כל הזכויות על הסיפור שייכות לכותבת המוכשרת Colubrina.
כל הזכויות על הארי פוטר שייכות לג'יי. קיי. רולינג.
- פרק 9 -
הוא הבטיח לעצמו – הבטיח לעצמו – שהוא יפסיק, אבל הוא סגר את עצמו בחדר שלו באותו הלילה אחרי אחר הצהריים בו הם עבדו בדממה וארוחת ערב דוממת ותודה מנומסת כשהוא החזיק בעבורה את הדלת לתוך חדר המועדון, והתיישב על המיטה ובהה בשולחן שלו.
"אתה אידיוט מזדיין, מאלפוי," הוא מלמל. "חסר ערך, חסר ערך, חסר ערך."
הוא ישב בספרייה ומיין ספרים והחוסר באינטראקציה חברתית ולו הקטנה ביותר עם המכשפה הרגיש כמו פצע פעור. היא אמרה שהיא מצטערת – מצטערת באמת – לגבי תקרית הנמייה, והוא ידע שהיא מתכוונת ליותר מכך שהיא מצטערת שהיא העלתה את הנושא. היא הצטערה שהיא לא הבינה. היא הצטערה הצטערה הצטערה ואף אחד אחר לא, והוא החזיר לה טובה בכך שהוא סובב את הסכין לגבי ויזלי.
למה לעזאזל היא לא עם ויזלי, בכל מקרה? למה היא כאן, ממיינת ספרים וחיה בבית שהוא ידע שהיא מתעבת? הוא לא האמין לרגע שהיא רצתה להיות לבד. משהו קרה והיא ברחה לביטחון הרגשי שטירת הוגוורטס הציעה בדיוק כמוהו. הוא קבר את ראשו בידיו וניסה להשתמש בטכניקת נשימה שהוא קרא עליה. לנשום פנימה מחשבות מרגיעות. לנשום החוצה את הדרך בה הוא הרגיש כשהוא ישב בבית שלו אחוז אימה שהוא ימות. לנשום פנימה שלווה. לנשום החוצה את הזיכרון של הנחשה של המפלצת ההוא אוכלת מורה. לנשום פנימה רוגע. לנשום החוצה את הזיכרון של הרמיוני גריינג'ר מעונה. לנשום החוצה את קול הצרחות שלה. לנשום החוצה את הדרך בה דודה שלו צחקה בעונג.
הוא פתח בכוח את המגירה ובהה בתוכן שלה. רק פעם אחת, הוא חשב. רק כדי להירגע. רק כדי להעלים את הזיכרונות.
הוא עזב את הידית ומלמל, "הבטחת, אמרת לא שוב," והתרחק אל דלת חדרו. הוא חצה את חדר המועדון למסדרון שהוביל לחדר שלה ועמד שם. "אני מצטער," הוא אמר, המילים מהדהדות במורד המסדרון. "אני חמור ואני מצטער."
הוא שמע את הבריח למנעול הדלת שלה נפתח ואז היא עמדה שם, מוארת רק מהצד באור שבקע מחדרה, הצמות פרומות והשיער שלה עבות וסבוך יותר משהוא אי פעם ראה אותו. היא לבשה פיג'מה והסתכלה עליו בחזרה. "אני מצטער," הוא לחש, והסתובב כדי לעזוב.
"לא יכולתי לסלוח לו," היא אמרה. המילים היו פתאומיות ודראקו חשד שהיא לא התכוונה לומר אותן. הוא קפא והקשיב לה הולכת לכיוונו. "הוא עזב אותנו באותה השנה, רון, עזב אותי ואת הארי לבד ואני אהבתי אותו וזה הרגיש כמו בגידה בכל כך הרבה רמות שלא יכולתי... זה נגמר. לא יכולתי לבטוח בו יותר. לא באמת."
"אז עברת לגור איתי," הוא אמר, הבוז חוזר לקולו. "בגלל שאני כזה בחור טוב."
"טוב," היא אמרה, "זו לא הייתה המטרה שלי. לא היית בדיוק צפוי."
"אני יכול ללכת," הוא אמר, שונא את הרעיון אבל מציע לה אותו בכל מקרה. "ההורים שלי ישמחו אם אחזור."
"יש לך סיוטים בבית ההוא?" היא שאלה. הוא לא ענה והיא אמרה, "לי היו אם הייתי במקומך."
"גם כאן יש לי סיוטים," הוא אמר, שומר על קולו קליל עד כמה שאפשר. "אני לא בטוח שהמיקום משנה כל כך. גם כאן עשיתי דברים נוראיים."
"ניסית לשרוד." הוא עדיין היה בגבו אליה והוא לא היה בטוח שהוא ישרוד את ההבנה בקולה. הוא לקח צעד קדימה, עמוק יותר לתוך החשיכה של חדר המועדון ורחוק יותר מקולה.
"אני חושב," הוא אמר, "שיש דברים שאסור לעשות אפילו כדי לשרוד. משהו שהבנתי רק בדיעבד."
"אתה רוצה לדבר על זה?"
דראקו עצם את עיניו ורעד. הוא שמע אותה זזה מאחוריו ואז הרגיש את מגע ידה על כתפו שוב. "את תשנאי אותי," הוא אמר. "את תשנאי אותי."
"טוב," היא אמרה, "אנחנו לא בדיוק חברים בכל מקרה, אז זה לא כאילו תאבד חברות שמשנה לך ואולי לדבר יעזור."
"איך התקדמנו מההתנצלות שלי על זה שהתנהגתי כמו חמור לכך שאת מציעה להקשיב לי מקשקש על מגוון צורות האומללות שסבלתי בחיי?" הוא שאל.
"שיחות," היא אמרה. "הן מפותלות. ואני החברה הכי טובה של שני בנים מאז שהייתי בת 11, וביליתי שנה בלגור איתם באוהל. אני די טובה בלדעת מתי אנשים מסוג זכר מוטרדים."
"אנשים מסוג זכר?" דראקו שאל.
"בוא נראה אם אפשר לשכנע את גמדוני הבית לשלוח לנו שוקו חם," היא הציעה. "אני אספר לך על מחנאות ואתה תספר לי על... לא מחנאות."
תגובות הן אהבה
