קונג פו פנדה אחד ושתיים © דרימוורקס
השם והמראה הרעיוני של קרונוס © סגה
כל הסיפור וכל מה שקשור לקרונוס (חוץ מהמראה והשם) © לי
בבקשה תגיבו! זה קר לוקח מספק שניות. אפילו תגובות כמו "מגניב" "עלוב" "אהבתי" "לא אהבתי" יספיקו
פרק שלישי- A helping hand
טיגריס יצאה לדרכה אחרי הדרכה קצרה מפו, ממה שהספיק לראות לאיפה ברח הנמר השחור.
היעד הראשון הייתה עיר הבירה. מחוץ לעיר היו ראיות ברורות מכל עבר לקרב שלהם נגד קרונוס, ובתוך העיר היה עדיין נזק גדול מהפשיטה של הכובשים.
כשנכנסה לעיר וביקשה הנחיות לכיוון שקרונוס ברח, לא משנה למי פנתה, כל אחד שדיברה איתו אמר לה את אותו הדבר, מי בפחד וחרדה ומי בפחות: "אל תיכנסי לאיזור של הר האבדון."
"בשום פנים, את שומעת?" צעקה אחריה זקנה אחת שהתווספה לרשימה ארוכה של אנשים שלא נתנו לה שום הנחיות. אחרי זה טיגריס התייאשה מחוסר העזרה המופגן, והחליטה לסמוך אך ורק על עצמה.
בהתחלה היה קל למדי לאתר את העקיבות - לפי ההרס שקרונוס עשה בזמן המנוסה שלו. שיחים וצמחים רמוסים הובילו אותה בדרכה. כשהגיעה אל ההר הזר חייכה לעצמה חיוך שקט ולחשה: "אז אני מניחה שזה הר האבדון?"
למרגלות ההר כבר לא היו כמעט סימנים, בגלל ששם קרונוס הפסיק לרוץ. טיגריס הסתכלה סביבה מחפשת אחר סימנים אחרים, ובאין ממצאים חוש הריח נכנס לפעולה.
היה קשה למצוא עקיבות אך פה ושם הייתה יכולה טיגריס למצוא שערות שחורות בודדות שנשרו מהאזורים הפגועים. הם הסגירו בקלות את הריח של קרונוס, ויצרו מעין שביל ריח עד המאורה הגבוהה במעלה ההר. המאורה בה ראה את ביתו, המאורה בה שכן.
בפנים היא מצאה אותו, שוכב ונאנק מכאבים, חסר-אונים.
הצל שהטילה על פנים המאורה העיר אותו. הוא נבהל כשראה אותה, אך במצבו לא היה לו הרבה מה לעשות. הוא כופף את אוזניו, חשף שיניים ונהם בעוינות, אך זה לא עזר להרתיע את טיגריס; היא ידעה מה מצבו.
ככל שהתקרבה קרונוס נמלא פחד יותר והתגובה הייתה בולטת: הוא נהם יותר בחוזקה וכמעשה ייאוש אף ניסה לקום.
ניסיון כושל, הוא קרס ברגע שרק התחיל - הוא לא יכל להיעזר רק ברגל אחת, עכשיו מצבו היה בולט לעין. "אני לא רוצה להילחם בך." אמרה טיגריס בשקט, שומרת על פנים שלוות.
אוזניו של קרונוס הזדקפו ועיניו נפערו מעט בתדהמה, הוא הפנה את פניו ממנה,מכניס את ניביו וטפריו, והשפיל את מבטו.
"מי את?" קולו היה נמוך ומפחיד באופן בלתי רגיל. גם קרונוס עצמו נבהל, אחרי הכל- הוא לא השתמש בו במשך שנתיים שלמות.
טיגריס נבהלה אף היא מקולו אך לא שינתה אפילו במעט את הבעתה, שיפו היה מורה מצויין.
"אני טיגריס, לוחמת קונג-פו עילית, חלק מהחמישייה הזועמת, וביתו המאומצת של מאסטר שיפו."
לקרונוס היה אכפת רק מהפרט הראשון. "למה את כאן?"
הוא לא טרח לשאול איך מצאה אותו, הוא ידע שנשרה לו פרווה מהאזורים הפגועים, וידע שבעצמו היה עוקב אחרי הריח בקלות.
"באתי כדי לעזור לך."
התשובה הפתיעה אותו שוב, והוא תקע בה את מבטו. מפנה את ראשו ממנה שוב, אמר: "תודה לך." זה היה הדבר היחיד שאמר לפני שטיגריס עזרה לו לקום, ובסחיבת פצוע התחילו השניים ללכת אל ארמון הג'ייד. למעשה זה היה הדבר היחיד שאמר לה לאורך כל הדרך.
