הצהרה: כל הזכויות לג'יי קיי רולינג, ולכל מי שטרח להביא לעולם את הארי פוטר...לא יודעת מה היינו עושים בלעדיו.
פיק מתורגם, במקור בספרדית מאת nikachan123 ומתורגם על ידי Lis Lupin...
בהנאה!
פרק 10 – זוכרים התערבויות
דראקו נאנח בעודו לוקח את בקבוק השיקוי; על פניו ניכרו העייפות והדחייה; עייפות על כך שצריך לשתות את השיקוי ודחייה כי ידע שזה הדבר היחיד שיכל לעשות כדי לא להפוך למישהו שהוא לא. לא פעם הוא חשב על מותו של אביו. אבא שלו...לוציוס אדריאן מאלפוי הגדול...איך מחשבתו של אדם יכלה להשתנות מהקצה אל הקצה? הוא שתמיד העריץ אותו...איך שהדברים השתנו כל כך...
הוא יצא ממשרדו; הוא היה צריך להגיד לסוורוס שהוא שתה את הבקבוק האחרון ושיתחיל להתחיל את המנה הבאה של שלושים בקבוקים. היה זה סוורוס בעצמו שהתנדב לפקח על השיקויים ששתה ואת המידה המדויקת, מה שדראקו הודה לו על כך עמוקות; אם הוא היה צריך לנהל את הכל בעצמו, בוודאי היה גומר לקלל את השיקוי יותר ממה שכבר עשה.
הוא הסתובב בפינה, עלה במדרגות באלגנטיות, ברך לשלום כמה תלמידים מרייבנקלו שחייכו אליו כשעבר לידם בניד ראש פשוט, ירד עוד מדרגות, איים על פיבס שהתעלל בתלמידי האפלפאף משנה ראשונה, שכבר היו מכוסים בקמח ודבש והסתובב שוב בפינה הבאה.
דמות קטנה התנגשה בו, ואם לא בזכות חושי המחפש לשעבר והרפלקסים שפיתח במהלך המלחמה, הוא לא היה מספיק לעצור את הגריפינדורית הצעירה שהתנגשה בו מרוב המהירות.
-את בסדר, העלמה דוגל?
הילדה הנהנה. דראקו סקר אותה בעיניו. היא נראתה בסדר, אבל היא הייתה מעט עצבנית. דראקו הרים גבה.
-קרה משהו?- היא הביטה בו. –אם אני לא טועה, את תמיד מסתובבת עם העלמה גריינג'ר...ארע משהו שבגללו היא לא נמצאת לידך, ובנוסף את גם רצה במסדרונות, והרשי לי להזכיר לך למקרה ששכחת, הדבר הוא אסור?
-לא אדוני, טוב, כן אדוני...זאת אומרת, האמת היא שאני לא יודעת אדוני, סליחה, מה שאני מתכוונת לומר...
-זהו לא מבחן, העלמה דוגל.- אמר דראקו בחוסר סבלנות. –קרה משהו או לא?- הוא שאל, משתוקק שהילדה לא תגמגם כל כך.
-למען האמת, אני לא יודעת, פרופסור מאלפוי.
הוא צמצם את עיניו.
-מה את מתכוונת לומר בכך?
-בזמן שהלכנו לכיוון הכיתה, עצרנו ליד השירותים כי שרה אמרה שהיא לא מרגישה כל כך טוב ושכואבת לה הבטן מאוד...וכשחיכיתי לה בחוץ היא צעקה שאלך לחפש את פרופסור פוטר או את פרופסור לאבגוד.- ענתה הילדה מעט נפחדת ומודאגת. –כששאלתי אותה מה קרה, היא התחילה לבכות ולא ענתה לי.
-היא התחילה לבכות?- הילדה הנהנה. –את יודעת אם קרה לה משהו?
-לא שאני יודעת, פרופסור מאלפוי. ועכשיו ברשותך, אני הולכת לחפש את פרופסור פוטר לפני שאתעכב יותר...אשתדל לא לרוץ.
דראקו נאנח.
-זה לא נחוץ, העלמה דוגל, אני בעצמי אלך לראות מה שלום גריינג'ר.
אלכס מצמצה ודראקו הזעיף את פניו.
-משהו לא בסדר?- הילדה נענע בראשה, מעט מבוהלת מהמבט של המורה לשיקויים. –טוב, במקרה זה, אני ממליץ לך שתלכי במהירות לשיעור כך שלא תאחרי, מרלין יודע לאיזה שיעור את הולכת.- הוא גלגל את עיניו ומבלי לתת זמן לגריפינדורית למחות, לענות או אפילו לחשוב על מה לעשות, הוא הוסיף שאלה אחת. –באיזה שירותים...?
-בקומה השניה, פרופסור. איפה שיש רוח רפאים. אני חושבת שקוראים לה...מירל?
דראקו גלגל את עיניו. נהדר. פשוט נהדר...זה כל מה שהיה חסר לו...
-מירטל...-תיקן דראקו בפיזור. –תודה, העלמה דוגל. לכי לשיעור עכשיו.
