פרק רביעי: החלום
הייתי בטוחה בתשעים ותשע נקודה תשע אחוז שאני חולמת, הרי איך זה הגיוני שהגענו מהחדר שלי בבית עד היער הסבוך? אבל בכל זאת שנינו היינו באותה תנוחה כמו שנרדמתי בה על אותה מיטה, רק במקום אחר. עוד דבר שהוכיח לי שאני חולמת: אדוארד ישן. העיניים שלו היו עצומות, וכשזזתי הוא לא התעורר. בהתחלה פחדתי שהוא מת, ומיהרתי לנער אותו, אבל לפני שעשיתי את זה, שמתי לב שאני שומעת את הנשימות שלו. נשימות עמוקות וסדירות, ממש כמו בן אדם. לא, הוא לא היה מת, אבל בצורה ברורה ובלתי הגיונית, הוא לא היה עצמו.
ניסיתי להירגע אבל לא יכולתי למנוע מעצמי לקום ולבדוק מה קורה פה. התחלתי לרוץ בתוך היער, בין העצים, מנסה לראות איזה רמז שיוביל אותי חזרה למציאות, איזה סימן שיגיד לי מה לעשות עם אדוארד ששוכב שם ישן. היה מוזר לחשוב על זה.
"בלה," שמעתי פתאום קול אומר ועצרתי במקום. הקול היה מוכר, אבל לא ממש הצלחתי להתאים אותו לבן אדם באותו הרגע. התחלתי להסתובב סביב עצמי, סוקרת כל פינה ברדיוס של שני מטר, כל תזוזה, כל שיח קטן.
"בלה," אותו קול אמר שוב, "בלה."
"מי זה?" שאלתי, עדיין מסתובבת ומתחילה לקבל סחרחורת.
"בלה," אותו קול אמר, אבל הוא היה הרבה יותר קרוב אלי, ממש בתוך האוזן שלי. עכשיו כבר ידעתי למי הוא שייך. זה היה אמט, והוא עמד בדיוק מאחורי. הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי והקפיץ אותי בהפתעה. "בלה," הוא אמר בקול רך, אני הסתובבתי אליו.
מבפנים הרגשתי מפוחדת, ושאני רוצה לברוח חזרה אל המיטה המוכרת, ששם היה אדוארד, האחד שאני אוהבת. אבל כנראה שבחלום הזה גם אני לא הייתי אני, כי מבלי שרציתי הדמות שלי חייכה חיוך גדול. "חיכיתי לך," אמרתי מבלי לשלוט על זה. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אז פתחתי את הפה ולהפתעתי פתאום הגוף שלי נהייה לבד כסיד, וקר, העיניים שלי נהיו אדומות כהות ומפחידות, כמו של ערפד מתחיל, ומשום מקום צצו ניבים חדים ומאיימים בפה שלי. אחר כך התקרבתי אליו, תופסת לו בעורף בחוזקה שלא מתאימה לי, ונישקתי אותו, וזאת בדיוק הייתה אותה תמונה שראיתי בראש כשהתקלחתי.
זה אולי היה סיוט, או חלום בלהות, אבל לא באמת היה בו משהו מפחיד, וכשהתעוררתי לגמרי, עדיין הייתי עם העיניים סגורות חזק. בכל זאת פחד העיר אותי, אבל הכרחתי את עצמי להישאר רגועה כי זה היה רק חלום רע שצריך לשכוח ממנו כמה שיותר מהר. בכל זאת אמט הופיע בו, ולא רציתי שאדוארד ידע על שום דבר ממה שקרה בחלום.
כשהתעוררתי המיטה הייתה חמה מידי, ומתחתי את האצבעות שלי, מחפשת אחר הקור של גופו של אדוארד, אך לא מוצאת שום דבר. מרגישה רק את המזרון הרך עוד פעם ועוד פעם.
"אוי התעוררת," שמעתי את הקול שלו רחוק ופתחתי לאט את העיניים. "כמה זמן את כבר ערה ככה?"
"רק עכשיו," אמרתי בקול עייף, וראיתי אותו נשען על החלון שהיה פתוח. "הלכת לאיפשהו?" שאלתי אותו.
"הלכתי עם ג'ספר ואליס לסידורים," הוא חייך. היה ברור לי שסידורים זה אומר לצוד, הוא לא רצה להפחיד אותי עם המילה הזאת. אבל ידעתי שתמיד הוא העדיף ללכת עם אמט, כי שניהם היו הכי מהירים וחזקים, אבל מה שקרה כנראה היה יותר מידי.
"איך היה בסידורים?" שאלתי אותו.
"אני שבע אם את שואלת," הוא חייך וחיבק אותי. "ואליס וג'ספר שולחים לך ד"ש ובוקר טוב."
"הם קרובים?" שאלתי אותו.
"הם ממש ביער ממול, רצו קצת זמן לעצמם."
צחקקתי. "יצא לכם לתפוס דוב?"
"לא, הלכנו רק ליער הזה, לא לאיזה מקום רחוק. אין פה דברים מסוכנים מידי, או גדולים מידי," הוא נישק לי את הלחי.
"ושום אריה הרים, שאתה הכי אוהב?"
"אף לא אחד."
"באסה בשבילך," אמרתי.
"באסה בשבילי."
"ולא היית פה בכלל?" שאלתי אותו בדאגה.
הוא הניד בראשו, "הייתי פה עד לפני שעה."
"וכל הזמן היית פה לידי?" שאלתי אותו לא מאמינה מה כל כך כיף בלצפות במישהו ישן במשך עשר שעות.
הוא הנהן עכשיו. "כן," והזיז את השיער שלי לאחור. "את גם דיברת מתוך שינה."
בפעם הראשונה שהוא אמר לי את המשפט הזה רציתי שהאדמה תבלע אותי, אבל עכשיו כבר ידעתי שאני עושה את זה, וזה בכלל לא מביך אותי. בקושי. הרי אני חולמת עליו. אומרת את השם שלו... אמט! חשבתי. "מה אמרתי?" הקול שלי, למרות שניסיתי שהוא לא הישמע ככה, נשמע טרוד ומודאג מאוד.
"את אמרת את השם שלי פעם אחת," הוא אמר עם חיוך. "ופעם אחת אמרת 'יער'," התחלתי להרגיש הקלה. "אה ואז אמרת 'אמט'."
שהאדמה תבלע אותי עכשיו! "אמרתי אמט?" שיחקתי אותה מופתעת.
"כן," הוא אמר ברצינות, "ורציתי לשאול אותך אם את עדיין כועסת עלי על מה שקרה שם איתו."
לפחות הוא חשב לכיוון הזה. "לא, אני לא כועסת," נאנחתי, "אני גם לא זוכרת על מה חלמתי."
"יופי, אני שמח," הוא אמר ונישק אותי. בזמן הנשיקה המחשבות שלי, להבדיל מהפעמים בקודמות שהוא נישק אותי, נדדו למקומות אחרים, שהעדפתי לא להתרכז בהם. ניסיתי חזק לראות את הדמות של אדוארד, אבל במקום זה התמונות היחידות שרצו לי בראש היו הסוף של החלום.