פרק ראשון:

"הארי! קום!" רון ויזלי קרא, מנסה להעיר את חברו הטוב. השמיכה של הארי פוטר הסתבכה סביבו, כנראה בשנתו. הוא נשען על צד ימין שלו וחלק מהשמיכה משוך מעל עיניו הירוקות. "נו כבר, הארי!"
הארי מילמל משהו לא מובן שנשמע דומה ל'לךלעזעזלרון', או משהו בסגנון.
"אמא שלי תרצח אותך בדם קר אם לא נרד עכשיו לארוחת הבוקר," רון הפציר.
ואז הארי נזכר. חופשת חג המולד, הוא מתארח בבית משפחת וויזלי וגברת וויזלי מחכה כרגע למטה עם אוכל נהדר, יותר טוב מכל גמדון בית.
רון ניער אותו. "נו כבר! אני רוצה את המתנות שלי!"
"אני קם, אני קם," הארי ענה בעצבנות והוריד את השמיכה ממנו.
הוא התלבש במהירות, שם עליו את הסוודר השנתי מגברת וויזלי. השנה היה מצוייר עליו מטאטא וכמה סניצ'ים. רון התארגן גם הוא והם ירדו יחד במדרגות.
"תרד," הארי אמר לרון, נעצר ליד דלת חדרה של ג'יני. "אני כבר אבוא."
"בסדר... אני גם צריך לדבר עם הרמיוני..." רון המשיך במדרגות והארי דפק על דלת חדרה של ג'יני.
היא פתחה במהירות, מזהה את הדפיקה.
ידיה נכרכו סביב עורפו והיא משכה אותו פנימה, סוגרת אחריה את הדלת ומצמידה אותו לקיר.
"חג שמח, הארי," היא לחשה בין נשקיות מתוקות מדבש.
"חג שמח, ג'יני."
"כדי שנרד לפני שאמא תמצא אותנו ככה..." היא עזבה אותו ולקחה רק את ידו.
"יותר מאוחר," הוא לחש באוזנה.
היא חייכה ונתנה לו עוד נשיקה קטנה לפני שהם נכנסו למטבח.
כאיוס טוטאלי שרר בחדר הקטן. דברי מאכל טסו מצד לצד, חותכים את עצמם או מטבלים אחד את השני מעל ראשי האנשים.
"חג שמח אמא!" ג'יני צעקה מעל המולת המטבח.
"חג שמח יקירה!" גברת ויזלי צעקה חזרה.
ג'יני והארי יצאו צוחקים אל הגינה והתישבו בספסל קטן בפינה המרוחקת של החצר.
"שוב היה לך את החלום ההוא," היא קבעה בקור רוח.
"כן," הוא ענה בפשטות, אין שום הגיון בלהסתיר ממנה את זה.
"רואים אליך. מה אתה חושב שזה?"
"אין לי מושג. כל מה שאני רואה זה את בית החולים, שני התינוקות, ואת האדם שלוקח את התינוקת. ואז יש את הנערה, אני חושב, שכל הזמן מופיע לי בחלומות."
"איך היא נראית?" אומנם היא לא הראתה את זה, אבל ג'יני קצת קינאה שהוא חולם על מישהיא אחרת.
"אני לא יכול להיות בטוח, כי אני תמיד רואה אותו מטושטשת, אבל אני חושב שגירסה נשית שלי... סוג של... אני יודע שזה נשמע מוזר, ג'ן... אבל אני מרגיש שאני קשור אליה איכשהו. אני חושב שהיא קוראת לי."
"אז תמצא אותה," היא אמרה בפשטות.
"אבל.. מה?"
"תמצא אותה, תשחרר את עצמך מהחלומות האלו."
"תבואי איתי?" הוא שאל, די בטוח במה שהיא תגיד.
"אני חושבת שאתה צריך לעשות את זה לבד, הארי. זה מסע שלך," היא אמרה בכובד ראש. "למרות שאני מתארת לעצמי שרון והרמיוני יצטרפו אליך?"
"אני משער..."
"ילדים! אוכל!" צעקתה של גברת ויזלי בטח נשמע גם בהרים.
"נדבר על זה אחרי החג," ג'יני הבטיחה ונישקה את שפתיו, לוקחת את ידו.
וכך הם הלכו, שלובים יד ביד, אל ארוחת החג, בידיעה שבקרוב יפרדו לתקופה מסויימת ולא ידועה.