דראקו לא נשאר כדי לשמוע את המחאה, לענות או להחזיר את מילות הפרידה; משהו בתוכו היה מוכרח ללכת לאותו חדר שירותים ולדעת מה קרה לשרה. זה היה מוזר. מהשנייה הראשונה שראה את הילדה הוא ידע שיש משהו מיוחד בה, ועד לרגעה שידע ששרה היא בתו, הוא לא ידע להסביר למה היה לו את תחושת הצורך לעודד אותה להיות הכי טובה...ועכשיו הוא ידע...
היא הייתה בתו...לא משנה אם רק בלה איתה זמן קצר, או שרק עכשיו הכיר אותה...זה לא משנה...כי היא לא הפסיקה להיות בתו...והקשר הבלתי נראה שהיה קיים ביניהם אי אפשר היה להתעלם ממנו...אי אפשר להתעלם מדבר כזה.
הוא דחף את הדלת של השירותים בכוח וביהירות שלא רק אפיינו את הסלית'רינים, אלא גם את המאלפויים.
כאשר נכנס פנימה, עיניה של מירטל הופיעו מולו. דראקו חייך מעט, יודע מה יקרה בהמשך.
-מאלפוי!- היא קראה בשמחה. –באת לראות אותי? זמן רב לא היית כאן...- היא עשתה פרצוף אומלל בעודה מקמטת את מצחה. -...גם הארי כבר לא בא...שכחתם אותי?
-שלום מירטל...- הוא אמר מעט בעייפות. –לא שכחנו אותך...אבל עם בתחילת שנת הלימודים יש לנו הרבה עבודה, ואת יודעת...דרך אגב, לא ראית איזו ילדה בסביבה?- הוא שאל בנימוס.
-יופי...כולם שואלים על כולם פרט עלי...עלי שישליכו קרושיאטוס! למה לא!- צעקה רוח הרפאים בכעס.
-מירטל, בבקשה...- כמעט התחנן דראקו. הוא ידע כמה מעצבנת יכולה להיות רוח רפאים מתבגרת זו.
סבלנות..."אתה צריך להיות סבלני אליה...היא...שונה..." דבריה של הרמיוני עדין הדהדו באוזניו. הוא חייך ונשף בקוצר רוח.
(פלאשבאק)
-אני עדין לא מבין למה אני צריך לעשות את זה.- התלונן דראקו, לא זז מול דלת השירותים, בעוד הרמיוני סידרה לו את העניבה של התלבושת בידיים מיומנות מבלי לאבד את החיוך שריצד בפניה.
-כי הפסדת בהתערבות.- היא הזכירה לו, שולחת את ידיה אל שיערו של הנער וסידרה אותו. –וכיון שמגיע למירטל להיות שמחה, ולו פעם אחת בחייה...
-בחייה?- שאל דראקו בשעשוע ובחוסר סבלנות.
-במותה...- תיקנה הרמיוני. דראקו הרים גבה לעברה. –אתה הבנת אותי.
-דווקא בגלל שאת חברה שלי את לא אמורה לדחוף אותי אל זרועותיהן של בחורות אחרות.- טען שוב הנער הבלונדיני.
-אל תדאג,- היא נשקה אותו ברכות. –אני סומכת עליך. חוץ מזה, מירטל היא לא כמו בחורות אחרות, היא רוח.- היא הוסיפה בצחוק.
דראקו הרים את עיניו.
-אל תזכירי לי את זה, בסדר?
-נו, דראקו...זה יהיה נחמד.- הפצירה הרמיוני. –רק תזכור שהיא מתרגשת מבחורים מקסימים.- היא הזכירה לו. –אז תהיה סבלני אליה... תהיה מנומס, ג'נטלמן, וסבלני...- היא חזרה שוב. -...זה הסוד, להתנהג בסבלנות.
-נהדר...בדיוק מה שאין לי...- טען שוב דראקו.
היא פלבלה בעיניה.
-זו אשמתך, לא היית צריך להתערב נגדי.- היא משכה בכתפיה. –זו הייתה זכייה בטוחה.
-איך לעזאזל הייתי אמור לדעת שפעם אחת בחייו, האגריד לא ילמד אותנו על חיה מסוכנת?
היא חייכה.
-אם היית עושה את מה שאני אומרת לך והיית מדבר איתו, היית מקבל את נושא השיעור הבא מבלי שהוא ישים לב.- היא ענתה לו, מתקרבת אליו ומעבירה את זרועותיה מסביב לצווארו. -...והיית יודע שנלמד על דרכי האכילה של הדריאדות...- היא הוסיפה בקול מתנגן שגרם לדראקו להזעיף פנים.
-אני שונא כשאת צודקת.- הוא ענה, מקיף את מתניה של הרמיוני ביד אחת. –אני אוהב כשאני צודק...
היא חייכה ונתנה לו נשיקה קטנה.
-אני יודעת...עכשיו כנס לשם, ותגרום לרוח רפאים קצת שמחה, בסדר?