במשך כל הדרך היא ניסתה לדובב אותו, אך לשווא. היא ניסתה גם להגיד דברים כמו: "תיזהר," "אל תדאג, אתה בסדר" ו-"אנחנו קרובים" במטרה לשבור את השתיקה. אך אפילו שרצה הוא לא היה מגיב; הוא היה תשוש מדי.
כשהגיעו למרגלות הארמון קרונוס נרתע בבהלה וכמעט נפל מאחיזתה של טיגריס.
"מה קרה?" שאלה כשראתה את פרצופו העוין של קרונוס, המופנה לעבר המדרגות. "הוא כאן, אני יכול להריח אותו בכל המקום.." הוא אמר בקדרות.
"אל תדאג, הוא לא כאן עכשיו," טיגריס אמרה בטון מרגיע אל קרונוס, למרות שלא היה לה מושג במי מדובר.
כשעלו במדרגות נרתע קרונוס שוב ולמרות חולשתו התפתל עד שהשתחרר מאחיזתה של טיגריס ונפל על ארבע רגליים - גם זה בקושי. ניביו וציפורניו היו שלופות אוזניו היו מכופפות ואישוניו הצטמצמו. "מה ל.." התחילה טיגריס לומר, אבל כשהסתובבה לראות לאיפה מופנה מבטו הבינה. בתוך הארמון דיבר מאסטר שיפו עם מישהו שהיא לא הצליחה לראות. כעבור רגע הדמות נעה קדימה, והיא ראתה מי זה היה שדיבר עם שיפו. הם הפנו את מבטיהם אליהם באותו רגע, והיא הבינה: זה היה פו.
עם מבט מבעית בעיניו אמר קרונוס בטון חד וחלק "הרוצח."
פרק רביעי- New friends
פו הסתכל סביב במבוכה כששמע את קרונוס. "רוצח?" אמר בבלבול "מה...א..."
כולם היו מופתעים. מובן היה שקרונוס מפחד מפו, אבל אף אחד לא ציפה למשהוא כל-כך קיצוני.
טיגריס הייתה הראשונה להתעשת, היא ניגשה אל פו במבט וטון מתנצל ואמרה לו בשקט, "אני מצטערת, אבל אולי כדאי שתלך." פו נעלב מהתגובה אבל ציית בכל מקרה.
טיגריס חזרה להסתכל על קרונוס, שלא הוריד את עיניו מפו אפילו לרגע, והמשיך לנהום לכיוונו. היא קדה למאסטר שלה, ופנתה אליו באותה הבעה ובאותו טון מתנצל: "הוא לא בדיוק נוח עם אנשים אחרים, אני חושבת שגם אתה צריך ללכת." שיפו כבר הקדים אותה, והלך משם בצעדים נחפזים אך שלווים באופן אופייני.
טיגריס פנתה חזרה אל קרונוס וראתה שמבטו עדיין ממוקד בנקודה שבה פו נעלם מאחורי הקיר.
היא כרעה אליו ובטון מרגיע אמרה "זה בסדר, הוא הלך." קרונוס תקע בה את מבטו.
טיגריס חזרה על מילותיה בטון שליו. לבסוף קרונוס פתח את פיו, "את אמרת שהוא בכלל לא כאן," אמר באותו קול מפחיד, אך הרבה יותר תשוש- מה שהפך אותו לפחות מפחיד בעיניה.
טיגריס צבטה את גשר אפה באצבעותיה, לקחה נשימה עמוקה ונשפה. היא הייתה צריכה לחשוב.
"אמרתי את זה כי אחרת הייתה נשאר בחוץ וקופא למוות, אתה צריך עזרה, אתה לא תשרוד לבד. ופו לא מזיק."
עיניו של קרונוס התרחבו בחזרה והוא הסיט את מבטו ממנה אל הרצפה, אך עדיין עמד על ארבע ואוזניו נשארו מכופפות.
"אתה צריך להיעזר גם באחרים, כולם כאן חברים." המילה הפתיעה את קרונוס.
"חברים," מלמל.
קרונוס נעמד לאט ובכבדות ונתן לטיגריס לעזור לו. ביחד נכנסו אל המגורים של הארמון, המקום שבו פו והחמישייה גרו. קרונוס כבר לא נהם. הוא ידע שאיומים יהיו חסרי תועלת, בעיקר כשבקושי יכל להגן על עצמו, אבל אי נוחותו הייתה בולטת. הוא היה מפוחד.
"אל תדאג, הוא לא יכנס אליך באמצע הלילה."
הם נכנסו לחדר של טיגריס. זה היה חדר קטן עם הדרישות המינימליות; מיטה ליד הדלת, שידה, ארון, חלון ומתלה לערסל שנראה שלא עשה שימוש כבר שנים. טיגריס הושיבה את קרונוס על המיטה בזמן שהוציאה מהשידה תחבושת והתחילה לחבוש את ידו השבורה.
