במקרה שג'יי קיי רולינג שואלת אתכם על הסיפור הזה, אינכם יודעים דבר.

לעומת זאת, במקרה שאליעזר יודקובסקי שואל אתכם, אתם יודעים הכל – את כל סודות היקום.

"אבל אז השאלה היא – מי?"

"אלוהים אדירים," אמר הברמן, מתבונן בהארי, "האם זה – זה יכול להיות -?"

הארי רכן לעבר הבר של הקלחת הרותחת כמיטב יכולתו, על אף שהגיע בערך לגובה קצוות גבותיו. שאלה כזו ראויה לטוב ביותר שלו.

"האם אני – אני יכול להיות – אולי – אי אפשר ממש לדעת – אם אני לא – אבל אז השאלה היא – מי?"

"תבורך נשמתי," לחש הברמן הזקן. "הארי פוטר...איזה כבוד."

הארי מצמץ, ואז התאושש. "טוב, כן, אתה מבחין היטב; רוב האנשים לא עולים על זה כל כך מהר –"

"מספיק," אמרה פרופסור מקגונגל. ידה התהדקה על כתפו של הארי. "אל תציק לילד, טום, כל זה חדש לו."

"אבל זה הוא?" רוטטה אישה זקנה. "זה הארי פוטר?" היא קמה מכסאה בקול קרצוף.

"דוריס," אמרה מקגונגל בהתראה. המבט שהטילה סביב החדר כה נוקב שהיה כנראה מאיים על כל אחד.

"אני רוצה רק ללחוץ את ידו," לחשה האישה. היא התכופפה נמוך והושיטה יד מקומטת, אותה הארי, בהרגשת בלבול ויותר אי-נוחות משחש אי פעם בחייו, לחץ בזהירות. דמעות נתזו מעיני האישה אל עבר ידיהם הלפותות. "הנכד שלי היה הילאי," היא לחשה אליו. "מת בשבעים ותשע. תודה לך, הארי פוטר. תודה לאלוהים על קיומך."

"בבקשה," אמר הארי באופן אוטומטי, ואז הסיב את ראשו והטיל על פרופסור מקגונגל מבט מפוחד ומתחנן.

פרופסור מקגונגל טרקה את רגלה ברצפה בדיוק כשההתנפלות הכללית עמדה להתחיל. זה עשה רעש שנתן להארי נמשל חדש לביטוי "בקיעת האבדון", וכולם קפאו במקומם.

"אנחנו ממהרים," אמרה פרופסור מקגונגל בקול שנשמע רגיל לחלוטין.

הם יצאו מהבר בלי בעיות.

"פרופסור?" אמר הארי לאחר שהגיעו לחצר. הוא התכוונן לשאול מה קורה, אבל באופן מוזר מצא את עצמו שואל שאלה אחרת לגמרי. "מי היה האיש החיוור הזה, ליד הפינה? האיש עם העין המפרפרת?"

"המ?" אמרה פרופסור מקגונגל, שנשמעה קצת מופתעת; אולי גם לא היא ציפתה לשאלה הזו. "זה היה פרופסור קוויריניוס קווירל. היא ילמד התמודדות בפני כוחות האופל בהוגוורטס השנה."

"היתה לי הרגשה מוזרה ביותר שהכרתי אותו..." הארי שפשף את מצחו. "ושאני לא צריך ללחוץ את ידו." כמו לפגוש מישהו שהיה פעם חבר, לפני שמשהו קטלני השתבש...זה לא היה באמת דומה, אבל הארי לא הצליח למצוא מילים. "ומה...מה כל זה היה בכלל?"

פרופסור מקגונגל הסתכלה עליו במבט מוזר. "מר פוטר...אתה יודע...כמה בדיוק ספרו לך...על איך שמתו הוריך?"

הארי החזיר לה מבט יציב. "הוריי בריאים ושלמים, והם תמיד סרבו לדבר על מותם של ההורים הגנטיים שלי. מזה אני מסיק שזה לא היה טוב."

"נאמנות ראויה לשבח," אמרה פרופסור מקגנונגל. קולה התנמך. "אבל זה קצת פוגע לשמוע אותך אומר את זה ככה. לילי וג'יימס היו חברים שלי."

הארי לא הסתכל עלייה, לפתע נכלם. "אני מצטער," הוא אמר בקול קטן. "אבל כבר יש לי אמא ואבא. ואני יודע שאני רק אאמלל את עצמי אם אשווה בין המציאות ל...למשהו מושלם שבניתי לי בדמיון."

"זה חכם להפליא מצדך," פרופסור מקגונגל אמרה בשקט. "אבל ההורים הגנטיים שלך מתו באופן ראוי לשבח, כשהגנו עליך."

כשהגנו עלי?

משהו זר נאחז בליבו של הארי. "מה...באמת קרה?"

