כל הזכויות על הסיפור שייכות לכותבת המוכשרת Colubrina.
כל הזכויות על הארי פוטר שייכות לג'יי. קיי. רולינג.
- פרק 6 –
דראקו מאלפוי כבר עזב כשהרמיוני קמה בבוקר, עובדה שהיא גילתה רק אחרי שחיכתה לו בחדר המועדון זמן רב כל כך שהיא פספסה את ארוחת הבוקר. היא שלחה מבט פגוע אל עבר המסדרון שמוביל לחדרי הבנים של סלית'רין, ואז צעדה לספריה בעודה ממלמלת על אנשים שישנו עד מאוחר וגרמו לה לפספס ארוחות. היא מצאה את האידיוט יושב בשולחן שהם השאירו עמוס בספרים אתמול, ממיין ספרים בשקט.
רעב הפך אותה לרגזנית והיא הפילה את התיק שלה ליד הכיסא שלו בקול חבטה. "בוקר טוב, מאלפוי," היא אמרה. "אני רואה שאין מנוחה לרשעים."
הוא הרים את מבטו אליה והיא נדהמה מכך שפניו הזוויתיות נראו חדות וחיוורות במיוחד, כמו שהן נראו בשנתם השישית. הוא תמיד היה רזה ובעל מבנה גוף דק כיאה למחפש אבל עכשיו הוא נראה כאילו סטירה חזקה תשבור אותו. הוא דחף את שרווליו כלפי מעלה והאות שלו – מגורה ואדמומי בצורה מוזרה – בלט כנגד עורו החיוור. היא תהתה אם הוא ניסה להזכיר לה את העבר שלו בכוונה או שהוא פשוט לא חשב על זה. אפילו כשהוא נראה על סף חולי, הוא הקרין ביטחון אריסטוקרטי שגרם לה להרגיש כמו ילדה חסרת נימוס. היא נזכרה בהודאתו האגבית שהייתה לו אומנת פרטית וגילתה שהיא נוטרת לו טינה על מעמדו וזכויות היתר שלו יותר מאי פעם, אפילו ששביב דאגה כלפי מראהו השברירי התגנב לליבה. הוא לא היה צריך לדלג על ארוחת הבוקר. הוא לא יכול להרשות לעצמו לא לאכול.
"חשבתי שאנסה להדביק את הפער," הוא אמר. "עקפת אותי אתמול."
"זה מה שאיכרים טובים בו," היא אמרה, דוחפת הצידה את הדאגה שלה לטובת חוסר החיבה המוכר והנוח. "עובדים קשה וכל זה."
"את אמרת את זה, לא אני," הוא אמר והפנה את ראשו בחזרה לבחון ספר על שינוי צורתם של אנשים בניגוד לרצונם.
"מעלה נשכחות?" היא שאלה.
"את מתכוונת לזמן שבו הייתי נמייה?" הוא שאל, והיא הרגישה צביטת אשמה בזמן שהוא ריחף את הספר לקופסת 'שינוי צורה: סופרים j-k'. "כן, אני נהנה לחשוב ארוכות על היום בו מטורף הפך אותי לחיה וריסק את כל העצמות שלי כשהוא הטיח אותי באדמה שוב ושוב." היא צפתה בו מושך ספר נוסף מהערימה ומתחיל לבדוק אותו. הוא הסתכל כלפי מעלה וכנראה תפס את מבטה הבוהה בהלם לפני שהיא הספיקה לשלוט בהבעת הפנים שלה. "או שלא הבנת שנמיות מרגישות כאב?"
הרמיוני הרגישה את הדם מתרוקן מפניה בעודה בוהה בו, קפואה במקומה על-ידי השאלה הכמעט שלווה.
"אני מבין שאני הנבל בסיפור הזה," אמר מאלפוי, "אבל אולי את יכולה לחזור להיות איכרה יעילה ולנקות את הספרים עבורי?"
היא הסתובבה אחורה במהירות, מרגישה את בטנה מקרקרת כמחאה על ארוחת הבוקר שהתפספסה, והתחילה לנקות את הספרים. היא ניקתה את הספרים, מפשיטה אותם מהאפר והפיח, מרחיפה אותם אל השולחן ומפילה אותם על הערימות במעט יותר מדי חוזק ומרץ מכדי להיקרא יעילה. היא עבדה, מתבשלת בתערובת רגשות לא נעימה של כעס והקלה שהוא לא רוצה לדבר. היא עבדה וחשבה על השנים מלאות היריבות ההדדית ביניהם ועל כך שהיא קראה לו פעם 'נמייה קטנה ומקפצת' והוא הסתובב בפחד והיא צחקה עליו.
הוא היה בריון וסיוט וזה הגיע לו.
היא עדיין נרתעה בפחד כשהיא ראתה נשים עם שיער שחור עבות. היא עדיין רעדה למראה נשים בשמלה שחורה.
לבסוף היא הסתובבה, פניה מכווצות בהבעת פנים המזכירה ילד שעומד לבלוע תרופה, ואמרה "אני מצטערת."
מאלפוי הניח בזהירות מוגזמת את הספר שהוא בחן והסתכל עליה. "סליחה?" הוא שאל.
"לא עלה בדעתי שסבלת כשהיית... הנמייה ההיא," היא מלמלה. "זה היה פשוט מצחיק. לא הייתי צריכה להזכיר את זה ולא הייתי עושה זאת אם הייתי מבינה... אני מצטערת."
"זה בסדר," הוא אמר, האצילות המתורגלת מעצבנת הרבה יותר מאשר תגובה חריפה. "לא קרה שום דבר."
היא הסתכלה על הדרך בה הוא התכופף אל השולחן ונאנחה. "תלווה אותי לארוחת הצהריים?" היא שאלה. מאלפוי הסתכל עליה והיא ראתה, שוב, הפתעה וייאוש לפני שפניו נאטמו והוא הנהן ודחף אחורה את כיסאו. מה עובר בראשך היפה, היא תהתה, ולא שמה לב שהיא החמיאה לו במחשבותיה.
שבוע מצוין וחתימה טובה!
תגובות הן אהבה