אמי הייתה זמרת... לא שהיא הופיע במעדונים או משהו... היא הייתה מופיע בבית... כן, אני זוכרת את התקופה הזאת... התקופה שאבא היה כל הזמן במשימות ואמי הייתה בחיים... יום אחד אבא נשלח לחקור באזור האויב. היו לו שלושה ימים לחקור ואז לחזור לכפר... שלושה ימים עברו, ארבע ימים עברו, חמישה ימים עברו והוא לא חזר... אמא התחילה לדאוג .אני ואסומי שלא ידענו מה קרה, ראינו את הדאגה של אמא והתחלנו לדאוג... יום אחד אמא ראתה שאנחנו מודאגים. "שנכם בואו הינה." אמא אמרה כשישבה על הרצפה בסלון וקראת משהו, בדיוק חזרנו מהאקדמיה... התקרבנו, אמא הוציאה מגילת זימון וזימנה... נחשו מה? גיטרה... כן כן... אחר כך אמא עשתה שתי כפילי צל ואת שני כפילי הצל לשינוי צורה, עוד שתי גיטרות קטנות הופיעו. אמא תפסה את הגיטרות ואמרה בגאווה:"רוצים ללמוד לנגן?" אני ואסומי אמרנו ביחד:"בטח שרוצים!" והתיישבנו מול אמא שהשולחן הקטן מפריד בננו. אמא זרקה את הגיטרות שהיו מתאימות למידה הקטנה שלנו והתחילה ללמד אותנו... למרות שהיינו בני חמש וחודש למדנו מהר מאוד את הבסיס.
אחרי שעתיים של למידה מישהו נכנס לסלון... זה היה אבא! לא שמענו שהוא נכנס .במשך כל הערב שתי ילדים קטנים נגנו צלילים יפיפיים בזמן ההורים ישבו מחובקים והקשיבו... בשיר השלישי אמא התחילה לשיר והיינו מאושרים... כיף להיות מאושר, לא? כיף ללמוד דברים חדשים, לא? אבל הכי כיף הוא ללמוד דברים חדשים, לעשות אותם ואז להיות מאושר מהם!
פרק עשרים ואחת-'אני רוצה שתגידו את השאיפות שלכם, התחביבים שאתם אוהבים או דברים שאתם שונאים.. דברים כאלה.'
אחרי שהצטלמנו, לקחתי את הפילים(במצלמות הישנות היו פילים שזה: נראה כמו סרט ודאיו שחור עם תמונות משונות שבעזרתו היו מפיקים את התצלומים. כיום אין פילים אלה הזיכרון של המצלמה בכרטיס קטן... בקיצור המבין יבין.) ולפי בקשתו של הסנסיי נתתי אותם לו.
אחר כך הסנסיי הוביל אותנו לראש מגדל האקדמיה ונשען על הגדר שהייתה שם. אני התיישבתי מולו וכך גם אימימרו והקגומה.
הסנסיי אמר בגאווה:"יופי..."
שאלתי בקול מתעניין:"למה אנחנו פה? אתה לא הייתה מביא אותנו למקום מבודד ככה סתם." הקגומה הסתכלה אליו ואחר כך אמרה:"הוא צודק." ורק אימימרו איבת את פרצוף לפרצוף של: למה הוא תמיד צודק? הסנסיי חייך ואמר בקול מרוצה:"נכון... הובלתי אתכם בגלל שאני רוצה לדעת דברים עליכם כבני אדם." שאלתי בקול סקרן:"מה אתה רוצה לדעת?"
המטרו סנסיי חייך את החיוך הכי גדול שלו ואמר בקול עוד יותר מרוצה:"אני רוצה שתגידו את התחביבים שאתם אוהבים או דברים שאתם שונאים. דברים כאלה... טוב, אימימרו אתה הראשון."
אימימרו התחיל לענות בגאווה:"השם שלי הוא מאיטו אימימרו, בנו של מאיטו גאי המומחה בטאיג'וטוסים של כפר העלה הנסתר! התחביבים שלי הם: אני אוהב להילחם, לתאמן וללמוד טאיג'וטוסים חדשים! הדברים שאני שונא הם: לאכול את האוכל של אבא שלי, לראות את טאנקאה ושמעצבנים אותי... החלומות לעתיד שלי הם: אני רצה להיות כמו אבא שלי ושכול הכפר יכיר בי כמומחה לטאיג'וטוסים.", המטרו סנסיי אמר בשמחה:"יפה.. יש לך חלומות גדולים. עכשיו הקגומה."
