פרק 9
נקודת מבט של סיריוס
קולות מוכרים של מישהו שמסתבך בשמיכה העירו את סיריוס באמצע הלילה, והוא התיישב במיטתו באיטיות. הוא היה רגיל להתעורר כך, ועד כמה שזה הפריע לשינה שלו, הוא אף פעם לא התלונן. לרמוס היו סיוטים לעיתים תכופות, במיוחד בתקופה הזאת של החודש, בימים שקדמו לירח המלא.
בלילות כאלה, כשהיה מתעורר למשמע חברו הנאבק בשמיכה בשנתו, סיריוס תמיד היה זה שניגש אל רמוס, מעיר אותו בעדינות ומנחם אותו עד שנרדם שוב. הוא לא ידע איך זה השפיע על ג'יימס ופיטר, אבל הם אף פעם לא אמרו מילה, כך שתיאר לעצמו שהם פשוט לא היו מתעוררים.
כך, גם באותו הלילה, כשסיריוס שמע את הקולות המוכרים הוא קם ממיטתו והלך בשקט לכיוון המיטה של רמוס, נזהר לא להעיר אף אחד בדרך. אך כבר בחצי הדרך לשם, שם לב למשהו שונה. הקולות לא הגיעו מהמיטה של רמוס, הם הגיעו מהמיטה של ג'יימס.
סיריוס עצר במקומו ורק בהה במיטה החורקת למשך כמה שניות, אך אז התעשת; כשחבר בצרה, אז חבר בצרה. הוא חזר על עקבותיו וניגש אל מיטתו של ג'יימס.
כשהסית את כילות המיטה האדומות נחשפה לפניו תמונת חברו המסובך בשמיכה, ממלמל דברים לא מובנים ופניו מזיעות. סיריוס נאנח והתיישב לצד הנער הישן, מניח יד על כתפו.
"ג'יימס..." הוא מלמל בלחש, "ג'יימס, קום."
ג'יימס לא ענה ורק הסתובב לצד השני, גבו אל סיריוס.
"קרניים!" לחש סיריוס לתוך אוזנו של ג'יימס, "קרניים, תתעורר!"
באותו רגע הנער קפץ, והקפיץ יחד איתו את סיריוס המבוהל. עיניו החומות נפקחו ובהו בעיניו של סיריוס בפחד שלא ראה בהן מעולם. במשך כמה רגעים אף אחד מהשניים לא אמר מילה, סיריוס הביט בג'יימס, וג'יימס הביט בסיריוס בעודו מתנשם בכבדות.
"קח," לחש סיריוס לבסוף, כשהשקט החל להיות בלתי נסבל, והעביר לג'יימס את המשקפיים שלו מהשידה שליד המיטה. ג'יימס, שנראה עדיין מבולבל, הנהן והרכיב את המשקפיים על אפו.
לאחר שהטיל לחש השתקה סביב המיטה, סיריוס פנה חזרה אל ג'יימס בפנים מודאגות. "אתה בסדר?"
ג'יימס הנהן שנית, מסדר את השמיכה סביבו בצורה נוחה יותר. "רק חלום," אמר בשקט.
"חלום?" שאל סיריוס, ספק בקולו. "נראה לי יותר כמו סיוט."
מבטו של ג'יימס הושפל לרגליו והוא הסמיק. למרות שסיריוס ראה את ג'יימס מסמיק בעבר (אם כי רק בשבועיים האחרונים, כשחשב על זה) זה עדיין היה מוזר ולא אופייני לו.
אך סיריוס בחר להתעלם מזה ולא להעיר דבר, לפחות לא עכשיו כשג'יימס נראה במצב כה פגיע. "ממתי לך יש סיוטים? זה בדרך כלל רמוס שמעיר אותי באמצע הלילה בגללם." הוא ניסה לגרום לזה להישמע כמו בדיחה, אבל ג'יימס השפיל את מבטו אף יותר במבוכה, וסיריוס מיהר להוסיף, "לא חשוב. אז על מה היה הסיוט?"
ג'יימס מלמל משהו לא מובן, וכשסיריוס חזר על שאלתו הוא אמר בקול ברור יותר, "אני לא רוצה לדבר על זה."
"אתה בטוח?" שאל סיריוס, וג'יימס הנהן פעם אחת בראשו. ההתנהגות הזאת כל כך לא התאימה לג'יימס. ממתי הוא קם באמצע הלילה מסיוט? ממתי הוא מסתיר דברים מסיריוס? אך שום דבר מזה לא השתווה לנשיקה ההיא ליד האגם לפני מספר שבועות. משהו מוזר מאוד עבר על ג'יימס, וסיריוס התכוון לגלות מה זה.
הם ישבו ככה בשקט עוד כמה דקות, ובדיוק כשסיריוס עמד לחזור למיטה שלו, ג'יימס החל לדבר.
