חבר'ה, פרק עשירי!

פרק עשירי: היום שאחרי.

בפרק הקודם: גילית שאימימרו הוא בנו של גאי, יריב אבי.

בזמן שאני ואבי הלכנו הביתה אבא אמר לי:" כשנגיע הביתה, אני רוצה שתעלה לחדרך... אני רוצה לתת לאסומי את המתנה שלה."

אני לא שאלתי שאלות..ידעתי שאבא לא יענה..

למען האמת, לרוב הילדים בגילי יש מערכת יחסיים עם ההורים שלהם.. לי ולאסומי אין ממש מערכת יחסיים..זה לא שהייתה אף פעם, הייתה... פשוט אחרי המוות של אמא, אבא העדיף להתרחק...

על המוות של אמי התייחסתי כאילו זה משהו שאדם צריך לסבול...

גם אם רציתי לבכות לא יכולתי..

כאילו משהו השתלט לי על המוח וסגר את פתחי הדמאות...

כשנכנסו הביתה אסומי ראתה את החרב ושאלה:" מאיפה קיבלת את החרב?", אני רק הסתכלתי אליה, חייכתי ועליתי לחדר...

כשהגעתי לדלת החדר שמעתי את צעקות השמחה של אסומי," זה היה באמת של אמא?"

אז המתנה שאבא רצה לתת לאסומי הייתה שייכת לאמא? צפוי.

נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה...

שמעתי את הצעדים של אסומי במדרגות...

אסומי פחתה את הדלת אבל לא הייתה כל כך נרעשת כמו בדרך כלל.

אסומי התיישבה בכיסא מול המיטה שלי והסתובבה לכיוון שלי.

כשמשהו מפריע לי או לאסומי יש לנו תפוס התנהגות: אנחנו מדברים בפרטיות בחדר...

את המנהג הזה אני ואסומי אימצנו אחרי המוות של אמא..

אני חייב לציין שזה עזר לי הרבה...

אני:" קרה משהו?"

אסומי:" כן.. אתה זוכר את השרשרת שאמא הייתה עונדת?"

אני:" כן..נו?"

אסומי:" זאת המתנה שאבא נתן לי..אבל היא הייתה של אמא וקשה לי לענוד אותה..אתה מבין, השרשרת מזכירה לי את אמא.."

אני הוצאתי את החרב שאבא נתן לי ואמרתי:" זאת החרב שהייתה שייכת לסבא.. גם לי קשה ללכת איתה אבל, סבא בטח רצה שהנכד שלו יסתובב וישתמש בחרב.. אני חושב שגם אמא הייתה רוצה שתענדי את השרשרת."

אסומי הסתכלה עליי ואז חיבקה אותי והתחילה לבכות.

חיבקתי אותה בחזרה.

אחרי שאסומי הפסיקה לבכות ויצאה מהחדר, הוצאתי שוב את החרב והתבוננתי...

על החרב היה ציור של שואל, ליד השואל היו חרותות מילים..

עכשיו שמתי לב לזה...

התחלתי לקרוא:" החרב הזאת מאוד מיוחדת..בני קאקאשי, אני נותן לך אותה במתנה לכבוד במחני הגאנין...תשמור עליי ותשתמש באה רק לצורכי חרום... אני לא אזכה לראות את נכדי, בבקשה תעביר לו את החרב כמו שאני מעביר לך... האטקאה סאקומו."

סבא כתב את המילים האלו לאבא והזכיר אותי?

דמעות התחילו לזלוג מעניי..

הפעם הצלחתי לבכות, המשהו שחסם את הדמעות נעלם..

איי! הידיים והרגליים שוב צורבת..

אני:" אח!"

שוב הייתי בעולם המוזר..

אבל הפעם לא ראיתי את הפניים של אמא..

" ילד מה אתה עושה פה?", אבל לפני שהספקתי להסתובב הכול נעלם.

שוב התעלפתי...

מה קורה כאן?

אני בוכה או נורא מתרגש ואז זה קרא שוב, הרגלים והידיים שלי מתחילים לצרוב ואז אני מוצא את עצמי בעולם המוזר הזה..

באמצע הלילה קראו לאבא בשביל איזה משימה חשובה, אז לא הספקת לשאול אותו מזאת אומרת " לא אזכר לראות את נכדי?"... א

ותם מילים שחרתו בלבי..

למוחוורת בבוקר, עדיין ניסיתי לפענח את מילים" לא אזכר לראות את נכדי." ושקוע במה שקרא אחרי שאסומי יצאה מהחדר.

הייתי כל כך שקוע רק כשאסומי ביקשה להסתובב איתי שמתי לב שאבא לא נמצא...

ראיתי שהיא עדיין סובלת ולא יכולתי להגיד לה:" מצטער, יש לי מה לעשות.", אז הסכמתי.

בפרק הבא:" היריב והידידה באותה הכיתה."

אנשים החלטתי שהיה יום אחד בשבוע שאני יוצאי את הפרקים: יום ראשון.

יותר מידי עומס.