הקגומה התחילה לדבר בשמחה:"טוב השם שלי הוא צ'מו הקגומה. אני ביתה של צ'מו רין, שהייתה מפקדת הנינג'ות הרפואיות של קונוהא. התחביבים שלי הם: אני אוהבת לשיר והדוד שלי אומר שאני טובה בזה. אני גם אוהבת ללמוד דברים חדשים. הדברים שאני שונאת הם: שחשבים שאני מוזרה, לאכול הארוחות "המשפחתיות" שלי לבד וזהו. החלומות לעתיד שלי הם: אני רוצה להיות נינג'ה רפואית כמו אמי." המטרו סנסיי אמר בקול מרוצה:"בקבוצה הזאת יש הרבה חלומות גדולים ואני בטוח שאם תתמקדו גם תצליחו... טאנקאה תורך."
ואני התחלתי לדבר בקול קצת חסר רצון וקצת שמח:"שמי הוא: האטקאה טאנקאה, אני בנו של קאקאשי המעתיק. התחביבים שלי הם: להציק לאחותי התאומה, לאכול ראמן עם אחותי ודודה שלי בחנות הראמן המפורסמת של איצ'יקרו ואמא שלי לימדה אותי קצת לנגן אז אני אוהב לנגן בגיטרה. הדברים שאני שונא: לראות את אימימרו, שאנשים בכפר חושבים שאני משהו מפחיד ודוחים אותי ו... אני שונא במיוחדת להיות האוואטר של הכפר הזה... החלומות לעתיד שלי הם: אני יודע שזה מופרך ושזה חלום של ילד קטן אבל תמיד רציתי להיות השינובי הטוב בעולם ושאנשי הכפר יתחילו לכבד אותי כאדם... אתם מבינים, אני בנו של קאקאשי האגדי... אנשים תמיד אמרו לאבא שלי או לי:'קאקאשי, בטח הילד שלך טוב כמוך',''טאנקאה יש לי צפיות גבוהות ממך'
'תראו זה בנו של קאקאשי! בטח הוא טוב כמוהו' כשהצלחתי במשהו אנשים לקחו זאת כמשהו טבעי בגלל שאני בנו של קאקאשי ולא בגלל שהשקעתי בזה... אני רוצה שהאנשים יתחילו להכיר בי כהאטקאה טאנקאה ולא כבנו של קאקאשי האגדי... ואם זה אומר שאני צריך להיות ההוקגאה אז חלומי הוא: להיות ההוקגאה הכי טוב שהיה אי פעם בקונוהא ושאנשים יכירו בי כמי שאני ולא כהאוואטר או בנו של קאקאשי האגדי!" הסתר שקט והרוח נשבה... הקבוצה נראתה קצת בהלם אבל אז המטרו סנסיי אמר הקול גאה:"חלומות גדולים ואכזבות גדולות אבל... אני הסנסיי שלכם אז הסיכוי שלא תצליחו היו קטנים... טוב נלך לאכול ראמן, רוצים?" שלושתנו הנהנו בחיוך. קמנו והתחלנו ללכת לכיוון החנות של איצ'ירקו... ראמן! ראמן! ראמן... שיט! אני הצטרך להוריד את המסכה... אממ, לא ממש בא לי להראות את השפתיים שלי לקבוצה במיוחד ל... אימימרו המעצבן... הסתכלתי מימני ואימימרו הסתכל על המסכה שלי, שאלתי בחוסר סבלנות:"מה?!" אימימרו ענה בקול מתנסה:"כלום, אני פשוט סקרן לראות את הפנים שלך ולא רק את העניים..." החזרתי לו מבט של בוז ואמרתי:"בחלומות שלך וגם שם אני לא הוריד את המסכה לידך...", אימימרו חייך חיוך ניצחון ואמר בקול ניצחון:"אבל אתה הולך לאכול לא? תצטרך להוריד במוקדם או מאוחר את המסכה ואז הראה את הפנים שלך ואצחק בקול רם ואגיד לכל הכפר איך נראה הפרצוף של האטקאה טאנקאה ..." אני שונא את הילד הזה, עניתי לו:"מי אמר שאני אוכל?" אימימרו נראה מופתעת... נו בטח, הוא לא חשב שאני לא יאוכל. התגובה של אימימרו הייתה קצת כועס:"אתה אמרת שאתה אוהב ראמן, אנחנו הולכים לחנות ראמן... אז הגיוני שתאוכל..." חכה ותראה, אני עוד אמצע דרך להסתיר ממך...
הקגומה התערבה וניסתה לפייס בנינו:"אולי תפסיקו לריב שניכם?" אני ואימימרו ענינו ביחד בקול עצבני:"אל תתערבי!", הקגומה נעלבה ואמרה בקול נעלב וכועס:"טוב! מצדי תרצחו אחד את השני ולא יהיה אכפת לי!" ענינו פעם נוספת ביחד:"כן, מאמין לך." על פרצוף של הקגומה הופיע פרצוף נעלב והיא סובבה את ראשה מאיתנו... פגעתי בה... מה אני פגעתי בה?! אני ואימימרו פגענו בה...