-אני לא יודע אם אוכל... – היא הביטה בו. -...אני צריך תמריץ...
-הרמיוני גלגלה את עיניה.
היא נעמדה על קצות אצבעותיה, משעינה חלק ממשקל גופה על חזהו של הבחור, מנהג אליו הורגלה עם דראקו ונישקה אותו.
ברוך, באיטיות, בטקסיות. כל נשיקה עם דראקו הייתה שונה, הייתה מיוחדת...זיקוקי דינור. זה מה שהיה קורה בתוכה כל פעם שהם התנשקו. כשנשימותיהם התמזגו, כששפתותיהם תבעו זו את זו, כשניחוחם היה מתערב זה בזה.
חום גופו עבר אליה; ידיו של דראקו נעו בנחת אך ברכושנות על מותניה ועל ירכה, ידיה הסתבכו בשיער עורפו, או משחקות על חזהו, מלטפת אותו מעל החולצה, מרגישה את דפיקות ליבו של דראקו תחת כף ידה שלה; חם, משתוקק, מהיר.
וכששניהם הרגישו זה את זה, כששניהם יכלו לנחש מה השני רוצה...אז הוא היה תובע את שפתיה...בדיוק כמו שעשו ברגע זה...דוחף את פיו בעדינות על פיה, מאלצת אותה ,מבלי שתתנגד יותר מידי, להיפתח אליו. טועם את שפתיה, מלקק, מוצץ וחש את החמימות, את העדינות והטעם של שפתיה של הנערה. וכך נותן גם לה להרגיש את שפתיו שלו.
הוא אהב את זה. למען האמת, שניהם אהבו את זה. הוא אהב את היכולת להיכנס אל תוך פיה, והיא – להרגיש אותו בתוכה...לשונותיהם משחקות ביניהן, רוקדות לאותו קצב, נלחמות על השליטה בנשיקה, כשאף אחד לא יוצא נפסד.
וכששניהם היו באים אל שבעם, כמו שהיו כעת, הם היו נפרדים במתינות, באיטיות, עיני שניהם עצומות, חפצים להאריך את הרגע בכל מחיר, נותנים זה לזה את הזמן להתענג על התחושות ולמתן את ליבותיהם כדי להסדיר את הנשימה...
הרמיוני החזירה את רגליה אל הרצפה, דראקו הרכין את ראשו אליה, משעין את מצחו אל זה של הנערה, ידיו עדין על מתניה, וידיה עודן כרוכות בצווארו.
-תמריץ מספק?- היא שאלה בהנאה.
דראקו צחק בקול.
-עכשיו אני באמת לא רוצה להיכנס...- הוא אמר בעליזות.
הרמיוני צחקה ואז השתחררה ודחפה אותו אל תוך השירותים. אם לא הייתה עושה כן, היא לא הייתה נותנת לו להיכנס לעולם.
(סוף פלאשבאק)
-מצטער, דעתי הייתה מוסחת. מה אמרת?- שאל המורה לשיקויים.
-כמובן!- אמרה הרוח הממושקפת והזועפת. –בואו כולם נתעלם ממירטל! אחרי הכל...היא רק רוח בלי רגשות!
-אני לא אמרתי את זה...- מחה דראקו. -...את יודעת שלעולם לא הייתי מתעלם ממך בכוונה, מירטל...אבל אני צריך לעזור לתלמידה הזו...בבקשה...אני אגיד להארי שיבוא לראות אותך בקרוב, נראה לך?
והרוח ענתה, עדין זועפת.
-בתא השלישי- היא ענתה בהתנשאות. –ותגיד לה שתפסיק לבכות, רק אני יכולה לבכות בשירותים הזה.- היא הוסיפה, מביטה את הדלת עליה דיברה בטון רב משמעות.
דראקו חייך מעט בעודו צופה ברוח הרפאים נכנסת אל אחד התאים ונעלמת אל תוך הצנרת של אחת האסלות. הוא נד בראשו. הוא ראה פעמים רבות כשהיא עשתה זאת ועדין, הוא היה מופתע שמישהו מעדיף לגור בתוך צינורות במקום לטייל בכל הטירה...לא משנה כמה היא מתה.
הוא צעד עד הדלת הנזכרת ודפק קלות בפרקי אצבעותיו. הוא לא קיבל תשובה פרט לבכי חנוק. הוא חייך מבלי משים כשזכר שזה בדיוק מה שהרמיוני הייתה עושה לפעמים באותם ימים המיוחדים לאישה, עליה הם היו משפיעים באופן ניכר וש...
מחשבותיו נעצרו במשך כמה שניות כשצעקה במוחו הפעילה אזעקה "רגע אחד!" זה לא יכל להיות...נכון? הוא הביט בדלת הסגורה ושוב דפק בעדינות, מבלי לדעת האם הוא באמת רצה שהיא תענה לו או לא.
הפעם, למזלו או לצערו, שרה ענתה לו.
-אני בסדר, לך!- היא צעקה.
דראקו חייך. לפחות הוא ידע שהיא בסדר.
