט אשר השתרר בחדר. זהו היה שקט מיוחד, מכיוון שהוא היה ביחד עם יוקי, מחשבותיו נדדו להם במחשבות אל מאהבו הבלונדיני. בזמן כזה, השקט היה רצוי לשם שינוי, והוא אימץ אותו לחיקו כי ידע שיוקי אהב את השקט גם כן.
ואז זה קרה - הטלפון צלצל. יושב לו בחיקו של יוקי ברגליים מפוסקות, שואיצ'י פקח את עיניו וחיבק את יוקי כאילו היה גור של דב קואלה. מבלי לשחרר את אחיזתו מכותב הרומנים המצליח, הוא מתח את זרעו אל הטלפון שהיה מונח על השידה ליד. יוקי שפשף את מצחו ופרע את הפוני הזהוב שלו כאשר שואיצ'י הניח את שפופרת הטלפון על אוזנו "כן?" שואיצ'י שאל ואז חייך חיוך רחב "הירו! זה אתה!" הוא קרא והתכרבל אל החזה שלפניו.
ממתי שואיצ'י יכל היה לענות לטלפון בדירה שלו? ואם זה היה מישהו מטורף מהתקשורת, מה אז? אבל יוקי לא התרגש כל כך. כולם כבר ידעו ששואיצ'י והוא חיו ביחד, ולא היה צורך להסתיר עובדה זו, רוב הזמן... טוב, אפילו אביו ידע ששואיצ'י גר איתו, זה לא אומר שזה היה דבר טוב, כי זה לא היה דבר טוב בכלל. שואיצ'י, בלשון המעטה, לא מצא חן בעיניי הנזיר הבודהיסטי. מיקה, אחותו, כבר נכנעה, היא הבינה לבד שלא משנה מה היא תעשה שואיצ'י ימשיך לחזור ולאחיה הקטן לא יהיה ממש אכפת. יוקי לא נהג להודות בכך, אבל הוא בעצם אהב את חברתו של שואיצ'י. טוב, עד מידה מסוימת...
"אה אהא, אז בעצם אייקה הסכימה? זה נהדר, הירו! חכה רק רגע," שואיצ'י לקח מבט חטוף ביוקי "יוקי, יוקי! נחש מה?" הוא טלטל את יוקי קדימה ואחורה.
"אולי תעזוב אותי כבר?" יוקי משך בידיו של הפופ-סטאר וניסה למנוע ממנו להרוס את חולצתו הטובה, רק שזה לא ממש עבד, מכיוון ששואיצ'י היה בדרך כלל נחוש במעשיו.
"הו יוקי! הירו ואייקה יוצאים ביום שבת! זה לא נהדר?" הוא קרא בדרמטיות וזרק את זרועותיו סביב מאהבו. יוקי הפסיק את מאבקו כאשר שואיצ'י נכנע גם הוא וחיבק אותו כל כך חזק, שיניו החלו לחרוק מעצבים. כל זה בגלל שהחבר הגיטריסט שלו יוצא עם ארוסתו לשעבר. שאלוהים יעזור להם. אפילו זה נשמע יותר מידי מוזר בשביל שואיצ'י! "יוקי... למה אנחנו אף פעם לא יוצאים? אני רוצה גם." הזמר בעל השיער הורדרד מלמל לאוזנו.
יוקי הזעיף פנים ונעמד, מנער מעצמו את שואיצ'י כאילו היה חתיכת אבק על בגדיו "לעזאזל... אני לא יכול לשבת פעם אחת בערב ולעשן סיגריה בשקט?" הוא רטן לעצמו, וצפה בשואיצ'י נופל על רצפת הסלון.
"...אבל-אבל יוקי!" שואיצ'י ילל, שולח את ידיו אל מכנסיו של הסופר הצעיר בניסיון למשוך אותו בחזרה אל הספה. יוקי זז הצידה וניגש אל החלון הגדול של הסלון, זה שהשקיף אל שאר הרחוב השקט. ידו האחת החליקה סיגריה מתוך הקופסה וידו האחרת מצאה את המצת.
"הירו, אני לא יכול לדבר יותר, יש לי פה מצב חירום!" שואיצ'י אמר לתוך השפופרת "יוקי כועס עליי לגמרי, אני לא יכול לראות אותו כך, זה שובר לי את הלב." הוא משך באפו "מה'זתומרת זה לא דבר חדש? קח את זה בחזרה! איזה מן חבר אתה! הירו אתה כל כך אכזר!" הוא טרק להירו את הטלפון בפרצוף "זה ילמד אותו לקח!" הוא התיישב חזרה על הספה ושילב את ידיו.