תוך חמש דקות יצאנו מהבניין קצת כועסים והסנסיי פשוט לא ידע מה לעשות...
הפרתי את השקט ואמרתי:"אז סנסיי, לא סיפרת לנו כלום עליך..."
הסנסיי ענה בקול חסר רצון:"כן... טוב, כמו שאתם יודעים אני אחיו של הרביעי... יש לי אחיין אבל הוא לא יודע שאני דוד שלו... אממ, מה עוד... אני אוהב לישון, שלא מעצבנים אותי... הדברים שאני שונא הם... רגע, אתם מקשיבים לי?!" אני, הקגומה ואימימרו דיברנו והתחלנו לריב... הסנסיי הסתכל לשמיים ואז תפס לי ולאימימרו בעוזן וצעק:"תפסיקו לריב שניכם או שהחזיר אותכם לאקדמיה!" אני ואימימרו הפסקנו לריב והתחלנו לצעוק שהסנסיי יעזוב אותנו בזמן שהקגומה ניסתה לא לצחוק... הסנסיי עזב אותנו ואמר בקול מעוצבן:"אתם תהרסו את היום בכל דרך אפשרית או מה? אני מזמין אותכם לאכול על חשבוני, מנסה שתהיה אווירה נעימה ואתם רבים כל הזמן..." אני ואימימרו אמרנו:"סליחה סנסיי..." המטרו סנסיי אמר:"יש לכם בעד מה להצטער..." אני ואימימרו החלפנו מבטים. הסנסיי המשיך להתקדם ואנחנו אחריו. אחרי רבע שעה של הליכה עברנו ליד בית החולים... צביטה קטנה צבטה בליבי... אם אסומי לא הייתה נלחמת אז אולי היא הייתה בפגישה עם הקבוצה שלה... המשכתי ללכת ישר וראשי הסתכל לכיוון בית החולים כך שלא שמתי לב לדמות שיצא מבית החולים בריצה. שנינו קיבלנו מכה בראשון ונפלנו על האדמה...
הדמות אמרה בקול כועס:"תסתכל לאן אתה הולך! רגע, טאנקאה זה אתה! צפוי שאתה לא שים לב לאן שאתה הולך." אסומי קמה מהאדמה והתחילה לחבק אותי בעודי באדמה...
התחלתי להגיד לה בקול קצת חסר סבלנות:"אחח... עזבי אותי, נו..." בזמן שאני מנסה להוריד אותה מימני.
אסומי הרפתה וחייכה... קמתי מהאדמה ועזרתי לאסומי לעמוד... אוף, עכשיו אני צריך ההתנגשות באחותי, נכון? למה אתה עושה לי את זה?אימימרו התחיל לצחוק למראה התנגשות אבל הפסיק כשראה את מבטו של הסנסיי. למראה ההתנגשות אבא התחיל לרוץ מפתח בית החולים... כנראה היה לו משהו לעשות בבית החולים לפני שיצא, וכנראה שהדודה עדיין בבית החולים... אבא שאל את אסומי בקול מודאג:"את בסדר?" אסומי הנהנה... ידעתי שהוא לא ישאל מה שלומי... חייכתי חיוך ניצחון והפניתי את גבי אליו... לפני שאני והקבוצה המשכנו ללכת דודה סאטוקי הגיע ושאלה:"אתה בסדר, טאנקאה? ראיתי את התנגשות" הרמתי את ידי הימנית ואמרתי:"כן", אבא שאל:" לאן אתם הולכים?" ." אני, הקגומה ואימימרו החלפנו מבטים. המטרו סנסיי אמר:"לאכול ראמן... הייתי מזמין גם אתכם אבל אני רוצה לחגוג את היום הזה עם הקבוצה שלי... אז בפעם אחרת." וחייך חיוך מתנצל. אסומי לא אמרה כלום, רק הסתכלה אליו או יותר נכון על הגב שלי, אבא נראה קצת מודאג אבל לא ממני אלה מהעמידה של אסומי(שהייתה קצת רופפת) והדודה התקרב אליו, סובבה אותי וחבקה אותי... הדודה לחשה לי בעוזן כך שאף אחד לא ישמע:"אל תכעס על אבא שלך, פשוט הוא קצת לחוץ ממך ודואג לאסומי... בהצלחה עם הקבוצה ואל תתחצף.", עכשיו אני לחשתי לה בעוזן:" אני לא התחצף רק דבר אחד אני רוצה להגיד לך." הדודה שאלה בקול קצת מודאג:"מה קרה?", הרפתי מהחיבוק כך שראשה היה מול ראשי. הסתכלתי בעיינה החומות שכל כך לא דומות לעינה של אמא ואמרתי תוך כדי חיוך:"תודה שאת אוהבת אותי.". הדודה הסתכלה אליו במבט מופתע ולא אמרה כלום... אבא רק הסתכל וחייך. אסומי שדמעות הופיעו בעניים שלה, רצה אליו, חבקה ואמרה:"אתה מטומטם. למה אתה חושב שהדודה לא אוהבת אותך..." עניתי לה:"תודה על המחמאה שאני מטומטם... אם אני מטומטם אז את בכלל חכמה..." גם הקגומה ואימימרו הצטרפו לחיבוק שלי ושל אסומי... אהבה, חברים ושמחה... אני כל כך אוהב את זה! הקול מתוכי אמר לי: יש לך מזל האטקאה טאנקאה... יש לך מזל גדול שלמרות שהחברים שלך יודעים שאתה האוואטר הם עדיין אוהבים אותך ואתה אותם... עניתי לקול: תודה. הקול לא ענה אבל הרגשתי שמח...