פרופסור מקגונגל נאנחה. שרביטה הקיש על מצחו של הארי, וראייתו הטשטשה לרגע. "איזשהו מסוה," היא אמרה, "כדי שזה לא יקרה שוב, לא עד שתהיה מוכן." שרביטה שוב הצביע והקיש שלוש פעמים על קיר לבנים...

...שהתנקב ויצר חור, והתרחב והתפשט והתרעד עד שהתקבלה קשת ענקית, שחשפה מאחוריה שורה ארוכה של חנויות עם שלטים המפרסמים קלחות וכבדי דרקונים.

הארי לא מצמץ. זה לא היה כאילו מישהו הפך לחתול.

והם צעדו קדימה, ביחד אל תוך עולם הקוסמים.

היו סוחרים שרכלו במגפיים מנתרים ("עם גומי מקפץ אמיתי!") ו"סכינים +3! מזלגות +2! כפיות עם בונוס של +4!" היו משקפות שצבעו כל מה שהיית מסתכל עליו בירוק, והרכב כורסאות נוחות עם מושבי פליטה למקרה חירום.

ראשו של הארי כל הזמן הסתובב, הסתובב כאילו הוא ניסה להשתחרר מעל צווארו. זה היה כמו לעבור בפרק אביזרי הקסם של ספר חוקים מתקדם למבוכים ודרקונים (הוא לא שיחק במשחק עצמו, אבל הוא נהנה מקריאת ספרי החוקים). הארי התאמץ נואשות לא לפספס שום פריט שנמכר, למקרה שהוא היה אחד מהשלושה הנדרשים כדי להשלים את מחזור לחשי המשאלה האינסופי.

אז הארי זיהה משהו שגרם לו, בלי לחשוב בכלל, להתפצל מסגנית המנהלת ולהתחיל להתקדם לעבר החנות, חזית מלבנים כחולים עם פאות ממתכת ארודה. הוא הוחזר למציאות רק כאשר פרופסור מקגונגל נעמדה ממש מולו.

"מר פוטר?" היא אמרה.

הארי מצמץ, ואז הבין מה עשה הרגע. "אני מצטער! שכחתי לרגע שאני איתך ולא עם המשפחה שלי." הארי הצביע על חלון הראווה של החנות, שהציגה אותיות גדולות שזהרו בנהירות מנקבת אך רחוקה, ואייתו את השם הספרים המזהירים של ביגבאם. "כשאתה עובר ליד חנות ספרים שלא ביקרת בו אף פעם, אתה חייב להכנס ולסקור אותו. זה החוק המשפחתי."

"זה הדבר הכי רייבנקלו ששמעתי בחיי."

"מה?"

"שום דבר. מר פוטר, הצעד הראשון שלנו הוא לעבור בגרינגוטס, הבנק של עולם הקוסמים. הכספת המשפחתית הגנטית שלך היא שם, עם הירושה שהשאירו לך הוריך הגנטיים, ותצטרך כסף לציוד לימודי." היא נאנחה. "ונראה לי שכמות מסויימת של כסף להוצאות על ספרים יכולה גם להצטדק. אבל כדאי לך להתאפק זמן מה. להוגוורטס יש ספרייה די גדולה בנושאים קסומים. ובמגדל שבו, לדעתי הנחרצת, את תגור, יש ספרייה רחבת-היקף עוד יותר. כל ספר שתקנה עכשיו יהיה כנראה עותק."

הארי הנהן, והם המשיכו בדרכם.

"אל תביני אותי לא נכון, זו הסחת דעת מעולה," אמר הארי כשראשו המשיך להתפתל, "כנראה הסחת הדעת הטובה ביותר שמישהו ניסה עלי אי פעם, אבל אל תחשבי ששכחתי מהשיחה המיוחלת שלנו."

פרופסור מקגונגל נאנחה. "ההורים שלך – או אמך בכל מקרה – היו אולי נבונים מאוד בכך שלא ספרו לך."

"אז את רוצה שאמשיך בבורות מבורכת? יש בתכנית הזו פגם מסויים, פרופסור מקגונגל."

"אני מניחה שזה יהיה די חסר תועלת," אמרה המכשפה בקול הדוק, "כשכל אחד ברחוב יכול לספר לך את הסיפור. בסדר."

והיא ספרה לו על זה-שאין-לנקוב-בשמו, אדון האופל, וולדמורט.

"וולדמורט?" לחש הארי. זה היה אמור להצחיק אותו, אבל זה לא. השם צרב בתחושה קרה, באכזריות, בצלילות כיהלום, פטיש מטיטניום טהור צונח לעבר סדן של בשר רך. צינה סחפה את הארי בזמן שביטא את המילה, והוא החליט על המקום להשתמש במונחים בטוחים יותר כגון אתה-יודע-מי.

אדון האופל הזדעף על בריטניית הקוסמים כמו זאב פראי, קורע ומשסף את מארג חייהם היומיומיים. מדינות אחרות פכרו את ידיהן אך היססו להתערב, בין אם מתוך אנוכיות אדישה או מתוך פחד פשוט, כי מי שהיה הראשון מבינהם להתנגד לאדון האופל, השלום שלהם יהיה המטרה הבאה לטרור שלו.