גריינג'ר, זה אני, מאלפוי.- הוא אמר לאחר שחשב מעט. –קדימה, תפתחי, זה לא יכול להיות כל כך גרוע, נכון?
-אמרתי שתלך!- צעקה שוב הילדה.
-אני לא יכול ללכת. – ענה דראקו. –אני מורה ואת- תלמידה, ואני צריך לעזור לך, זה חלק מהתפקיד שלי. אז אני אגיד לך מה נעשה. אני אחכה לך כאן, בסדר? ליד הכיורים...- הוא הוסיף, מתרחק למקום שאמר והתיישב על אחד הספסלים. -...וכשתהיי מוכנה לספר לי מה קרה, אני אקשיב לך.
כששרה פתחה את הדלת, דראקו הרים את ראשו והסתכל עליה. פניה היו נפוחות, עיניה אדומות, שיערה היה מסורק באופן מושלם ושתי ידיה חבקו את מתניה והידקו את הגלימה אל גופה, כאילו שבצורה כלשהי היא הרגישה מבוישת, חשופה למרות כל הבגדים שלבשה.
המורה חייך אליה בהבנה וסימן לה בראשו שתתיישב לידו על הספסל. שרה, בפנים מיוסרות, צייתה.
הם לא הסתכלו זה על זה. הם גם לא דיברו ביניהם.
-מה קרה?- שאל דראקו, שובר את הדממה.
-זו בוודאי לא פעם ראשונה...- הוא הסתכל על שרה כשהייתה לו התחושה, שוב, שהוא לא היה האדם שהיה אמור לקיים איתה את אותה שיחה. -...נכון?
שרה כמעט צחקה למראה פניו המיוסרות והחמלה העצמית של אביה.
-זו הפעם הראשונה...- ענתה שרה, פניה סמוקות לגמרי והורידה אותם אל הרצפה.
דראקו שתק לכמה רגעים. חצוי בין הפחד על שהוא הראשון שצריך לדבר איתה על זה, לבין הקללות שאמר לעצמו על שלא נתן לדוגל ללכת לחפש את הארי או את לאבגוד, ובין הרגש האבהי שיעץ לו לחבק את הילדה כדי להרגיע אותה, ואמר לו שזה לגמרי טבעי ושלא היה צריך להתבייש בכך.
-אמממ...אני מניח ש...אמא שלך, אמ...אמרה...
שרה הנהנה במהירות מבלי להסתכל עליו. דראקו נאנח, שמח שהוא לא צריך להגיד משהו רציני. הוא ראה איך היא מהדקת את ידיה מסביב למתניה וחייך.
-כואב לך?- היא הנהנה שוב. –זה בסדר, אני אגיד לך מה נעשה.- היא הרימה אליו מבט, עדין פניה היו אדומות מהבושה. –נלך אל המרפאה, שם פופי תיתן לך שיקוי נגד כאבים.- אמר המורה. –ותענה לשאלות שיהיו לך, בסדר? אחר כך אדבר עם המורים כדי שיתנו לך יום חופש ותוכלי לנוח עד שזה יעבור לך. – היא הנהנה שוב למרות שמתוך הבעת פניה, דראקו הסיק שהיא לא ששה לרעיון של להיעדר מהשיעורים. –ובסוף השבוע נלך לקנות לך מתנה.
-מתנה?- היא שאלה בבלבול.
-כמובן.- הוא ענה. –הרגע חווית דבר חשוב בחייך, שרה...רגע כזה לא יחזור לעולם...הרגע הפכת לנערה צעירה, את כבר לא ילדה קטנה...- הוסיף המורה, גורם לה לחייך למשמע המחמאה. -...וכיון שאת כעת מתבגרת, את צריכה מתנה שמתאימה לנערה מתבגרת...ואני רוצה להיות זה שיקנה לך אותה.
-למה?- שאלה בחשדנות.
דראקו משך בכתפיו, אומר לעצמו שזה מה שהוא היה עושה אם גם הוא היה במצב שכזה.
-כי החלטנו לתת זה לזה הזדמנות...ואני רוצה לקנות לך את המתנה הראשונה שלך כנערה צעירה...לא בתור המורה שלך, אלא בתור אבא שלך...אם תרשי לי, כמובן.- הוא הוסיף.
נראה היה ששרה חשבה על זה קצת והוא חייך. אם היא לא הייתה חושבת על זה, היא לא הייתה בתה של הרמיוני גריינג'ר. היא הסתכלה עליו בחיוך על שפתיה בעודה מהנהנת.
-בסדר...ובכן, נלך לפופי.- אמר המורה והתרומם, וכך גם היא עשתה. –והרימי את ראשך בגאווה. לעולם, ותקשיבי לי טוב, אינך צריכה להתבייש בדבר שאת לא עשית ואת יודעת שהוא לא בסדר, מובן?- שרה הנהנה. –יופי. את יודעת מה?- הוא שאל, פותח את הדלת של השירותים ונותן לה לצאת ראשונה והוא אחריה, והחלו ללכת במסדרונות לכיוון המרפאה. שרה הרימה אליו מבט סקרן. –יש לי כמה מהשיקויים האלה במשרד שלי.- הוא ציין. –אם את לא רוצה ללכת למרפאה...
