הרמיוני
פרק ראשון: מקל עקום ומסוכן
"הארי אנחנו לא יכולים לרוץ ככה ולנסות להתחמק ממנו לעולמים. אנחנו חייבים לעצור," הייתי צריכה דקה לנשום, פשוט לא יכולתי יותר, זה היה מעבר ליכולות שלי לרוץ כל היום.
רון לידי המשיך לרוץ, "הרמיוני, הוא רוצה להרוג אותנו, וכל מה שהוא צריך לעשות זה להוציא שתי מילים קטנות מהפה. אבדה קדברה, ואנחנו על הרצפה."
"אבל זה לא אשמתנו שאבא שלו מת בכלא," האטתי את צעדי.
"זה נראה לך חשוב?" הארי צעק אחורה, הוא כבר השיג אותי ואת רון בשלושה צעדים בערך. "נראה לך שאכפת לו?"
"אני מניחה שלא," נשברתי. "אבל אני יודעת שאני לא יכולה לצעוד עוד צעד אחד," נעצרתי במקום. הם עצרו כמה מטרים אחרי. "בואו נתעתק לתוך מקום ציבורי, ככה שלא נוכל למות שם כי כל המוגלגים יראו."
"רעיון לא רע," הארי הנהן.
"מישהו מכיר מקום ציבורי קרוב?" רון שאל את שנינו.
"אני מכיר מועדון לא רחוק שהוא תמיד מפוצץ עד אפס מקום," הארי אמר עם חיוך, "תחזיקו חזק בידיים שלי."
עמדתי משמאלו, ועצמתי את העיניים, בידיעה שלהתעתק עם מישהו זה עושה בחילה נוראית. ואז נשמע קראק מוכר ונעלמנו משם.
כשפקחתי את העיניים הנוף השתנה לגמרי. לא היה קר בכלל, המוסיקה הייתה מכאיבה באוזניים ובאמת כמו שהארי הבטיח מליון אנשים נדחסו פנימה. כולם לבשו שמלות ערב, או חולצות מכופתרות ונחמדות, ורק אנחנו היינו לבושים בבגדים חמים. ידעתי שכדי שלא נבלוט אנחנו צריכים להחליף אותם. "שירותים," לחשתי לשניהם והם עקבו אחרי. כל אחד נכנס לתוך תא משלו, ואני מלמלתי את המילה המתאימה וישר הטרנינג והסווטשרט התחלפו בשמלה כתומה ויפה, והשיער שלי הסתדר בגולגול יפה למעלה. כשיצאתי מהתא כמה בנים כולל הארי ורון מלמלו "וואו," ואני צחקקתי לי בהנאה.
הארי החליף לחולצה כחולה חלקה, וג'ינס ארוך. ורון עם חולצה כתומה שהתאימה לשיער שלו, והבליטה את הנמשים שלו, וג'ינס זהה לשל הארי. "מאיפה הקרצת את השמלה הזאת?" רון שאל אותי עם חיוך, לא ממש מביט לי לעיניים.
"זה מה שיצא, יפה?" שאלתי ועשיתי סיבוב כמו דוגמנית.
"אה," הוא צחקק במבוכה, "היא יפה מאוד עלייך."
"תודה," חייכתי. "יאללה בוא נתחיל את המסיבה המטורפת הזאת," אמרתי ובהתלהבות הרמתי את הידיים לאוויר והזזתי אותן מצד לצד. ושלושתנו יצאנו מהשירותים אל תוך האורות והעשן.
רקדנו במשך זמן מה, ושום סימן למאלפוי לא נראה. כנראה שהוא לא ידע איפה אנחנו, מה ששחרר אותי קצת מהלחץ. אבל בדיוק כשבחור נחמד וחתיך שלא הכרתי, שקרה לעצמו ביל, סובב אותי על הרחבה הבחנתי במשהו שממש לא רציתי לראות. הייתי צריכה לדעת שהבנות עם השמלות המפוארות יבואו למועדון הקרוב. איזה טיפשה. עזבתי את הידיים של הבחור האלמוני ומהופנטת התקרבתי אל אלכס, שדיברה עם מישהי אחרת שראינו בדרך, כשהתעתקנו שוב באותה העיר. אלכס חיבקה אותה ונראה כאילו היא בוכה. הן שתיהן הסתכלו על הבחור שישב על אחד הכיסאות. לצערי, זיהיתי אותו מיד. זה היה הבחור שמחקנו לו את הזיכרון, אבל בטעות שלושתנו עשינו את זה באותו הזמן, והוא איבד אותו לגמרי. בגלל זה הנערה שלא הכרתי בוכה. אנחנו גרמנו לחבר טוב שלהן להיות מישהו זר להן. דמעה החליקה מהעין שלי. הרגשתי כל כך אשמה.
"הזיכרון שלו פשוט נמחק?" שמעתי את אלכס שואלת בדאגה.
