האווטאר המושלם
4
היה זה חלום. אווטאר יואן חלם על זיכרון ישן.
הוא היה בביתו של מגד העתידות. הוא היה לבוש בבגדיו הישנים. עורו לא היה בוגר ויבש, אלא חלק וקטיפתי. הוא ישב מנגד למגד העתידות. היה זה החיזיון. האירוע הגדול.
סמאהרטר התגונן. "עשיתי את שירותי. אתה מוזמן לעזוב, אווטאר."
"בבקשה!" יואן נזכר כאשר התחנן. "אני חייב לדעת! אתה חייב לספר לי!"
מגד העתידות משך בזקנו. "אין לי ברירה... שילמת כחופן הראוי לכך. אווטאר... תן לי לנסח לך זאת כך שכשתהייה בשל, תבין את אשר ראיתי:
"כשהעלים נושבים
אחד חייב לזכור לקוות
ותוקיר, אל תשנא"
יואן חלק את מיטתו שבביתו, יחד עם ווקינג, בחירת לבו. הם יותר לא ישנו בבית החדר העלוב שהיה להם בתקופת הלימודים. עתה, כאשר הוא אדם בוגר ובעל כבוד ומעלה, הוא ישן באחוזה קטנה, בבירת ממלכת האש. הוא התהפך מצד אחד למשנהו, ונתן לזכרונות נוספים להשפך.
היה זה הפעם זכרון אבוד אחר. גם בו הוא היה צעיר- כבן עשרים ושתיים. הוא התלמד כבר שנתיים בכשפות אוויר. הוא חזר לרגל חופשה חזרה הביתה, להיכן שהוריו התגוררו, בכפר קטן בשם פוּויְי, דרום לאומאשו.
הכפר היה ברובו עני ומינורי. היה זה כפר שעיקר גדוליו היה אורז, ולכן היה על ראש גבעות קטנות. לאורך הגבעות, התפרסו שדות האורז בבריכות-טרסות גדולות. נשים וגברים כאחד חלקו עבודה, וקטפו את האורז. עונת הסתיו הכבידה בעננים אפורים וכהים, אשר חסמו את כניסת קרני החמה. הנוף אמנם נתן אווירה מלנכולית ועגומה, אך עבור האווטאר הצעיר, היה זה מחזה שהתגעגע אליו יותר מכל. ביתו... הכפר שלו. הוא לא ראה את ביתו כבר קרוב לוודאי מאז שהתחיל את לימודי כשפות האוויר.
מורו, מאסטר טולזוניה, ליווה אותו לביתו. כאשר הגיעו, מורו היה מופתע לראות מהיכן הגיע במקור. היה זה בית עשוי לבני טיט בוציות מיובשות. הגג היה עשוי מרעפים שבורים וחורקים, במיוחד כאשר הרוח הסתוית שרקה בהם כהוגן. טולזוניה היה מאוד מבולבל ולחוץ, והיה בטוח שהמראה אינו תקין. בניגוד לציפיותיו, תלמידו החרוץ והשקדן דווקא היה מאושר. "אני לא מאמין שאני רואה את הבית שוב. התגעגעתי."
"אתה בטוח? ההורים שלך בחובות, יואן?"
"לא... למה אתה שואל?" הוא שאל את מורו, ונקש על הדלת.
"הבית, הוא פשוט נראה..."
דלת הבית נפתחה בחריקה. הרוח הקשת על פתיחת הדלת, משום שהייתה בניגוד לכיוונה. מי שפתח את הדלת היה אביו, שָגוּאָה, אדם מעט נמוך ושעיר. היה לו שפם עבות, אמנם גילו העיד עליו, משום שקרחתו הבריקה בזיעה דלה. בעקבות מזג האוויר האפרורי רוב אביו היה מוצל בחשיכה קטנה, שהאירה אותו באופן שאינו כה מעודד. "כן?..." הוא שאל, בהתבוננו בשני הזרים.
"שלום, אתה בוודאי-"
"אבא!" צחק יואן וחיבק את אביו. שגואה היה מבולבל, אך לא נתן לזה לבלבלו, וחיבק את ילדו בחזרה. "יואן?..." שאלו ביהב, ועצם את עיניו מאושר. "בני..."
"התגעגעתי" סיכם במילה אחת, והביט באביו. "שלל ההרפתקאות שעברתי... אין מספיק מילים בפי כדי לתאר."
"הגעת בדיוק בזמן, בן- עת הקציר הגיעה שוב."
"כמובן, אני אשמח לעזור!"
"אמנם אני כשף אוויר" מלמל טולזוניה, "אך גם הייתי נווד, ולמדתי את דרכי גידול האורז. אם אתם צריכים עזרה..."
"כל יד הינה ברכה" אביו חייך והנהן. "אתה מורו כעת?"