-אני שונאת את המרפאה.- היא אמרה.
-אני יודע, לכן אני מציע...- הוא ענה בשעשוע, ונעצר. –אנחנו יכולים ללכת למשרד שלי, שם תשתי את השיקוי, ואחר כך נלך ללאבגוד כדי שתשאלי אותה מה שתרצי.
-אנחנו יכולים?
דראקו צחק.
-כמובן, נסיכה שלי, אנחנו יכולים לעשות מה שתרצי. – הוא אמר מבלי לשים לב לכינוי בו השתמש כדי לקרוא לה.
אבל שרה כן שמה לב. היא כן שמעה אותו. ושרה אהבה את זה. היא חייכה אליו.
-אם כך אני מעדיפה שלא ללכת למרפאה.- היא אמרה ברצינות.
דראקו הנהן ופנה שמאלה לכיוון משרדו. שרה הלכה איתו, לצידו, והם לא דברו. לא הסתכלו אחד על השני. שרה חייכה כל הדרך. לא, ממש לא הפריע לה איך הוא קרא לה. היא ציינה במוחה שהיא צריכה להודות לאלכס על שנתקלה במאל..."אבא שלי..." היא תקנה את עצמה..."באבא שלי...".
H-H-H-H-H-H-H-H-H-H
-לא.
הארי גנח. הוא היה מתוסכל. הוא היה מרוגז. הוא תחב את ראשו בין ידיו. הוא עיסה את גשר אפו. עצם את עיניו. ליטף את צלקתו. הוא העביר יד אחת בשערו המפוזר ממילא. הוא הביט בסוורוס.
-למה לא?
-כי אני לא חושב שזה מוסרי שהמנהל ישקר למורים שלו, וגם שסנדק ישקר לבן-הסנדקות שלו.- הוא הסתכל אליו במבט רב משמעות. הארי התעלם ממנו.
-דמבלדור היה משקר למורים שלו...- הזכיר לו הגבר הצעיר. -...בעדינות ובחצאי מילים, מבין השורות, אבל הוא היה עושה את זה...-הוא הוסיף כשראה את סוורוס זוקף גבה.
-אני מעולם לא חשבתי שזה מוסרי מה שדמבלדור עשה.- אמר סוורוס בתקיפות, אך חייך כמי שיודע שכבר זכה עוד לפני שהתחיל לרוץ.
הארי קם מכסאו והלך כמה צעדים כדי שוב לחזור על עקבותיו. הוא נעצר, הסתכל בסוורוס שאפילו לא העיף אליו מבט ושוב ניסה. אם הייתה תכונה בה הצטיין זו העקשנות.
-אתה חייב לעשות את זה.- הוא אמר לו.
הפעם, לפחות, סוורוס הרים את עיניו מהדפים שבדק. שחורות, קרות כמו תמיד. אבל הן כבר לא הפחידו אותו. הוא כבר הראה שלא רק קור היה בליבו, וזה היה דבר שרק אנשים מעטים ידעו...איש לא ראה איך הוא נלחם בקרב הסופי, איך הוא הגן עליו ביותר מהזדמנות אחת מפני התקפות בלתי צפויות ואיך הוא הודה לו במבטו כשהציל אותו מהן. לא, היה ברור שרק אנשים מועטים הכירו את סוורוס סנייפ האמיתי, ולמרות שידע שהוא לעולם לא יכיר אותו מספיק, הוא היה אחד מאותם אנשים שהכירו ולו חלק ממנו. הוא ניסה שוב לעמוד על שלו.
-שנינו שונאים את זה.- אמר הצעיר. –דראקו מאוהב בהרמיוני, הוא תמיד היה מאוהב בה והרמיוני מעולם לא יכלה לאהוב מישהו מלבדו...היא יצאה עם מישהו שבוע שעבר והיא לא יכלה להפסיק להשוות אותו עם דראקו, וכל מה שהוא היה עושה!- הוא טען. סוורוס הרים גבה, ונראה היה שהוא מתחיל למצוא ענין. הארי הרטיב את שפתיו כדי לנשום ולהרוויח זמן בעודו חושב על הטענה הבאה שלו. –ושרה...אתה ראית את הילדה...היא צריכה שיהיה לה אבא, סוורוס, לך היה אבא שדחה אותך, לי בכלל לא הייתה האפשרות להכיר את אבא שלי...אתה לא חושב שלה כן מגיע להכיר אותו באמת?
מצחו של סוורוס נחרש קמטים. זה היה נכון. הוא לא יכל לסתור את דברי הארי. הכל היה אמת לאמיתה. ובנוסף היה את הענין של דראקו. גם לו היה אבא...אבא אותו הוא העריץ, בו התגאה ואותו אהב...אבא שמעולם לא התנהג כאחד ושבגד בו...אב שהפנה אליו את גבו...
