פרק שביעי: וזהו

זה לא היה אמט. זה היה אדוארד. וישר שמעתי קול חרישי והבנתי שהוא רץ החוצה. "אוי לא," לחשתי, "אוי לא." נשכבתי עם הראש על הכרית והנחתי את הידיים שלי על המצח. "אוי לא."

"בלה, בבקשה תירגעי," אמט אמר ונישק אותי על הלחי, "אני הולך אחריו תישארי כאן."

"לא אני הולכת איתך," תפסתי לו ביד.

"את לא תשיגי אותו," הוא הזכיר לי. "אני חייב לצאת אני כבר בפיגור."

"טוב תלך," הסכמתי בסוף, "אבל תגיד לו שאני רוצה שנדבר."

הוא נישק אותי עוד פעם על הלחי, "ביי," והוא נעלם דרך החלון.

רצתי לכיוון החלון הפתוח והסתכלתי החוצה בתקווה לראות אותו מסתלק, אבל היה חשוך מידי ולא ראיתי כלום. חזרתי למיטה עם הרגשה כל כך רעה, הרגשתי יותר אשמה מתמיד. איך יכולתי לעשות לו את זה? אני באמת ובתמים בגדתי בו עם אח שלו. מה קורה לי?

אמט לא חזר, אבל אדוארד הופיע מתוך החלון שלי. הסתכלנו אחד על השני לרגע ממשוך, אני עם פה פתוח מתכננת מה להגיד, איך להביע את הסליחה שלי במילים. פשוט לא יכולתי לעלות אותן. הייתי בשוק שאני בכלל נקלעתי למצב הזה, והלחיים שלי נהיו אדומות כמו עגבנייה. "אד.." לקחתי צעד קטן קדימה.

"אני סולח לך," הוא אמר. "וזהו, ככה זה נגמר."

"זהו," אמרתי בלחש. "אד..."

"תעזבי את זה בלה," הוא לקח צעד אחורה. "אני באמת סולח לך," ואז הוא קפץ דרך החלון ונעלם. שוב מצאתי את עצמי רצה לכיוון שאליו הוא רץ, ומגלה מחדש שאין לי עיניים מספיק חדות. אבל הפעם, הוא לא יחזור.