הספר השביעי – מאת מיצי פשיץ

פרק 3 – שבועת החתונה

הארי הצטרף לרון והרמיוני מחוץ לגינה של הדארסלים.

"נורא נחמד הדוד שלך, הארי" אמר רון.

"אוי רון, תהיה בשקט" אמרה הרמיוני. "נו, שנלך?"

"ליידיז פירסט" אמר הארי וחייך.

הם שלושתם התרכזו ביעד שלהם – המחילה. הארי הסתובב ושוב הרגיש את התחושה החונקת הזאת, ובדיוק ברגע שהוא היה בטוח שהוא לא יכול לנשום יותר, הוא הריח ריח של פרחים, ושמע קולות של תרנגולות. הוא פקח את עיניו וראה שהם הגיעו למחילה. הוא הביט הצידה וראה את רון והרמיוני לידו.

"בואו ניכנס אני מת רעב... לא אכלתי ארוחת בוקר בכלל" הם החלו ללכת בכיוון של המחילה כשרון הוסיף "אמא ופלר אובססיביות! הכל חייב להיות מושלם! הן לא עזבו אותי בשקט מהשניה שפתחתי את העיניים! רון לך לשם, רון בוא לפה, רון תביא את זה, רון תיקח את זה... בחיי, מזל לפחות שאני יכול להשתמש בקסמים..."

הם נכנסו למחילה, שם גברת וויזלי קיבלה אותם.

"הארי! אתה כאן! חשבתי שייקח לכם יותר זמן להגיע... אתם רעבים?"

"כן אמא אני מת לאכול..." אמר רון.

"אז שבו לשולחן והאוכל יהיה מוכן עוד כמה דקות. אמ רון" הוסיפה גברת וויזלי כשרון פנה להתיישב מול השולחן "לך תביא לפלר את שני סוגי המפיות שבחדר למעלה טוב? היא נמצאת בחצר".

"נוו אמא לא שוב!!!"

"רון וויזלי! אחיך מתחתן היום! המעט שתוכל לעשות זה לעזור טיפה עם הסידורים! זה לא יהרוג אותך לעבוד קצת!"

"בסדר, בסדר... אני הולך" ואז אמר להארי כך שרק הם יכלו לשמוע "אתה רואה? אמרתי לך!"

הארי והרמיוני התיישבו מול השולחן בזמן שגברת וויזלי פנתה להכין להם ארוחת צהריים. כנראה היא חשבה על סידורים לחתונה או משהו כזה, מפני שכשהיא הוסיפה רוטב לסיר מקצה השרביט שלה הסיר עלה על גדותיו. היא לפתע שמה לך לכך ובהינף שרביט הרוטב המיותר על השיש נעלם.

"אז מה שלומך, הארי?" שאלה הרמיוני במבט מעט מודאג. "הדודים שלך לא הציקו לך יותר מידי אני מקווה?"

"לא... הם פשוט התעלמו ממני כרגיל." הארי לא רצה לספר לה, לרון, או לאף אחד על מה שהיה בינו לבין דודה פטוניה. זה היה אישי מידי וחוץ מזה, זה גם לא היה ממש רלוונטי לאף אחד מהם.

"אז מה קורה כאן? איך ביל?"

"הוא בסדר. נשארו לו כמה צלקות אבל הוא מרגיש טוב... הוא ממש מתרגש לקראת החתונה."

"ומה עם פרסי?" שאל הארי בלחש, כך שגברת וויזלי לא תשמע "הוא הוזמן בכלל לחתונה?"

"ברור שהוא הוזמן, אבל אם תשאל אותי הוא לא מתכוון להגיע..." אמרה הרמיוני.

"הארוחה מוכנה!" קראה גברת וויזלי והגישה להם מרק עוף.

החתונה של ביל ופלר הייתה מיועדת להתקיים בחצר ביתם של הוויזלים. הם סידרו את החצר ממש יפה, כך שהחצר נראתה כמו גן אירועים ולא כמו חצר אחורית. החתונה הייתה ממש מוצלחת, גברת וויזלי בכתב מאושר רוב הזמן.

פרד וג'ורג' פצחו במופע מרהיב של זיקוקי דינור בצורת דרקונים והיפוגריפים.

גם צ'ארלי הגיע לחתונה, ובילה את רוב זמנו בלנסות להבין איך לכל הרוחות פרד וג'ורג' הצליחו ליצור זיקוקי דינור כאלו.

הארי ישב יחד עם רון והרמיוני על ספסל שבחצר, שלושתם מסתכלים על פלר וביל רוקדים.

"הייתם מאמינים שהם יתחתנו בסוף?" שאל רון. "זה נראה כאילו רק אתמול הגיעו כל המשלחות לטורניר הקוסמים המשולש..."

"מעניין אם גם הבת שלהם תראה כמו פלר?" אמרה הרמיוני.

"יכול להיות" אמר רון. "ידעתם שביל מינה את צ'ארלי לסנדק של התינוק או התינוקת שיוולדו להם?" הוא חשב קצת והוסיף "אבל צ'ארלי ברומניה רוב הזמן, איך ביל מצפה שהוא יהיה הסנדק של הילדים שלהם?"

"אם הוא הסנדק שלהם זה לא אומר שהוא צריך לבלות עם הילדים שלהם כל הזמן!" אמרה הרמיוני "תראה את הארי וסיריו-" היא הפסיקה.

"אני מצטערת" אמרה הרמיוני בשקט. "לא התכוונתי ל-"

"זה בסדר" אמר הארי במהירות. השתררה שתיקה עצבנית ולכן הוא ניסה מהר לשנות נושא. "שמעתם חדשות בקשר להוגוורטס? בית הספר יפתח השנה?"