"כן, הוא לא הספיק לספר לכם לפני שהתחיל את לימודיו?"
"לא, הוא לא" למרות תשובתו אביו היה מאושר מתמיד. "עם מספיק אנשים, נוכל לסיים את השדה עד הערב, ואז, נוכל לשבת ולחגוג על חזרתך. הכפר חייב לדעת, יואן!"
"אני אשמח לראות שוב את כולם."
"הו, אני בטוח..." אביו צחק, והכניסם לבית. אחריי שסגר את הדלת, רוח הסתיו המשיכה לשרוק מבעד לרעפים המסכנים, והדלת המשיכה לשקשק במקומה.
הייתה זו שעת ערב. היכל עץ גדול, מאין מועדון של אנשי הכפר. לאורך שולחן עץ נמוך וארוך, נחו להן מנות שונות ומגוונות, כמיטב מסורת כפר פווויי. בשרים שונים, דגים נעים ומוקפצים; סלטים בעלי צבעים מיוחדים ושונים, צורות וסידורים מסורתיים. היו גם מספיק כסאות לאורך השולחן, עליהן ישבו כל חברי הכפר- שבמספר לא עלו על שלושים.
בראש השולחן, ישבו שגואה, ובגאווה רבה לצדדיו, האווטאר ומורו. הוא נשא נאום קטן. "כפי שנודעתם היום, בני היחיד, האווטאר הנבחר, יואן, חזר הביתה לביקור. לשם כך, אנחנו נזכיר לו כיצד בכפר הקטן פווויי אנו חוגגים את שיבת הגיבורים!"
המבוגרים הריעו בהערצה, והיללו בשירים קטנים את האווטאר. הוא התבייש, ושכח כיצד אנשי הכפר היו כה... לא עירוניים, כפי שהתרגל לחייו שהיו בערים הגדולות.
הוא החל לסעוד ביחד עם מורו, והם החליפו דיבורים ושיחות חולין. הוא המשיך לעדכן את אביו על לימודיו, ועל חוויותיו.
"ומה עם המורה שלך לכשפות אש. נשבעתם להשאר, לא?" שאל אותו אביו.
יואן חייך. "ברגע שאשלים את לימודיי... ייערך לי מבחן. לאחר המבחן, אתאחד איתה מחדש!"
"מדוע אינך יכול עכשיו?" שאל בתמיהה.
"לימודי האווטאר מנזרים אותי מהצרכים האלו. זה גם יעזור לי להתרכז יותר... כשפות היא עבודה קשה לא פחות מעבודת השדה, אבא."
"אין לי ספק, יואן..." הוא חייך, הסמיק קלות עקב שתיית היין, וליטף את ראש בנו. "אני גאה בך, כפי שלא הייתי יכול להיות יותר באף ילד, אם היה לי."
"באמת שמתי לב שאתה הבן היחידי?" שאל מאסטר טולזוניה.
"כן..." השיב לו אביו של יואן. "אמו מתה כאשר היה לפחות בן שש. מגיפה קשה הופצה במים מהם שתינו, וכפי שאתה רואה, אוכלוסיית הכפר התדרדרה. אמו הייתה אחת מהם."
יואן היה שקוע במחשבות, וכנראה שלא שמע את דברי אביו. "וזה לא השפיע על יואן בכלל?" שאל בלחש את שגואה.
"ובכן... כשהיה צעיר מאוד, זה הכאיב לו, והיה לו קשה לעזור במטלות הבית. כאשר למד על הכשפות שלו... אני מאמין שדרך הכשפות הוא התגבר על דאבוניו."
"להיות חזק, כבר בגיל כזה? באמת טיפוס מיוחד..." מלמל מורו.
שעת לילה מאוחרת. יואן עדיין חולם את זכרונותיו. הוא עדיין היה אותו עלם בן עשרים ושתיים, בכפר ביתו. הוא נשכב בין שדות האורז, והביט בשמיים מעוננים, אך עדיין משובצי כוכבים. הוא זיהה מערכות כוכבים שלמד עליהן כשהיה צעיר. למצוא אותן מחדש תמיד היה אתגר מיוחד בשביל יואן, והוא מעולם לא הזניח את מטלה זו. לא משנה היכן היה בעולם- ובטח שבביתו- הוא תמיד יחפש את אותן מערכות כוכבים.
בזמן שהוא סופר את הכוכבים של הטווס, בעלת אחד-עשר הכוכבים. הוא זיהה מערכות כוכבים נוספות, ומיד כאשר בחר לעשות הפסקת ביניים, הוא שמע צעדים מרושלים מתקרבים. הוא הסב את מבטו הצידה, והבחין בדמות נשית. הוא מיד חשב על ווקינג, ובעיני רוחו, דמיינה.