"הוא לא מכיר את עצמו!" החברה שלו הסתירה את הפנים שלה עם הידיים. היא נראתה שבורה כל כך.
"בואי נצא מכאן," אלכס אמרה והתכופפה אל הבחור. "שלום קוראים לי אלכס, אתה מוכן לבוא איתנו החוצה שנייה?" והוא נעמד על הרגליים והלך איתם. אני רצתי עם דמעה מחליקה על הלחי לכיוון הארי ורון.
"מה קרה הרמיוני?" הארי שאל אותי כשהוא הבחין בי. "למה את בוכה?"
"אנחנו מחקנו לו את הזיכרון, לגמרי, והוא אפילו לא מזהה את החברות שלו," התייפחתי.
"מי?" רון שאל.
"הילד היחיד שכישפנו היום, ביחד שלושתנו."
"זה היה בטעות," הארי חיבק אותי. "הכל יהיה בסדר. בני אדם עושים טעויות."
לקחתי נשימה. "הארי אני מרגישה כל כך אשמה. כל כך."
"הכל יהיה בסדר," הארי אמר וליטף לי את הזרוע. "אל תבכי."
"אבל אם היו מוחקים לך את הזיכרון, או לרון," אני המשכתי לבכות, "זה היה כמו לאבד אתכם. כאילו מתתם, רק שאתם חיים, אבל זה לא אתם. אתה מבין?"
"אנשים עושים טעויות," הוא אמר.
נשמתי עמוק, "אבל אני שונאת שאנשים צריכים לשלם על הטעויות שלי. והמחיר הזה הוא כל כך גדול! אנחנו חייבים לעשות משהו, אני לא יכולה להישאר פה ככה," אמרתי בשקט והתרחקתי מהארי.
"מה את רוצה שנעשה?" רון שאל אותי.
משכתי באף, "בואו נעקוב אחריהן, ובמזמן המתאים נראה את עצמנו ונבקש סליחה."
רון צחק עלי. "שיסלחו לנו? הם רק יכעסו עלינו, או יהיו כל כך בשוק שאנחנו עשינו את זה..."
"הן כבר יודעות שזה אנחנו," הפסקתי אותו. "או שאני הולכת אחריהן איתכם, או בלעדיכם. תחליטו עכשיו."
"הרמיוני," רון התחיל.
"נמאס לי להרוס לאנשים את החיים! אני רוצה לבקש סליחה. אתה באים או לא?"
"באים," הם אמרו ביחד בקול עייף.
"אז בואו."
יצאנו מהמועדון והקור הכה בנו. לפני הכל הלכנו לפינה חשוכה ושוב החלפנו לבגדים הנורמאלים. אחר כך חיפשנו את אלכס ודבי עם שני החברים האחרים שלהן שפגשנו. ירדנו למטה וצפינו בהם. הם עמדו ממש מול הכניסה למועדון, צמודים לקיר. ראיתי גם את דבי. הפנים שלה היו מפוחדות. "הוא איבד את הזיכרון?" היא שאלה עם קול רועד. "זה היה הם? השלישייה המוזרה," היא דיברה עלינו. "הם התכוונו אל זה? הם... הם..." היא השתתקה.
"מה אנחנו הולכות לעשות איתו?" שאלה הבחורה שלא ידעתי את שמה.
"סנדי," אלכס אמרה לה, "אני חושבת שהכי טוב לקחת אותו לבית חולים."
רון דפק כמה פעמים על הכתף שלי, אבל לא הסתובבתי.
"בית חולים?" הבחור שאיבד את הזיכרון זעק. "מה קורה פה?"
"היי," אלכס מיהרה להגיד. "לי קוראים אלכס, לג'ינג'ית השנייה שלידי כאן קוראים דבי, והבחורה היפה עם השיער הכהה זאת סנדי. תוכל לזכור את זה?" הוא הנהן. "אתה זוכר איך קוראים לך?" היא שאלה אותו ברכות. הוא לא זז, אבל הוא כיווץ גבות במאמץ. "לך קוראים ג'ק, אוקי?" הקול שלה נשבר. "הייתה סוג של תאונה, והזיכרון שלך נמחק ו... ו... אנחנו שלושתנו, אנחנו החברות הכי טובות שלך. אנחנו דואגות לך מאוד עכשיו אתה מבין? אנחנו הולכות לקח אותך לבית חולים כדי לראות אם כל דבר חוץ מהזיכרון שלך בסדר, ואם אולי אפשר להחזיר הכל. טוב? בסדר?" הוא הנהן בשקט.
"מי אני?" הוא שאל בלחש.
"אתה ג'ק המילטון," סנדי רצה אליו וחיבקה אותו חזק.
דבי תפסה יד אחת שלו. "בוא אנחנו נלך לראות מה קורה איתך. נדבר על הכל אחר כך." והוא נמשך אחריה.
שוב הרגשתי דפיקות על הכתף שלי. הסתובבתי אל רון. "מה?" לחששתי בכעס.