לא. זה לא הגיע לשרה לחיות בלי אבא, ודראקו היה ראוי לדעת שהוא יכל להיות אבא טוב לשרה, בעל מושלם להרמיוני גריינג'ר. הוא נאנח.
הארי חייך.
אותה אנחה של סוורוס הייתה בעלת משמעות יותר ממה שהוא חשב. הוא הביט בו בציפייה. האיש החזיר לו מבט.
-סוף שבוע אחד.- אמר המנהל. –ואתה תהיה אחראי להכל.- הוא הוסיף. –לשלוח מכתבים, לדבר עם לאבגוד, להודיע להורים, למורים, לחפש חדרים לכולם...-הוא התחיל למנות.
-יותר פשוט יהיה להוציא את התלמידים מהוגוורטס.- ענה הארי וגלגל את עיניו. סוורוס נעץ בו מבט. –נו באמת, כך יהיה יותר נוח וזה יותר הגיוני שכדי לעשות את עץ המשפחה הם ילכו לביתם בסוף השבוע ולא להיפך, בנוסף לכך שיש הורים מוגלגים שלא ירגישו בנוח...
-בסדר, בסדר...מובן...- הוא נשף.- אבל אתה עדין אחראי לכל.- הארי הנהן. –אני עדין לא מאמין שהצלחת לשכנע אותי...-הוא הוסיף.
הארי חייך ומשך בכתפיו.
-אני גמרתי עם וולדמורט, זאת אומרת שאני יכול לעשות כל דבר.- הוא ענה בטון מתנשא.
סוורוס הסתכל עליו בלגלוג.
-ולמרות זאת, אינך מסוגל להתמודד מול אחיה של דנה- הוא אמר לו.
הארי פתח את הדלת מבלי לאבד את החיוך שבפניו, ולפני שיצא הוא הסתובב.
-הכל יהיה מוכן לסוף שבוע הבא, תצטרך להודיע על כך באולם הגדול הערב.- סוורוס הנהן. –ותיקון טעות: אני יכול לעשות כמעט כל דבר...
סוורוס לא היה אדם שהראה את מחשבותיו או את רגשותיו בפומבי, אבל הארי ראה אותו מעקל את קצות שפתיו כלפי מעלה. המנהל של הוגוורטס, סוורוס סנייפ, חייך.
C-C-C-C-C-C-C-C-C-C
הרמיוני הסתכלה על עצמה במראה שבחדרה. היא יצאה מאמבטיית הבועות שעשתה לעצמה לפני קצת יותר מחמש עשרה דקות. האמבטיה שבעצם הייתה אמורה להיות מקלחת מהירה, אך השתנתה ברגע שקיבלה את את ינשופו של הארי קצת לפני שהתפשטה. אחרי שקראה את תכנו היא החליטה שהיא צריכה אמבטיה; ארוכה ומשחררת ומלאה בקצף ומלחים ארומטיים בעוד ברקע מתנגנת מוזיקה קלאסית, שאנשים מסוימים כדוגמת רונלד לא הבינו, אך שהיא אהבה כל כך, מוזיקה שהולחנה על ידי בטהובן.
שיערה היה עדין לח, אסוף על ידי שני קליפסים שחורים על מנת שלא ירטיבו את גבה ושהמים יטפטפו לרצפה; אך עדין, היא ראתה את טיפות המים שנזלו במורד ערפה והסתננו בעד המרווח הקטן שהיה בין עורה לחלוק המשי שלבשה באותו רגע.
היא נענעה את ראשה מצד לצד כדי לראות איך תתלבש עליה השמלה האדומה, עשתה פרצוף והחליפה את יד ימין ביד שמאל, שהחזיקה שמלה לבנה מולה. היא נשפה. אף לא אחת מהן מצאה חן בעיניה. אחת היה פרובוקטיבית מידי והשניה רצינית...הן לא התאימו כדי לפגוש אותו.
היא הזדעפה מול המראה שניבט מהמראה. היא הניחה את שתי השמלות בתוך הארון כששתי הדלתות עדין פתוחות, ובמחווה החלטית היא לקחה זוג מכנסי ג'ינס עם חולצת קטיפה בצבע בורדו. היא נעמדה שוב מול המראה והתבוננה...מה פתאום! החולצה הזאת נראתה זוועה עם השיער שלה...היא הסתובבה במהירות ותלתה את הבגדים בצורה מסודרת ושלחה את ידה שוב כדי לקחת עוד שתי שמלות שהיו תלויות שם, כשמחשבה פתאומית עוצרת את ידה באוויר. למה היא כל כך מודאגת בקשר למה שהיא תלבש? זה רק דראקו...
(פלאשבאק)
לעולם. לעולם. לעולם היא לא תעשה את זה שוב. והכל בגלל שהארי ורון לא היו מסוגלים לשתוק ותמיד היו צריכים לענות לכל אותן התרברבויות.