הדמות התקרבה, ובצער רב, היא לא הייתה אהובתו. היא הייתה אדם אחר, אדם שאהב כשהיה צעיר מאוד. עתה, היא הייתה עלמת חן יפה וקורנת. היא לבשה בגדי כפר מעט מלוכלכים, אך באופן מסוים, הם הבליטו דווקא את יופיה יותר מאשר הכעירו. היא נשכבה על חלקת האדמה שלידו, ונאנחה. הוא לא הצליח להתעלם, ומיד אמר את שמה.
"יוּנוּשִי?..."
"זיהיתי אותך בארוחה, מבלי שהיו צריכים להגיד את שמך" היא אמרה. קולה הזכיר לו במקום מסוים את קולה של ווקינג, אך מעט פחות עדין. יואן שמר על שקט, ונתן לה להמשיך לדבר. "כמובן שגם ראיתי אותך כשהגעת לכפר. זיהיתי אותך משדה האורז. גדלת מאוד, יואן..." היא חייכה, והסתובבה אליו. "מה אתה חושב עליי, יואן?" היא שאלה, ושיחקה עם עפר האדמה שבין אצבעותיה.
"עלייך? ובכן... את... את גדלת גם, לדעתי."
היא הסמיקה מעט. היא כנראה לקחה את אמירתו כמחמאה, כך לפחות הבין זאת האווטאר. "אני צריכה להתוודות בפניך..." היא מלמלה. "אתה זוכר את התקופה שהייתה בינינו, לפני שעזבת?..."
"כשהיינו בני חמש-עשרה?" שאל אותה.
"כן, אתה זוכר? אני לעולם לא אשכח... התקופה הנפלאה ביותר בחיי..."
"זה היה דיי קצר... ואת-"
"אני יודעת! אני הייתי צעירה, וטיפשה. אני לא הבנתי את חשיבות הדברים..."
"את אומרת את זה רק משום שאני אווטאר, יונושי. את לא צריכה לזייף את התנהגותך."
היא נעלבה, והתיישבה במקומה. "סליחה?"
"היה לנו רק פרק אהבה קטן, לא יותר. את לא רצית להמשיך, ולא לקח לך הרבה זמן למלא את החור החסר שהיה בלבך. עכשיו, כשחזרתי, את מתעניינת בי רק בגלל שנהפכתי להיות האווטאר."
"זה לא נכון!" נזפה בו. עיניה הבריקו מקנאה, ורוגז. "אני לא יודעת איך להגיד את זה... אבל... אני... אתה... לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך, משנהפכת לגיל שש עשרה ועזבת את הכפר. אם אתה לא זוכר, לא סיפרו לך על מעמדך בכפר. היו צריכים להביא אותך למקדש באומאשו. אנחנו לא ידענו למה לקחו אותך, רק שבוע אחריי, כשאחד הכוהנים הגיע לכפר ויידע את אביך."
"ואת אומרת שבזמן הזה, של השבוע, חשבת עליי?"
"כן! כן! אני גיליתי שדאגתי לך... לאורך כל השנים, עד שחזרת הנה, ניסיתי למצוא את אהבתי בבנים אחרים... אתה היית בחירתי האמיתית, וזה נכון גם לגביי היום, ועכשיו. אתה לא תסכים?..."
"אני מצטער, יונושי... אך מצאתי גם אני אהבה, במקום אחר."
"מה? מי?"
"מישהי שהיא לא מענייניך" הוא קם, והביט ביונושי. "אני מצטער, לא רציתי לשבור את לבך..." הוא מלמל, אולם היא קמה ממקומה וקימצה אגרופים.
"הייתי תמימה לחשוב שחשבת כמוני!" היא צייצה, ומחתה דמעות זעירות. הוא הושיט לה את ידו, אך היא הפנתה לו עורף ורצה משם. הוא קרא בקול אחריי שמה, ורץ אחריה. אחריי שדלק אחריה מטרים ספורים, הוא עצר מולה, והחזיק את ידה.
"יונושי... את לא צריכה לכעוס. אהבה היא דבר הפכפך..."
היא סחטה עוד דמעות, והביטה בו בייאוש. "האישה שמצאת... היא אוהבת אותך מאוד?"
"כמובן, שנינו מאוהבים עד מעל הראש."
"כדאי לה לא לשבור לך את הלב! אם היא תעשה זאת, אני נשבעת בשם של מלך אומאשו שאני אצוד אותה בעצמי ואתלה את הראש שלה בחדר אבי!"
הוא צחק וחייך, וניקה את פניה של יונושי ממעט עפר. "אני אגיד לה. מי ייתן, ותמצאי את בחיר לבך, יונושי."
"אני כבר מצאתי, אבל אני מקווה שהוא יום אחד יוכל למצוא אותי..." היא חייכה וחיבקה אותו. הוא חיבק אותה בחזרה, ולאחר נשק על מצחה.