(אפקט הצופה מהצד, חשב הארי, נזכר בניסוי של לאטן ודארלי שהראה שיותר סביר שתקבל עזרה אם יהיה לך התקף אפילפסיה מול אדם אחד מאשר מול שלושה. פיזור האחריות, כולם מקווים שמישהו אחר יפעל קודם.)

אוכלי המוות באו לפניו ובעקבותיו, נחשים שהכישו והחלישו, או נשרים זבלים שנכרו בפצעים. אוכלי המוות לא היו נוראים כמו אדון האופל, אך הם היו נוראים, והם היו רבים. ואוכלי המוות החזיקו לא רק בשרביטים; היה עושר בידי החיל מוסוה-הפנים, וכוח פוליטי, וסודות שהוחזקו בסחטנות, כדי לשתק חברה שמנסה להגן על עצמה.

עיתונאי זקן ומכובד, ירמי וויבל, קרא למיסים מוגברים ולגיוס. הוא צעק שזה מגוחך שהרוב יכרע בפחד מפני המיעוט. עורו, ועורו בלבד, נמצא ממוסמר לקיר חדר החדשות בבוקר שלמחרת, לצידם של עורותיהן של אשתו ושתי בנותיו. כולם רצו שמשהו נוסף יעשה, ואף אחד לא העז לעמוד בראש ולהציע דבר. מי שהכי התבלט הפך לדוגמא הבאה.

עד ששמותיהם של ג'יימס ולילי פוטר עלו לראש הרשימה.

ושניהם היו יכולים למות עם שרביטיהם בידיהם ולא להתחרט על בחירתם, כי הם היו גיבורים; רק שהיה להם ילד עולל, בנם, הארי פוטר.

דמעות נקוו בעיניו של הארי. הוא ניגב אותם בכעס או אולי בייאוש, אני לא הכרתי את האנשים האלה, לא באמת, הם כבר לא ההורים שלי עכשיו, אין שום תועלת בלכאוב את כאבם –

כשהארי סיים לייבב אל תוך גלימתה של המכשפה, הוא הביט למעלה, והרגיש קצת יותר טוב כשראה דמעות גם בעיניה של פרופסור מקגונגל.

"אז מה קרה?" אמר הארי, קולו רועד.

"אדון האופל בא למכתש גודריק,"פרופסור מקגונגל אמרה בלחש. "חשבנו שאתם מוסתרים, אבל בגדו בכם. אדון האופל הרג את ג'יימס, והוא הרג את לילי, הוא הגיע בסוף אליך, לעריסה שלך. הוא הטיל עליך את קללת ההרג, ושם זה נגמר. קללת ההרג נבנת משנאה טהורה, והיא פוגעת ישירות בנשמה, מנתקת אותה מהגוף. היא לא ניתנת לחסימה, ומי שהיא מכה בו, מת. אבל אתה שרדת. אתה האדם היחיד ששרד אי פעם. קללת ההרג הוחזרה ממך והכתה באדון האופל, והשאירה רק את גופתו השרופה וצלקת על פני מצחך. זה היה סופו של הטרור, והיינו חופשיים. ולכן, הארי פוטר, אנשים רוצים לראות את הצלקת על המצח שלך, ולכן אנשים רוצים ללחוץ לך את היד."

סערת הבכי שכבר שטפה את הארי לקחה את כל דמעותיו; הוא לא היה מסוגל לבכות שוב, הוא הגיע לקצה.

(ואיפשהו באחורית דעתו בצבצה אות בלבול קטנטנה, תחושה שמשהו לא נכון בסיפור הזה; וחלק מאומנותו של הארי היה צריך להיות שישים לב לאות המזערית הזו, אבל דעתו היתה מוסחת. יש חוק מצער שלפיו כשאתה הכי זקוק לאומנותך כרציונליסט, אז אתה הכי עלול לשכוח אותו.)

הארי ניתק את עצמו מצידה של פרופסור מקגונגל. "אני – אצטרך לחשוב על זה," הוא אמר, מנסה לשמור על שליטתו בקולו. הוא בהה בנעליו. "אמ. את יכולה פשוט לקרוא להם ההורים שלי, אם את רוצה, אין צורך לומר 'הורים גנטיים' או משהו כזה. אני משער שאין סיבה שלא יכולים להיות לי שתי אמהות ושני אבות."

לא נשמע כל הגה מפרופסור מקגונגל.

והם התקדמו ביחד בדממה, עד שעמדו לפני בניין לבן עצום עם דלתות ארד רחבות, ומעליהם המילים המגולפות: בנק גרינגוטס.

התרגום הזה מתקדם יותר מהר ממה שציפיתי. ייאי.

המשך יבוא מתישהו.