"תקשיב, רך-כף, אני לא- אני לא בא מחר."
סיריוס הביט בו בבלבול. "לא בא לאן?"
"לצריף המצווח, אני לא בא."
לקח לסיריוס כמה שניות לקלוט מה ג'יימס אמר, אבל כשסוף סוף קלט, הוא שמח מאוד על הלחש המשתיק שהטיל מקודם. "מה?!" הוא קרא, "למה לא?!"
ג'יימס התכווץ לאחור במיטתו, "אני לא יכול."
"לא יכול?! מה זאת אומרת 'לא יכול'?! בטח שאתה יכול! אנחנו עוזרים לירחוני כבר יותר משנה! למה פתאום עכשיו אתה 'לא יכול'?!"
"אני- אני פשוט לא יכול," חזר ג'יימס, וסיריוס החל להתעצבן אף יותר. מאז שהצליחו ללמוד את קסם האנימאגיה, לא היה ירח מלא אחד שג'יימס, פיטר וסיריוס לא היו שם בשביל רמוס (אלא אם מחשיבים את המקרה עם סנייפ, אבל סיריוס העדיף לא להחשיב אותו). אז מה פתאום עכשיו ג'יימס אומר לו שהוא לא יכול לבוא?
"אתה חייב לבוא." הוא קבע, בקולו הסמכותי ביותר. "אתה יודע שאני לא יכול ללכת בלעדייך, אני לא מספיק חזק כדי להתמודד איתו לבד. ואנחנו הבטחנו, קרניים! הבטחנו לירחוני שתמיד נהיה שם!"
ג'יימס נראה מלא באשמה כשהרים את מבטו אל סיריוס ואמר בשקט, "אני יודע, סיריוס, אבל אתה לא מבין. אני פשוט לא יכול."
סיריוס נעמד והתרחק מהמיטה, מביט בג'יימס בכעס מלמעלה, "למה לא?"
ג'יימס הסיט את מבטו ושתק.
"תגיד לי למה!" סיריוס כבר לא הצליח לעצור את עצמו מלצעוק. "רק תגיד לי למה לעזאזל אתה לא יכול לבוא!"
ג'יימס לא ענה, וסיריוס בהה בו כלא מאמין. ג'יימס תמיד סיפר לו הכל, למה עכשיו הוא לא מוכן לספר לו?
"מה קורה לך, ג'יימס?!" הוא קרא בייאוש. "כל החודש האחרון אתה מתנהג ממש לא כמו עצמך! אתה מנשק אותי משום מקום, אתה נופל מהמטאטא שלך, אתה מסמיק כל שנייה ואתה בקושי מספר לי מה קורה! ועכשיו, אתה פתאום מודיע לי שאתה לא בא מחר?! משהו מוזר קורה פה, ואני הולך לגלות מה זה!"
אך ג'יימס עדיין סירב לפגוש במבטו של סיריוס, ולא הגיב על הצעקות וההאשמות שהוטחו בו.
"אתה יודע מה?!" צעק סיריוס לבסוף. "בסדר! אל תבוא! אבל אם משהו יקרה לרמוס מחר, זה יהיה על המצפון שלך!" ובסיום משפט זה הוא סובב את גבו אל ג'יימס וחזר אל מיטתו, צונח עליה בכעס.
משהו לא היה בסדר. ג'יימס לא היה מחליט ככה סתם שהוא לא בא לעזור לירחוני בליל ירח מלא. אבל ככל שסיריוס חשב על זה יותר, כך הוא רק התרחק מתשובה הגיונית. הוא לא הצליח לחשוב על שום הסבר לשינוי שחל בג'יימס בחודש האחרון.
הוא נהיה שקט, לא שיתף את סיריוס בכלום, הפסיק להפריע בשיעורים ובמקום זה כתב כל מילה שיצאה מפיהם של המורים. הוא הפסיק להתאמן בקווידיץ', למרות שלפני זה לא פספס אף לא אימון אחד, והוא לא הציע שום רעיונות למתיחות כבר שבועיים. הוא כבר בקושי דיבר על לילי, וג'יימס תמיד היה מדבר על לילי, כל הזמן!
הוא לא ידע מה קורה אבל החליט בליבו לברר רגע לפני שנסחף לשינה חסרת חלומות.
למחרת בבוקר סיריוס החליט להתעלם מג'יימס. הוא חשב שכך יוכל לגרום לו להתחרט על החלטתו, ולגרום לו לייסורי מצפון. אבל ג'יימס לא שינה את דעתו, והתחמק מסיריוס בעצמו.
היות ועדיין לא הצליח להבין מה קרה לג'יימס, הוא החליט לשאול את רמוס אם הוא יודע מה מתרחש. רמוס וג'יימס בילו הרבה זמן ביחד בזמן האחרון, ואולי ג'יימס חשב שרמוס יוכל לעזור לו יותר מאשר סיריוס.