אחרי חמש דקות השלושה ירדוה מעליי. בזמן שנאבקתי לנשום בתוך כל החיבוקים, הסנסיי, דודה סאטוקי ואבא דברו בניהם. לא הצלחתי לשמוע אבל ניחשתי שהם מדברים עליי או על הקרב שלנו... הסנסיי צעק לנו(הסנסיי היה מחוץ לטווח השמיע הרגיל שלנו):"בואו! הולכים לאכול!" אימימרו והקגומה התחילו לרוץ לכיוון הסנסיי ואני אמרתי בקול מבויש:"אני לא מאמין שאני אומר את זה: סליחה על מה שקרה..." אסומי נראתה מופתעת ואמרה מרוצה:"אתה מתנצל?", התחלתי לרוץ לכיוון הסנסיי. הסתכלתי אחורה ואמרתי:"אל תהרסי את הרגע... אבל רגע, את כבר הרסת את הרגע." אסומי עשתה תנועה כאילו היא שופלת שרוולים ואמרה בפרצוף כועס:"חכה שתחזור הביתה!" עניתי לה בקול שמח:"אני כבר לא יכול לחכות!" אסומי חזרה לתנוחתה הרגילה והתעתה את פרצופה לפרצוף לא מבין... עצרתי ליד אבא. לא בגלל שרציתי לדבר איתו או משהו כי לא רציתי אלה בגלל שהקבוצה הייתה שם... פתאום התחלתי להתנשף. הגוף עייף יותר מידי... הקבוצה נראתה קצת מדאגת חוץ מאדם אחד, נחשו איזה. כמובן, אבי.
התחלנו ללכת לכיוון חנות הראמן של איצ'ירקו... הסתכלתי אחרוה וראיתי את משפחתי הקטנה... לפתע הרגשתי קצת מודד אבל הקגומה קפצה על הגב שלי כך שאני עושה לה שק כמח ואמרה:"תפסיק להיות בבאסה כל הזמן! אז קרה מה שקרה בבוקר... כל פעם שהראה אותך מודאג אתה תעשה לי שק כמח, יש מבין?" חייכתי, זה יכול להיות נחמד... עניתי לה:"יש מבין אבל בתנאי אחד: כשאני הראה אותך עצובה את תעשי לי." הקגומה חייכה וירדה מהגב שלי.
אחרי חצי שעה של הליכה עם דיבורים וחיוכים(וקצת ריבים עם אימימרו אבל הפסקנו אחרי המבטים של הסנסיי) הגענו לחנות הראמן...
נכנסנו. התיישבתי ליד הקיר הימני והסנסיי השמאלי, הקגומה הייתה לידי ואימימרו היה בין הסנסיי להקגומה. המטרו סנסיי הזמין ארבע מנות ראמן...
"מיד מגיע." אמר איצ'ירקו בשמחה.
"היי הקגומה... אני רוצה שתבואי אליי היום." אמרתי לה בקול שמח.
הקגומה הסתכלה אליו ואמרה בקול סקרן:"למה?"
עניתי לה בקול שמח:"אני רוצה לספר לך משהו..." אבל אז ראיתי את המבט של אימימרו... לפי מבטו הוא היה מושפל ובודד... משהו בי דחק את המילים הללו:"אימימרו, רוצה לבואו?" אימימרו נראה מופתע והנהן בשמחה... הסתכלתי על הסנסיי והוא חייך.
המנות הגיעו... טוב הגיע הזמן להוציא את התוכנית לי לפועל... אימימרו, תאוכל את הלב. לעולם לא תראה את הפרצוף שלי!
בפרק הבא:"קבוצה של רביעייה מתגבשת!"