פרק שני: סיבוכים
אחרי שההפתעה גרמה להשתיק את כל השרירים שלי, ועדיין בבית היה הד לאותה צעקה חזקה, אדוארד רץ לכיוון אמט והתחיל ללכת איתו מכות. היה לו מבט שאף פעם לא ראיתי קודם. הוא נראה כעוס ומאוכזב ביחד, ושני הרגשות נראו בתוך הפרצוף שלו בכמות ענקית. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לדעת איך הוא באמת מרגיש, כאילו הצלחתי לקרוא את המחשבות שלו. לא סתם עוד ניחוש, אלא עובדה ממש. הוכחה.
"אדוארד, מה קורה לך?" קארלייל ניסה להפריד בינו לבין אמט. "תעזוב אותו! אדוארד, תעזוב אותו עכשיו!"
אליס גם ניסתה לעזור, "תפסיקו!" היא אמרה ולמרות שהיא נראית עדינה כל כך, היא הצליחה להפריד ביניהם לשנייה בודדה וקצרה, אבל לאחר מכן, אדוארד העיף אותה אחורה, והיא נדפקה עם הגב בקיר מבלי שום פרצופים כואבים. הסתכלתי בתדהמה איך הוא נראה כאילו לא אכפת לו שהוא נתן לה מכה בכזה כוח.
אסמיי ניסתה את השיטה האימהית. היא הניחה יד על הגב שלו, ובקול עדין וחלש יחסית לקולות האחרים היא אמרה, "אדוארד, די."
אבל הוא לא הפסיק. עם אותו מבט נחוש, הוא המשיך להילחם באמט, למרות שאמט התחיל לדחוף אותו אחורה, מתגבר על הכוח שלו. לא יכולתי לסבול את זה יותר. "אדוארד!" צעקתי פתאום, כמובן הקול שלי לא הדהד. הוא הפסיק, נשאר במקום מבלי לזוז, מבלי להזיז שום שריר, ואמט ישר השטיח אותו על הרצפה. "אדוארד," שוב אותו שם יצא מהפה שלי, אבל הפעם רצתי לכיוונו בדאגה. התכוונתי להתכופף ולשאול אותו אם הוא בסדר, אבל הוא ישר התיישר ונעמד על הרגליים.
"ניפגש במכונית," הוא אמר לי, מבלי להסתכל עלי, ונהפך לצל מהיר שנעלם ברגע שסובבתי את הראש לעקוב אחריו.
"אמט," אמרתי אליו, כשהוא נשען על הקיר נראה כאילו כלום לא קרה, "אני מצטערת בשמו," הרגשתי מחויבת להגיד את זה.
"זה בסדר בלה, נתראה, הוא מחכה לך," הוא חייך בעצב. "תיהנו שם כן? אל תתני למה שקרה עכשיו להרוס."
"מה קרה בעצם?" שאלתי אותו. "למה הוא התנפל עלייך ככה?"
"אני לא באמת יודע," הוא אמר, ושום ניצוץ של הנאה היה בעיניים שלו, למרות שאני מנחשת שהוא נהנה להלחם מול אדוארד. רק ניצוץ של דאגה.
"ביי כולם," אמרתי ושוב נופפתי עם היד. "סליחה," הוספתי והתחלתי ללכת במהירות הכי גדולה שיכולתי החוצה.
"מה זה היה צריך להיות?" שאלתי אותו בשנייה שפתחתי את הדלת של המכונית. הפעם הוא בחר לנסוע עם המכונית של רוזלי. האדומה עם הגג הנפתח, זאת שלעולם לא ראיתי אותו בוחר. הוא תמיד החשיב אותה בסוף, כי היא הייתה הכי בולטת וצעקנית, והם, כל הקאלנים, ניסו להימנע מזה. הם היו בולטים במילא יותר מידי.
המנוע כבר היה מופעל, ואיך שסגרתי אחרי את הדלת המבריקה, הוא התחיל לנסוע במהירות הרגילה שלו. במהירות היותר מידי גבוה להפחיד הרגילה שלו. "כלום," הוא אמר ושוב לא יכולתי לדעת מה הוא מרגיש. הוא חסם הכל, הפרצוף שלו היה בלתי ניתן לקריאה.