כמובן, גם היא הייתה אשמה. היא הייתה צריכה לדעת, או לפחות לנחש שדראקו יעשה הכל כדי שבסוף ידו תצא על העליונה. אבל איך היא יכלה לדמיין שהוא יכל להתגרות בהם אפילו בזמן שיעור שיקויים, עד שהצליח לגרום להם לקפוץ ולאיים עליו, וכך שניהם הפסידו חמישים נקודות כל אחד, מתנת פרופסור סנייפ?
והיא ניסתה.
באמת. היא ניסתה להרגיע אותם ולהסב את תשומת ליבם אל השיקוי שרקחו, ניסתה לשכנע אותם להתעלם מדראקו כי היא ידעה שזה בדיוק מה שהנער רצה: לזכות בהתערבות.
אבל לא. הארי ורון היו חייבים להגיב...שוב. ואחר כך היא כעסה וזאת הייתה בעיה נוספת. אבל כמובן, היא לא יכלה להגיד לחברים שלה שהיא יותר מכעסה כי הפסידה בהתערבות, ועכשיו הייתה צריכה לסבול את דראקו כל אחר-הצהריים בסבב קניות בגדים, שהיא התחייבה ללבוש במקום בגדיה שלה, ושהפסידו מאה נקודות. את הנקודות הם הרוויחו שוב בשיעור התגוננות, היא בחלק של התיאורטי והארי בחלק המעשי. את זה היא עדין לא יכלה להגיד להם...עדיין.
והנה היא כאן. בתוך אותו תא הלבשה באותה חנות שדראקו משך אותה לתוכה. מוקפת בשמלות בכל הצבעים, סוגים, גזרות ובדים; מכנסי אלגנט, חולצות משי, נעלי עקב, מגפי חורף וסנדלים לקיץ; ז'קטים, רדידים, צעיפים וכפפות. בגדי ים, סארונגים ותכשיטים כגון צמידים, שרשראות, תליונים ועוד.
-הא! גם את זה! - אמר הנער מחוץ לתא, גורם לכמה סטים של בגדים להופיע בפנים.
הרמיוני הסמיקה.
-אם אתה חושב שאני אלבש...
-הפסדת בהתערבות, - הוא הזכיר לה בשעשוע, בעוד הוא מסמן לאחראית שלא קרה כלום, וזו הנהנה בחיוך, מתרחקת מהבלונדיני ומאזור תאי ההלבשה. –חשבתי שמילה של גריפינדורים היא מילה...
הרמיוני הזעיפה את פניה. היא מלמלה תוך כדי שפשטה את הסוודר הלבן, סיננה מילים ביקורתיות בין השיניים על התערבויות כשחלצה את נעליה ופתחה את הכפתור של המכנסיים שלבשה, וקיללה את רון והארי בעודה מסירה אותם ונשארה רק בתחתונים.
היא לקחה את השמלה הראשונה. כחולה, ארוכה עד הקרסוליים, עם כתפות רחבות ומחשוף מרובע שנצמד לחזה ולמותניה. וכשהיא מתפלאת על דראקו שניחש את מידתה באופן מדויק כל כך, היא שלחה את ידיה לגבה כדי להעלות את הרוכסן, מקללת בקול רם כשלא הצליחה להגיע.
-מה קורה?- הוא שאל מהצד השני, שואל את עצמו האם טעה במידה של הבגדים.
-אני לא יכולה לסגור את הרוכסן הארור של השמלה הארורה שאתה והמוח הארור שלך בחרתם!- היא טענה.
קולו של דראקו נשמע משועשע, והיא נחשה שהוא חייך.
-לא יועילו לך הטענות, הרמיוני- הוא אמר לה בצחקוק. –אני רוצה לראות אותך עם כל אחד ואחד מפרטי הלבוש האלה, מבינה?
הרמיוני נשפה בזעם.
למה הוא היה חייב להיות כל כך חשדן?
היא העדיפה לא לשאול אותו ולשאול במקום זה משהו אחר.
-למה בחרת בזה כהתערבות?
-סליחה?
-זה...לקנות לי בגדים, לגרום לי ללבוש...-היא שאלה בטון מעט עצוב שלא חמק מהנער שעמד בצד השני של הדלת. -...אני ראית כל כך רע?- הוא לא ענה. -...זאת הסיבה?- היא שאלה. –אני כל כך מכוערת שאתה צריך לשנות את המראה שלי כדי להיות איתי? אני מניחה שכן...אני תמיד אהיה בוצדמית...אני לעולם לא אהיה ברמה של הנסיך מסלית'רין...נכון?
היא מעולם לא הייתה אומרת את זה בקול. אבל היא עמדה לקבל את המחזור, עוד יומיים בדיוק. היא הייתה עייפה, עם ההערכה העצמית שלה רמוסה בקרקע, מתוסכלת, כאובה והורמונאלית.
-לעולם אל תמעיטי בערך עצמך בצורה כזו.
קולו של דראקו הגיע לאוזניה. הפעם הוא לא חייך. הוא נשמע נוקשה, כאילו ניסה לבלום את עצמו, וזה באמת מה שעשה כעת.