"תגיד, אתה יודע מה קורה עם קרניים בזמן האחרון?" הוא שאל אותו כשישבו ביחד בחדר המועדון, בעודו כורך את ידו סביב כתפו של אדם הזאב.
רמוס נדרך והביט סביבו בחשש, כאילו פוחד שמישהו יראה אותם מחובקים ככה. אבל חדר המועדון היה כמעט ריק, כולם בילו את יומם בספרייה או ברביצה ליד האגם הגדול, כמו ברוב השבתות. פיטר ישב בכורסא לידם ועבד על חיבור לשיעור שיקויים בעוד שג'יימס לא היה בטווח ראייתם. סיריוס לא היה בטוח איפה הוא, אבל גם לא טרח לברר.
"מה אמור לקרות עם קרניים?" השיב רמוס בשאלה, סקרנות מתגנבת לקולו.
"הוא מתנהג מוזר, אתה לא חושב?"
"לא, אני לא חושב," אמר רמוס, והוריד את ידו של סיריוס מכתפו. "אמרתי לך שאני לא רוצה שאנשים ידעו עלינו בינתיים."
"אבל אין פה אף אחד חוץ מפיטר," התעקש שחור השיער, "והוא כבר יודע בכל מקרה."
"זה לא משנה, פשוט אל תעשה את זה." קולו של רמוס נשמע תקיף ועצבני. סיריוס החליט שעדיף לא להתעסק איתו ביום שלפני הירח המלא, וחזר לנושא שעליו רצה לדבר.
"אז בחזרה לג'יימס," אמר, "הוא מתנהג מוזר ואני רוצה לדעת למה. אתה יודע שהוא מתכוון לא לבוא היום בערב?"
"כן, אני יודע."
סיריוס השתנק והביט בו, מופתע. אז ג'יימס באמת מספר לרמוס דברים. "אתה יודע למה הוא לא בא?"
רמוס הניד בראשו לשלילה, אבל סיריוס שמע אותו אומר בלחש משפט שנשמע כמו, "אבל אני יכול לנחש..."
הוא בחר להתעלם מזה. "ניסית לשכנע אותו לבוא?"
"לא, אני לא חושב שהוא יקשיב לי," ענה רמוס, ועבר להסתכל על השמיים שבחוץ.
סיריוס בהה בו. בימים שלפני הירח המלא רמוס תמיד היה לחוץ, מתוח ועצבני. הוא תמיד היה נותן לסיריוס לנחם אותו ולנסות להרגיע אותו, ותמיד קרא כל היום כדי להסיח את דעתו מהלילה שעומד לבוא. אבל הרמוס שישב לידו עכשיו נראה כמעט משועמם.
בדיוק כמו ג'יימס, גם רמוס התנהג משונה בחודש האחרון. הוא הפסיק לקרוא, הפסיק להקשיב בשיעורים, ודיבר עם לילי בכל פעם שראה אותה. הוא רב עם סנייפ, למרות שבדרך כלל היה משתדל להימנע מריבים כאלה, ודיבר עם סיריוס בהתרגשות על מתיחות חדשות שעלו במוחו.
בהתחלה, כשרק שם לב לשינוי הזה, חשב סיריוס שהוא לטובה, כי ביטחונו העצמי של רמוס גבר והוא שיתף אחרים סוף- סוף במחשבותיו ורגשותיו. אבל ככל שעבר הזמן, סיריוס הבין שרמוס פשוט הפסיק להתנהג כמו עצמו, וזה החל להיות מוגזם.
כשסיפר לרמוס שהוא אוהב אותו, אחרי כל כך הרבה זמן שרצה לעשות את זה אבל פחד מדחייה, רמוס אמר שגם הוא מרגיש ככה, וסיריוס היה מאושר. אבל אחרי כמה ימים שהיו ביחד, רמוס בכלל לא הראה סימנים לאהבתו. כל פעם שסיריוס נגע בו הוא התכווץ, ובילה את רוב זמנו עם לילי בטענה שעליהם לעבוד קשה בתור מדריכים ראשיים.
סיריוס אהב את רמוס בכל ליבו, אבל כל הדברים שאהב אצלו החלו להעלם אחד אחרי השני, והוא לא הצליח להבין למה. אולי עשיתי טעות כשהצעתי לרמוס לצאת איתי, חשב. אולי הוא הסכים רק כדי לא להרוס את החברות שלנו, והוא לא באמת מרגיש כמוני.
סיריוס נאנח, ובעוד החלטה מתגבשת בראשו, הוא פנה לאדם הזאב שישב לידו וכחכח בגרונו. "למה הסכמת לצאת איתי?"