קרונוס לא התנגד לטיפול. הוא התבונן במעשיה בשקט, המסירות שבה טיפלה בו הזכירה לו את החמימות שבה הצב טיפל בו כשהיה גור. זה היה זיכרון טוב.
הכאבים היו נוראיים, אבל לא היה מה לעשות אם קרונוס רוצה שידו תחלים. כשקיבעה טיגריס את ידו נשמע 'קליק' רועם מידו של קרונוס, אך על פניו לא נראתה שום תגובה חוץ מעווית קטנה בעין.
טיגריס לכדה את העווית הזו במבטה החד, והדבר הדאיג אותה מאוד.
"זה לא כואב?" שאלה.
"אני מתעלם מזה, אין לי בררה," הפתיעה התשובה את טיגריס.
לאחר מכן לקחה טיגריס קופסא עם אבקה ושפכה פנימה מים.
היא לקחה את התערובת הבוצית ומרחה שכבה עבה על התחבושת שעל ידו של קרונוס
"אל תיגע בכלום עד שזה יתייבש" הורתה לקרונוס.
כשסיימה לטפל בו ניגשה אל הארון והוציאה ממנו ערסל ישן אבל איכותי, ותלתה אותו על המתלה שהיה ליד החלון. "אתה בטח עייף," אמרה בזמן שתלתה את הערסל. "זה הערסל שבו ישנתי כשהייתה גורה, הוא אמנם ישן, אבל חזק מאוד וגם מספיק גדול לשמש מבוגר."
היא עזרה לו לקום והושיבה אותו בערסל, קרונוס התכרבל אל תוך עצמו בצורה אינסטנקטיבית אחרי שסיימה טיגריס להושיב אותו בערסל. הוא הרגיש כמו גור בתוך הדבר הזה, זה היה נוח באופן מפליא.
"תישן טוב, לא הולך להיות לך לילה קל."
טיגריס פנתה לצאת מחדרה. רגע שלפני שסגרה את הדלת שמעה אותו ממלמל, "כמו כל לילה אחר."
טירגיס הגיעה למטבח לאכול ארוחת ערב, פו היה שם כרגיל מכין מרק נודלס לכל השאר. טיגריס הרגישה את המבטים של כולם נעוצים בה כשהתיישבה ליד צפע.
היא החליטה להתעלם מזה בהתחלה, אבל לאחר חמש דקות כבר לא יכלה לסבול יותר.
"מה?" צעקה לעבר כולם בכעס. פו ושאר החמישייה הפנו את מבטיהם בחזרה לצלחות שלהם והמשיכו לאכול במבוכה.
רק מאנטיס אזר אומץ ושאל: "מה שלומו?"
"הפנתר?" הגיבה טיגריס למרות שהתשובה ברורה מאליו. שוב, רק מאנטיס הנהן למרות שכולם הביטו בה בתשומת לב.
"ובכן, השבר ביד שלו הרבה יותר רציני ממה שזה נראה והפצעים מזוהמים, אבל הוא לא מגיב בכלל לכאב. חוץ מ.." היא הפסיקה את עצמה באמצע.
"חוץ ממה?" פו התערב.
"כשקיבעתי לו את היד הייתה לו תגובה, אמנם קטנה ביותר. עווית קטנה בעין. לא הייתי שמה לב אם הייתה מסתכלת רגע מאוחר יותר." מבטה המהורהר היה תקוע בנודלס.
השאר קפצו מיד על ההזדמנות לשאול שאלות: "הצלחת לדבר איתו? מה שמו? מיהו? ממי למד?"
טיגריס לא נבהלה מהפרץ הפתאומי, "לא, הוא כמעט שבכלל לא מדבר. לא נראה שיש לו הרבה עם מי לדבר. ולפי הקול שלו, הוא לא אמר מילה כבר במשך שנים."
טיגריס סיימה לאכול וקמה מהשולחן לכיוון המגורים.
כניסתה זעזעה את קרונוס והוא התעורר, אך כשראה שזאת רק היא נרגע. הוא הסתובב לצד השני ונרדם כמעט מיד.
טיגריס קמה באמצע הלילה כדי לבדוק מה קורה עם קרונוס.
הוא התפתל בלי סוף מתוך שינה וזיעה ניגרה על פניו ללא הפסקה. "כמו כל לילה אחר" הדהד קולו בראשה, והיא חשבה "על זה הוא דיבר."
הרחמים מילאו את הבעתה והיא לקחה שמיכה מהארון, מכסה את הנמר. חוזרת לישון, היא חשבה שטוב שהוא לא התעורר. בוודאי לא היה רוצה את הרחמים שלה.