הכוכבים שבשמיים המשיכו לנצנץ באורות כסופים, ונעו באיטיות רבה על מסלולם. צלליות הצעירים נותרו בשדות האורז, ומשתלבים עם האדמה השחורה בחושך זה. הם המשיכו לעמוד זה לצד זה, ודיברו בשקט חבר עם משנהו, וברקע רשרושי הצרצרים, ורוחות סתיו משתנות.
שעת בוקר. אווטאר יואן אינו הנער החרוץ והצעיר שהיה. אמנם הוא היה חרוץ עדיין, אך לא צעיר. פניו נותרו נטולות זקן, אולם תווי פנים נאגרו עליהם. פניו החלו להחמיץ, ושיערו הדלדל מעט. הוא כבר היה בן מעל חמישים, וחווה חיים שלמים. הוא הציל ערים ומקומות רבים בעולם, הוא מנע מלחמה גדולה, ומעל הכל- הוא שמר נאמנות ואת אהבתו לבחירת לבו המיוחדת- ווקינג.
הלילה שעבר עליו לא היה קל. שלל זכרונות עלו בו בחלומות. אלו היו זכרונות שהעדיף לשכוח, במיוחד עתה כששלום האיזון והעולם מונח על כתפיו. יותר מפעם אחת נאלץ להתמודד עם דילמות קשות, כאשר ברקע הוא מוטרד נפשית, ולכן זה לא היה חדש עבורו. בכל זאת, כמים בנקרה, זכרונותיו המשיכו לטפטף פנימה, והפריעו לשלוות מעיינות הצ'אקרה.
כשהתעורר, הוא שם לב שהיה לבדו במיטה. אשתו השקימה, ודאגה לכלכלת הבית. הוא התלבש בבגדי בית צנועים, ויצא מהחדר. הוא ירד למטה, להיכן שבוסתנם הרבגוני היה. כשיצא מהמבנה אל הבוסתן, הוא הבחין באשתו קוטפת פירות טריים, ומסדרת אותם בסלסלה קטנה עשויית קש. הוא מש אליה, וחיבק אותה מהצד. "בוקר טוב..." החל בפיהוק.
"בוקר טוב גם לך. אני מבינה שהלילה לא ישנת טוב?"
"מה נתן לך את ההרגשה הזו?" שאל, ונתן לאור הבוקר לפקוח את אישוניו.
"אני לא מרגישה, אני יודעת. התהפכת כל הלילה, ומלמלת דברים. דברים שכנראה עוד היו לפניי."
"טוב, זאת לא תהייה הפעם הראשונה" השיב, ועזר בקטיף הפירות. פעמון הבית צלצל, ויואן ניגש לפתוח אותו.
"כן?..." הוא שאל, כשהוא מושל את דלת האחוזה אחורה. עמד מולו שליח, רץ של מלך אומאשו. הוא מסר לידו מגילה. "עבור אווטאר יואן, באי קאג'י של ממלכת האש, שבמקור הינו מהכפר פווויי."
"האמנם?" שאל, ולקח את המגילה. "על טרחתך" הוא מלמל, ושילם לשליח. זה הודה, ופנה חזרה לשביל. יואן סגר את הדלת, וחזר לאשתו, תוך שהוא פותח את המגילה.
"מי זה היה?" היא שאלה, כשהיא כבר במטבח, פורסת את שלל הבוסתן.
"שליח..." הוא רק המשיך למלמל, כשהוא בוחן היטב את המכתב שקיבל.
"שליח אתה אומר?" ענתה לו כהד, והתבוננה בגיליון שקרא. "מה קיבלת?"
"זה מאבא שלי... יותר נכון, זה מראש הכפר שלי. אבא שלי נפטר."
"זה נורא! יואן, אני מצטערת..." ווקינג חיבקה אותו. "זאת דרך נוראית לפתוח את הבוקר..."
הוא חייך. "אין לך על מה. אהבתי אותו, ועזרתי לו היכן שיכולתי. אני בטוח שהוא עכשיו במקום טוב יותר, ושמותו היה טוב וקל."
"אז מה מטריד אותך?"
"ההודעה על אבי היא שולית במכתב. מיידעים אותי שהכפר נכבש."
"מה?!" היא שאלה בתדהמה. "מה קרה? חשבתי שהמלחמה-"
"כנראה שהייתי צריך להיות יותר יסודי, להבתי..." הוא העביר את המגילה לווקינג. "אני צריך ללכת לשם ולבדוק מה קרה. זה לעולם, אבל לעולם לא יקרה תחת המשמרת שלי!"
תרגומי שמות:
פווויי (撫慰) = מרגוע.
שגואה (傻瓜) = פשוט עם.
יוּנוּשִי (玉女士) = אדונית הירקן.