רמוס הביט בו במבט מופתע, והעביר יד בשיערו בעצבנות. "כבר אמרתי לך," הוא השיב, "אני א-אוהב אותך." הוא לא נשמע כאילו באמת התכוון לדבריו.
"אתה בטוח?" שאל סיריוס בספק.
"ברור," אמר רמוס, "למה שלא אהיה בטוח?"
"אני לא יודע, ירחוני, אבל אתה פשוט לא מתנהג כמו עצמך מאז שהתחלנו לצאת. אני יודע שעברו רק שבועיים, אבל השתנית בשבועיים האלה, ואני מתגעגע לרמוס שהיית פעם."
רמוס הביט בו בחשש, "לא השתניתי," הוא אמר, אבל כעת לא נשמע בטוח בעצמו.
"הו, באמת?" שאל סיריוס. "מתי הייתה הפעם האחרונה שקראת ספר כלשהו?"
רמוס זע לידו באי נוחות.
"רואה? אתה אפילו לא זוכר. אני מצטער, ירחוני, אבל אני חושב- אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד." נדרש ממנו הרבה כוח רצון כדי להגיד את זה, והוא הרגיש שזה הדבר הכי קשה שנאלץ אי פעם להגיד, אפילו יותר מלהתוודות בפניו על אהבתו. אבל באותו זמן ידע שזה הדבר הנכון לעשות, ושהוא מעדיף את רמוס הישן כחבר מאשר את הזר שישב לידו כבן- זוג.
"אתה רציני?" שאל רמוס, וכשסיריוס הביט בו הוא חשב שראה אשמה בעיניו הרחבות.
הוא הנהן, וקם ממקומו, יודע שזה הזמן המתאים לסיים את השיחה. "אני מצטער," אמר שוב, "ואני גם מצטער שלא נהיה שם איתך היום."
"חכה רגע, רך-כף, אני-" החל רמוס, אך הוא מיהר לקטוע אותו.
"להתראות, ירחוני," הוא חיבק אותו חיבוק קצר ואז פנה ללכת משם, מסתובב במהירות כדי להסתיר את הדמעות שעקצצו בזווית עיניו. הוא יצא מחדר המועדון, מספיק לשמוע את רמוס קורא אחריו עוד פעם אחת.
נקודת מבט של ג'יימס
ג'יימס ישב על המיטה הרעועה בחדר הקטן שבצריף המצווח. הכל סביבו היה חשוך, הדלת נעולה והחלונות מוגפים. הוא פשט את גלימתו והחביא אותה תחת הקרש הרופף ברצפה, כמו שרמוס תמיד היה עושה, ואז התיישב חזרה על המיטה.
קטעים מהשיחה שלו עם סיריוס הדהדו בראשו, והוא הצטער שלא הצליח להחזיק את הבטחתו לרמוס שיצא עם סיריוס עד שהם יתחלפו בחזרה. אבל הוא ידע שלא היה יכול למנוע את זה, וכעת מה שנותר לו לעשות זה רק לחכות לבוקר כדי לתקן את הנזק שעשה.
באותו רגע היו לו דברים חשובים יותר להתרכז בהם. הוא עומד לעבור את הלילה בתור זאב, אותו זאב שאיתו היה מסתובב כאייל כל ליל ירח מלא כבר יותר משנה. הוא לא ידע איך ירגיש, או אם בכלל ירגיש משהו. הוא ידע שהשינוי עצמו כואב, אבל לא ידע מה עומד לקרות אחר כך.
הוא לא פחד, הוא הרי גריפינדורי, וגריפינדור אמיתי לא מפחד מכלום. אם רמוס יכול לעבור את זה כל חודש, אז מה זה קצת כאב פעם אחת בשבילו? ואם רמוס תמיד מתעורר בסוף והכל חוזר לשגרה, כך יהיה גם כעת.
הוא הצטער שרמוס החליט לא לבוא, אבל הבין אותו. עד שיש לו הזדמנות להעביר ליל ירח מלא בתור בן-אדם, למה שירצה לעבור אותו ליד הזאב שכל כך שנא?
עווית פתאומית עברה בו, והוא הרגיש את גופו מתחיל לרעוד. השינוי התחיל. שערות החלו לצמוח על ידיו ורגליו, וראייתו התחדדה. צעקה נפלטה מפיו כשכאב חד פילח את כל גופו, והוא הרגיש את כל עצמותיו נשברות זו אחרי זו. הוא צרח כמו שלא צרח מעולם, מתפלל בליבו שהכאב יעבור, שרק יעבור וייתן לו למות בשקט. אבל הכאב המשיך, והמשיך, והמשיך, ובדיוק כשחשב שלא יוכל להחזיק מעמד הוא שמע נהמה יוצאת ממעמקי גרונו ומוחו הפסיק לחשוב.