"פרופסור מקגונגל חושבת שכן. במשרד הקסמים הגיעו למסקנה שבזמנים האלה כבר אף מקום לא בטוח לגמרי, ושהם מעדיפים שהילדים ילמדו בבית הספר מאשר ישבו בבית ויפחדו." אמרה הרמיוני.

"אני מבין..." אמר הארי.

הייתה שתיקה ארוכה ואז רון אמר "הארי אנחנו עדיין עומדים מאחורי ההבטחה שהבטחנו לך בסוף השנה. אנחנו נלך איתך לאן שתלך-"

"לא" אמר הארי.

"הארי אל תהיה כזה. אתה לא חייב לעשות הכל לבד-" התחילה הרמיוני אבל הארי קטע אותה.

"ככל שיותר אנשים יהיו לצידי, ככה יותר אנשים יפגעו. אני הולך למצוא את ההורקרוסים לבד." אמר הארי. "זה לא נתון לדיון" הוא הוסיף כשראה שרון והרמיוני מתכוונים להציג טיעוני נגד. "אני צריך לעשות את זה לבד".

"אל תהיה טיפש הארי!" אמרה הרמיוני בכזאת הפתעה שרון והארי בהו בה. "אתה לא יכול לעשות את זה לבד! חשבתי שאחרי שהלכת עם דמבלדור למערה הבנת את זה! אף קוסם לא היה יכול לשחרר את ההורקרוס הזה אם הוא היה לבד! למה אתה כל כך לא רוצה שנבוא?! מה, אתה לא סומך עלינו?? אתה חושב שאנחנו לא יכולים לדאוג לעצמנו??"

"היא צודקת, חבר" אמר רון, למרות שמבטו היה מעט מסוייג. הוא כנראה רצה להשאיר את המצב רגוע כמה שיותר.

"אני..." החל הארי, הוא ידע שהוא לא יוכל להתחמק מזה בלי סיבה הוגנת, אבל עדיין משום מה הסיבה שלו נראה אנוכית וילדותית מידי מכדי להביע אותה בקול. "תראו-"

אבל למזלו הוא לא היה צריך לנסות ולהמציא משהו, כי בדיוק מישהו קרא בשמו.

"הארי!"

הוא פנה לכיוון הקול, אבל אז הלב שלו שקע. זאת הייתה ג'יני. הוא השפיל את מבטו לכוס השתיה שהוא החזיק בידו.

ממתי שהוא הגיע למחילה אתמול בצהריים הוא ניסה כמה שיותר להתחמק ממפגש איתה, וזה לא היה קשה במיוחד, בהתחשב בעובדה שהבית היה מלא בלאגן בגלל ההכנות לחתונה. אבל עכשיו הוא כבר לא יכל להתחמק מזה. זה לא שהוא לא רצה לראות את ג'יני... פשוט הוא ידע שאם הוא יהיה בנוכחותה שוב, יהיה לו הרבה יותר קשה לעזוב, מה שהיה קשה כבר ממילא...

"אממ... הי, ג'יני" הוא אמר בשקט והמשיך להתבונן על כוס השתיה שלו. התוכנית שלו לא להיות שוב בנוכחותה כבר לא תצא לפועל...

"היי, הארי" אמרה ג'יני. "לא יצא לראות אותך בכלל בגלל כל הבלאגן של החתונה." כשהארי המשיך להביט בכוס שבידו במקום להביט עליה היא שאלה "אממ... הכל בסדר, הארי?"

"רון, תראה! אמא שלך הביאה עוד בורקסים! שנלך?" אמרה הרמיוני והביטה ברון במבט שאומר "נו-בוא-כבר!"

"ממתי אני אוהב בורקסים?" שאל רון והביט בהרמיוני במבט מבולבל.

הרמיוני תפסה בזרועו של רון וגררה אותו משם בכוח. הארי הביט בהם עד שהם התרחקו לשולחן הכיבוד.

"הכל בסדר, הארי?" שאלה ג'יני שוב.

"כן..." אמר הארי, בקול מעט צרוד.

הוא המשיך להסתכל על רון והרמיוני, כשג'יני אמרה "נו, בחייך הארי".

הייתה שתיקה קצרה ואז ג'יני אמרה בקול החלטי "הארי, תסתכל עלי".

זה דרש מאמץ אדיר מהארי לקרוע את מבטו מרון והרמיוני ולהסתכל על ג'יני.

"אני... אני שמעתי שאתה יוצא עם רון והרמיוני למסע." אמרה ג'יני.

השתררה שתיקה קצרה ואז היא המשיכה.

"רק רציתי שתדע שאני אחכה לך עד שתחזור."

"ג'יני,-"

"אתה הרי תחזור, נכון?"

הוא לא ידע מה לענות לה. הוא ידע שמה שהוא רצה יותר מכל היה להישאר בסופו של דבר בחיים אחרי המפגש עם וולדמורט, וכמובן שהמקום הראשון שהוא יחזור אליו יהיה המחילה... אבל איך הוא יכול להבטיח לה דבר שהוא לא בטוח שהוא יוכל לקיים?

לג'יני השתיקה של הארי הייתה כנראה יותר מידי. היא הסירה את מבטה מהארי והביטה לשמיים זרועי הכוכבים. הארי ראה את העיניים שלה נוצצות.

"אני מבינה." היא אמרה וקמה ללכת.

היא התחילה ללכת לכיוון הבית, כשהארי קם מהספסל.

"ג'יני"

היא הסתובבה אליו והוא ראה שדמעות זולגות מעיניה.

"ג'יני, אני אחזור" הוא הביט בה עוד רגע ואז הוסיף "אני נשבע".