"מה אם מאלפוי?"
"שיקפוץ לי," לחשתי ונעמדתי על הרגליים. התחלתי ללכת למקום שאליו החבורה צעדה, ושמתי מאחורי צעדים שקטים שסימנו שרון והארי אחרי.
הגענו לבית החולים אחרי שעה בערך. רון לא הפסיק לבהות בכל דבר ובכל אדם. בכל זאת, הוא אולי היה בעולם המוגלגים אבל הוא לא נכנס לבית חולים שלהם. הוא היה רגיל למרפאים ולא לרופאים, לתמונות על הקירות ולא לצבע לבן חולני. הוא הלך צעדים איטיים ולא פעם הייתי צריכה למשוך אותו קדימה כדי לעמוד בקצב של החבורה שהלכה מולנו.
רופא בשם ד"ר הופגוד, שביקש מאיתנו לקרוא לו מארק, היה אחראי על הטיפול בג'ק. סנדי סיפרה לו את הסיפור, שכלל אותנו, אבל הוא לא האמין לה ואני הבנתי אותו. היא ניסתה לשכנע אותו והיא השתמשה במילים "מקל עקום כזה" יותר מידי פעמים. הבנתי שהיא התכוונה לשרביט. אבל הוא רק חשב שצריך לבדוק גם אותה. גם אלכס ודבי ניסו להגיד לו שהן ראו אותנו לפני שזה קרה, וסיפרו איך צצנו משום מקום, ודיברנו על התעתקות ומחיקת זיכרון. וגם הן הזכירו "מקל עקום כזה." לבסוף הרופא ערך כמה בדיקות, וביקש מהן לחכות בחוץ.
אנחנו התחבאנו מאחורי הקיר של השירותים הקרובים ויכולנו לראות ולשמוע משם הכל.
"מי הם היו לעזאזל?" דבי שאלה. "והמקלות האלה? זה אמור להיות סוג של בדיחה?"
"לא אני אומרת לך," סנדי שמה יד על הפה. "ראיתי אורות ירוקים יוצאים מהקצה של זה. הם עשו משהו. והמילה הזאת, היא החליטה מה יקרה. כמו קסם."
אלכס נאנחה, "בנות, אין דברים כאלה."
"איך את רואה את זה?" דבי שאלה השפה התחתונה שלה רועדת.
"אני לא יודעת איך לראות את זה," אלכס הודתה בעצב. "זה נראה לי הכל הזוי מידי."
דבי נשענה על הקיר. "בואו נחשוב על האפשרויות."
"זה יכול להיות קסם," סנדי אמרה. היא פתחה את הפה כדי להמשיך אבל היא סגרה אותו.
"אולי הוא עובד עלינו," אלכס אמרה פתאום. "אולי הוא עושה הצגה מטופשת, והשלישייה האלה הם חברים שלו שעזרו לו לעבוד עלינו. אולי..." היא הפסיקה לדבר כי היא בדיוק צפתה ברופא יוצא מהחדר של ג'ק. "מארק?" היא פנתה אליו. "הכל בסדר?"
"אתן צדקתן," הוא נאנח, "הזיכרון שלו נעלם. אבל אני שואל באמת הפעם, אתן נשבעות שלא הייתן בתאונה או משהו ובגלל זה זה קרה? אתן נשבעות שזה היה בגלל האור הירוק שיצא מהמקלות האלה שדיברתן עליהם? אתן יודעות, לספר את האמת בהחלט יעזור לחבר שלכן."
"מארק," סנדי אמרה, "לא הייתה שום תאונה." הקול שלה היה קר ולחוץ.
"אז אפשר להחזיר לו את הזיכרון?" דבי שאלה ובקול שלה נשמע ניצוץ של תקווה.
"אני מצטער בנות," מארק אמר בעצב. "אי אפשר להחזיק לו את הזיכרון."
לא יכולתי יותר. התנתקתי מהקיר שעמדנו מאחוריו ורצתי אליהן. הן הביטו עלי בהפתעה, וכשהן התאוששו הן התחילו להצביע עלי. רון והארי נשארו מאחור.
"אני כל כך מצטערת," אמרתי. "זאת הייתה טעות ענקית. אני כל כך מצטערת."
דבי הסתכלה על מארק. "היא אחת מהם. הרמיוני. היא אחת מהשלישייה. אנחנו לא חלמנו. תשאל אותה. תשאל אותה."
מארק הסתכל עלי בעייפות. "את יכולה להסביר לי מה קרה שם?" הוא שאל.
שקלתי את זה לרגע ארוך. "הלוואי ויכולתי," אמרתי לבסוף. כולם הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת. "אני מצטערת," שוב אמרתי, והתחלתי להיזכר שאני עוברת על החוק הכי גדול של הקוסמים. "באמת, אבל אני לא יכולה להסביר כלום. סליחה." ועם זה הסתובבתי ורצתי אחורה, מרגישה מתוסכלת מתמיד.