דראקו מאלפוי בלם את עצמו כדי לא לצעוק עליה שתפסיק להגיד שטויות, שהיא הייתה מושלמת כמו שהיא ושהוא אהב אותה כך...לצעוק עליה שתפסיק להעליב את עצמה, שתפסיק לזלזל בעצמה...שאם מישהו לא ראה איזה בחורה נהדרת היא, אותו אדם היה אידיוט גדול.
אבל במקום זה, הוא ענה לה:
-כי את יפה- הוא ענה לה בכנות. –ואת מסתירה את זה תחת כל אותם בגדים שאת לובשת...את בטח הנערה היחידה בכל הוגוורטס שלא קיצרה את החצאית שלה. אני אוהב להתבונן בך...אני אוהב לראות אותך יפה...לנסות לנחש את צבע התחתונים שאת לובשת באותו יום, לחייך כשאני רואה חלק מעורך, ואפילו לאיים על שאר הבנים שמסתכלים עליך יותר מידי כאילו מנסים לראות דרך בגדיך.- אמר דראקו. –לכן אני עושה את זה. כי אני רוצה להמשיך להביט בך, לנחש מה הצבע הבגדים שאת לובשת מתחת בידיעה שאני זה שקניתי לך אותם בעודי נזכר איך הם נראים עליך, כי אני רוצה להיות מסוגל לקלל את אותך נערים...כי אני רוצה שתפסיקי להרגיש שונה משאר הבנות בהוגוורטס, כי אני רוצה, פשוט.- הוא ענה. –אז תפסיקי עם התירוצים. את לא תעזבי את החנות הזו עד שלא אראה אותך בכל אחד ואחד מהבגדים האלה.
-לא...- היא כחכחה. היא הייתה צריכה להחזיר את קולה אחרי ההצהרה של דראקו. -...זה לא תירוץ...באמת...אני לא יכולה להעלות את הרוכסן...- היא התלוננה שוב בטון חלש יותר מהקודם, כמעט בלחש.
בתשובה, הפעם, היא שמעה את הדלת נפתחת. דראקו נעמד מלפניה, הקיף את מותניה ובידיו מישש את דרכו וחיפש את הרוכסן, מבלי להתיק את עיניו מהרמיוני.
באיטיות רבה, הוא העלה את הרוכסן של השמלה, נהנה מהקרבה לגוף שלה שנמצא מתחת לשמלה הזו.
-יפיפייה...- הוא לחש קרוב לאוזנה, מסובב אותה כדי שתוכל לראות את עצמה במראה של תא ההלבשה. –אם כי...- בידיו הוא הקיף את מותניה והיא שוב התפלאה, כמו תמיד, מהקלות בה ידיו התאימו לה, כאילו מאז ומעולם היו שייכות לשם. -...אני מעדיף לראות אותך...- הוא קירב את פיו לאוזנה, מוודא ששפתיו נוגעות בתנוך אוזנה, בלי להפסיק להסתכל במבט של הנערה במראה. -...בלי בגדים...בין הסדינים שלי...-הוא סובב אותה כדי להביט בה ישירות. –אבל עם השמלה הזאת את נראית מהמם...- הוא נישק אותה ברכות.
הרמיוני ידעה שהיא תקיים את ההתערבות שלה. לא כי הוא חשב שהיא צריכה לשנות סגנון, אלא כי היא רצתה תמיד להראות יפה בשבילו, למרות שזה נגד את העקרונות שלה כאישה עצמאית. היא אהבה להרגיש כך...רק עם דראקו, כמובן.
(סוף פלאשבאק)
אולי זאת הייתה הבעיה...זה מה שחשבה הרמיוני בחצי חיוך...שזה היה רק עם דראקו. ועם דראקו, הדברים מעולם לא היו פשוטים.
היא הסתכלה על ערימת הבגדים שהייתה על המיטה ונאנחה. היא לגמרי הייתה צריכה לדבר עם דראקו לפני אותו סוף שבוע בביתה, או שהיא תצטרך לעמוד כל בוקר שלוש שעות מול הארון כדי להתלבש, אם הוא יהיה בבית.
U-U-U-U-U-U-U-U-U-U-U-U-U
היי חבר'ה!
זה באמת העדכון האחרון שלי לחודש זה...כי כפי שאמרתי בפיק אחר שהעלתי ("מה שנרקיסה עמדה לומר") יש לי מבחנים (מתי לא..) ואני צריכה ללמוד.
עברתי בזמן האחרון לתרגם סלאש...אני מנסה את עצמי בשטח הזה. הם יופיעו תחת השם האחר שלי, ש...הוא לא סוד, אבל הוא לא כל כך שונה מזה הנוכחי.
אז בקיצור, מקווה שאהבתם את הפרק, ותגיבו! אני מתגעגעת לתגובות, זה תמיד גורם לי להרגיש טוב יותר! אני תוהה לאן נעלמו סיוון, מעינוש, סהר החמודה שלי ונעמה...מתגעגעת אליכן, בנות!
הערות והארות...נו, אתם יודעים.
ובכן...עד לפעם הבאה!
שלכם,
ליס