נאנחתי והסתכלתי מחוץ לחלון, אל הנוף. הדבר היחיד שהסגיר את המהירות שבה נסענו. "זה לא הוגן," אמרתי ובחנתי את הצבע הירוק והמטושטש של היער, את העצים, את הגזע החום והזקן, את הגשם שהתחיל לרדת ולהרטיב את החלון, כל דבר שיסיח את דעתי מהעובדה שמה שקרה קודם קרה באמת.
הוא לא ענה, ונשם נשימה עמוקה, ומזווית העין שלי יכולתי לראות את המתח שהיה מסביב לעיניים התמיד-עייפות שלו.
שנינו שתקנו, בכל שאר הדרך. אני בהיתי החוצה, מנסה להתחמק מהמבט שלו, והוא מסתכל ישר על הכביש, משחק אותה נהג מצויין. המהירות שלו נשארה בלתי חוקית, והעיניים שלו מתוחות. הנשימות שלו נהיו רועשות מרגע לרגע, והתחלתי להרגיש קצת לא בנוח. הנופים נשארו ירוקים, והכביש נשאר שחור, אבל לא היה אכפת לאף אחד מאיתנו שאנחנו בוהים בדברים כל כך לא מעניינים. הכעס שלו, הצליח להתפשט בכל הרכב, עד שגרם לי להרגיש אותו, ואני התחלתי להתעצבן מבלי שום סיבה. או שאולי, הייתי מעוצבנת שהוא לא גילה לי, ושאנחנו לא מדברים. ואז עברנו את הבית של צ'ארלי. "היי!" קראתי מנסה לעקוב אחרי הבית עם הראש, אך מגלה בסוף שאני לא עד כדי כך גמישה. "עברת את הבית!"
"אני יודע," הוא אמר בשקט.
"לאן לעזאזל אנחנו נוסעים?" שאלתי מחזירה את הראש שלי למקום, אבל הפעם מסתכלת עליו בשתי עיניים סקרניות.
הוא נשם ולא הסתכל חזרה, "חכי שנייה. זה קרוב."
הוא עצר את הרכב אחרי כמה דקות, במקום שלא היה בו שום בית בסביבה, ליד היער עם העצים הגדולים והירוקים. הוא יצא מהמכונית והתחיל ללכת בקצב איטי כדי שאני אוכל לעקוב אחריו. הלכנו רחוקים אחד מהשני, ואני פחדתי להיות הראשונה שתדבר. רק הבטתי בו מפוחדת. הוא נראה כעוס, יותר כעוס מאיך שהוא נראה כשהוא רב עם אמט קודם, בבית. הוא הפחיד אותי, עד שהרגשתי כמה רעידות. הוא כמובן, עם העין החדה שלו, שם לב לזה מיד והסתכל עלי, בפעם הראשונה שמאז שנכנסתי למכונית. הוא עצר במקום, ואני עצרתי אחריו.
הוא עדיין לא אמר כלום, עדיין עם אותו מבט, ואני המשכתי לרעוד. בסופו של דבר הוא שם שתי ידיים על הידיים שלי, כדי להפסיק אתי מלזוז. "אתה יכול לספר לי מה קרה?" בכל זאת הייתי הראשונה לשבור את הקרח.
"אני רק רוצה להסתכל עלייך רגע," הוא אמר, ועם יד אחת שלו, הוא עבר על הפנים שלי. הרגשתי חשופה מידי כשהוא התחיל לסקור אותי עם העיניים החזקות שלו. זה לקח כמה דקות ארוכות עד שהוא גמר, ואז הוא אמר. "הוא חשב עלייך." הוא התחיל לרוץ במהירות הערפדית שלו פתאום, משאיר אותי מאחור, ורוח שהעיפה לי את השיער אחורה.
"מי?" שאלתי אל היער, מנסה לעקוב אחרי הצל המטושטש.
"ראיתי את הפנים שלך בראש שלו," הוא אמר משום מקום.
"בראש של מי?" שאלתי אותו עוד פעם.
"של אמט," הוא אמר. ואז פתאום הוא הופיע מולי. הוא היה מושלם כל כך, כל פרט בו היה מושלם. הוא עמד בדיוק במקום שבו היה למעלה חור בין צמרות העצים, וקרני השמש הגיעו אל גופו והפכו אותו לערימה של אבני קריסטל זוהרות. "הוא חשב עלייך ועליו מתנשקים."