יוקי מיקם את הסיגריה בין שפתיו ופתח את החלון חלקית כדי לתת לרוח הערב לאוורר מעט את הדירה "אתה צריך להירגע, חתיכת אידיוט. אני לא כועס עלייך, אני פשוט צריך קצת שקט לחשוב." קולו העמוק חתך את הדממה.
"לחשוב?..." שואיצ'י חזר אחריו על מה יוקי צריך לחשוב? אולי על... על אישה? לא, לא, יוקי שלי בחיים לא יעשה דבר כזה, נכון? הוא גנב מבט מיוקי אבל אולי הוא הרגיש בודד כשהתחלתי להגיע מאוחר הביתה מהעבודה? זה כנראה זה! הו, יוקי המסכן. אני חייב לשמח אותו בדרך כלשהי, ולהראות לו שתמיד אהיה כאן לא משנה מה! הוא נעמד באטיות ובהה ביוקי במשך דקות ארוכות.
צופה בו מן הצד, יוקי זקף גבתו וחיכה. שואיצ'י תכנן משהו, הוא פשוט ידע זאת. שואיצ'י רק המשיך לבהות, עיניו גדלות יותר ויותר ככול שהשניות חלפו להם עד אשר... "יוקי~!" הוא צווח ונצמד אל גבו של הסופר הזעוף, זרועותיו ננעלות סביב מותניים צרות, כשהחל לגרגר כמו חתול "יוקי, אל תיתן לי להפריע לך, תחשוב כמה שאתה רוצה. קח את כול הזמן שבעולם, רק אל תדאג, תמיד אהיה שם לצדך." הוא הבטיח בקול מתוק והתכרבל אל גבו של יוקי.
"שואיצ'י..." יוקי השתמש בקול האזהרה שלו. מה עכשיו קרה? מה הוא עשה שזה מגיע לו? "אמרתי לך שאני לא כועס עלייך, אז אולי די?" הוא מעך את בדיל הסיגריה לתוך מאפרה שעמדה על אדן החלון. הוא ניסה להישמע רגוע, וכנראה גם נשמע כך, מכיוון ששואיצ'י לא יכל לראות את הוריד שפעם לו בצד של המצח, ואולי היה טוב שכך.
"אתה נשמע לי דיי כועס, יוקי, אני מבין אותך ואני מאד מצטער, טוב?..." שואיצ'י צייץ וחיזק את אחיזתו על יוקי "...אל תדאג, יוקי, תמיד אהיה כאן איתך." הוא חזר שוב.
וזה אמור היה להרגיע אותו?... טוב, זה לא כל כך עבד. עכשיו יוקי רק הרגיש את הרצון העז לדחוף את שואיצ'י ממנו, אבל הוא ידע בדיוק מה הולך היה לקרות אם היה עושה כזו טעות. הו, לא, הוא לא הצטרך מזכרת מהפעם שעברה. "שואיצ'י, אתה נשמע לי קצת עייף." הוא הביט מעבר לכתפו. זה היה כנראה הזמן להשתמש בקצת מניפולציה, או מה שהוא אהב לקרוא: קסם אישי. מעט 'חיבה' לא יכלה להזיק לאיש...
שואיצ'י מצמץ ושחרר מעט מאחיזתו על יוקי "...באמת? אתה חושב?..." הוא שאל ופיהק "אני באמת מרגיש קצת עייף... יוקי..." הוא חייך בביישנות ונתן ללחיו להישען אל גבו של יוקי. נדמה שמה שזה לא היה שהתרוצץ במוחו ההייפר-אקטיבי נשכח באותה שנייה והוא נראה צף לו על איזה ענן דימיוני ושמימי.
כשלא נותר לו, אלא רק לחייך לתגובתו של זמר הפופ, יוקי הסתובב כך שפניו פנו אל שואיצ'י "כן, אתה נראה קצת מטושטש." הוא אמר בשקט והרכין ראשו מעט עד ששפתיו נגעו קלות ברכתו של הזמר. חיוך עדין התנוסס על שפתיו של שואיצ'י כאשר הרגיש את אותן שפתיים מוכרות מנשקות לו. עיניו נפקחו בפתאומיות שמצא את עצמו בזרועותיו של יוקי.
"יוקי... אבל מה עם ארוחת הערב?..." הוא שאל, למרות שלא היה בכוונתו לעצור את מאהבו, להפך. הוא נתן לכף ידו לנוח על חזהו החם של יוקי, וליוקי להוביל אותו עד לחדר השינה.
נדמה היה שתסריט זה נהג לחזור על עצמו שוב ושוב בערבים שקטים כאלו, ויוקי כבר ידע מה לעשות ברוב המקרים. למזלו, הדבר שגרם לשואיצ'י להידבק אליו כל כך יכל גם לשמש אותו בסיטואציות מעין אלו, והוא, לא התלונן.
