חלק מיוחד 2: האמת על העבר
אאו נשא מילים מהירות. "מיזוקאגה- שאלה מאת מפקד צוות 5 והדיביזיה הראשונה: איך אחיו של מנגטסו הוזוקי מת, ואיך סויגטסו אחיו הגיע לאקצוקי?" שאל בהכרזה. כל עיני הקאגים, המפקדים על הכוחות, היו מרוכזים בה. העלמה היפה התבוננה בהם בחזרה בקור, ובמיוחד פחדה מתגובתו של ראיקאגה. "זה מסווג" ענתה בחוסר ביטחון. "אני לא אענה על השאלה הזו, זה מסווג."
"אין זמן לשטויות האלו!" נזף בה A והלם על השולחן. "אני לא יודע למה הוא מבקש את זה, אבל אם דרואי צריך את המידע הזה את תעשי הכול כדי להשיג אותו בשבילו!"
"תירגע, ראיקאגה!" צונאדה לפתה את ידו והחזיקה אותו. "זה לא הזמן לפרעות. מה הבעיה, מיזוקאגה? למה את לא יכולה לספר?"
היא התבוננה בהם בחשש. ידעתי שלא הייתי צריכה להציל את החיים העלובים שלו. הם צדקו כשאמרו שזה ינשוך אותי מאחור. "יש סיבה שזה חסוי. זה לא יועיל למלחמה גם כך."
"בוודאי שזה יועיל, הוא לא היה מבקש סתם!" עורקי הצוואר של ראיקאגה הלמו בו בעצבים. צונאדה החזירה לו פנים חושדות. "יש לו טענה" הסבירה. "למה שזה יישאר חסוי? מה הבעיה?"
"כי..." היא שילבה את אצבעותיה אחת בשנייה, "אני מניחה שאין דרך חזרה. אם זה לטובת המלחמה. אתם חייבים להבטיח שאחריי המלחמה אנחנו נגיע לפשרה, ושלא תנצלו את המידע הזה נגדנו או להרשעה."
כל הקאגים החליפו מבטים מפוקפקים, אך הנהנו. צונאדה שחררה את A, והתרחקה מעט. הוא גם התרחק, ושילב את ידיו אחת בשנייה. "ההיסטוריה שלכם מדממת מעוונות, מיזוקאגה. שום דבר לא יהיה לי חדש." השיב לה בעוינות. היא ידעה שאף אחד מהסובבים מחבב אותה.
"מאז שהוצאנו את שבעת החרבות מחוץ לחוק, הצלחנו להשקיט סדר בינות הכפר. עדיין, עד היום, אנחנו נרדפים על ידי העבר שלנו, ושדים צצים כל יום מחדש. אני חייבת סיבה. למה הוא רוצה את זה? אני חייבת לדעת כדי שאוכל לתת לו תשובה עניינית, אחרת אני יכולה למרוח כאן הסברים במשך שעות!" היא התרעמה. כולם התרכזו עתה באאו, שנראה תמה. אחריי דקה או שתיים של מתיחות, אאו חזר עם תשובה. "מיזוקאגה-סמה! הוא מאמין שהם יכולים להשתמש בידע כנקודת חולשה! הוא סיפר לסויגטסו על ההיסטוריה של כפר הערפל, וסויגטסו הראה חולשה!"
ראיקאגה חייך. "זה דרואי בשבילכם. יודע איך להתמודד מול כל בעיה. שיקמרו עשה בחכמה שציוות אותו לשני האימפוטנטים האחרים. מספיק טוב בשבילך, מיזוקאגה?"
היא נאנחה. "כן. זה העניין: כמו ששבט סנג'ו שלט בעלה הנסתר, כך שבט הוזוקי שלט בזרוע נטויה בכפר הערפל הנסתר. הוא ואחיו שייכים לשבט הזה. הם שלטו בנושאי החרבות כבבובות, והשתמשו בהם למשימות סכסוך בין כפרים שונים. זאת האמת. מרוצים? המלחמה בין החול לעלה? הכול התחיל משם. הסכסוך בין העננים לאבן? עבודתם הנאמנה. הכול נעשה כדי להפיל את האימפריות שהיו בחיתוליהן. זאת המציאות. כך זה היה. אתם מרוצים? זה מה שרציתם לדעת?"
ראיקאגה לא היה נראה מרוצה. "איך זה יעזור למלחמה? בטח יש עוד!"
"אולי..." היא תהתה. "אני לא יודעת איך הוא הגיע לאקצוקי. זאת בוודאי רק הם יודעים. אני יודעת שבסביבות גיל שתיים עשרה, סויגטסו לא סיים את האקדמיה, בדומה לצ'וג'ורו. על פי הדיווח של המורה שלו, הוא היה ממורמר וחיפש מפלט. מאז אבדו עקבותיו. שמענו דיווח מרגלים מהחול הנסתר שהוא נמצא באחזקתו של אורוצ'ימרו, אבל זאת הייתה רק שמועה."
צונאדה נראתה מהורהרת לרגע בעצמה. "אורוצ'ימרו... הוא חטף את סאסוקה ממש בתחילת הכהונה שלי. יכול להיות ששם הם הכירו. A, סביר להניח שהם הכירו שם. כך גם הצטרף לאקצוקי."
"זה עדיין לא עונה על השאלה של איך אחיו מת!" נזף בה. היא שיחקה בכובע הקאגה שלה. "אני לא בטוחה איך לענות על שאלתך. איך אתה חושב שצ'וג'ורו השיג את החרב שלו? אאו שיושב כאן ועושה את עבודת החישה היה זה שהתמודד עמו. כשנפטרנו סוף-סוף מיָגוּרָה, המיזוקאגה שהיה לפניי, נפטרנו גם מהחרבות. כאות הערכה, אאו לקח את החרב כפרס. אחר כך צ'וג'ורו התחרה על מקום לימיני, והצליח לזכות גם בחרב. הם הרגו אותו. אני לא בטוחה איך."
"אאו, איך זה נעשה?!" שאל ראיקאגה. אאו גמע. "ראיקאגה-סמה, אין לי זיכרון מדויק, זה קרה לפני שנים!"
"הכול רשום בדו"חות שנמצאים בכפר שלי" היא משכה בסנטרה. "אין לי תשובה בנוגע לדרך להביס אותו, אבל אני מקווה שהמידע שנתתי יעזור לכם." הם הנהנו, ואאו הנהן בהתאם.
סויגטסו הצליח לאבד אותם בין ההמון. רעשי הפיצוץ והמתכת השורקת כבר מזמן הפסיקו לצרום באוזניו, והוא התרגל לרעש המזעזע. זה היה קרוב. לרגע נתתי להם לגלות את אחד הסודות הכי גדולים שלי הוא חשב והצליח למצוא פינה יחסית רגועה. הוא היה קרוב לאחד מהרי המחט שהקיפו את שדה הקרב. הוא הביט לרגע בהשתקפות של עצמו, ודשדש במים בחרבו "המוציא להורג". אם הם היו בנפרד הייתי יכול לחסל אותם בקלות, אבל ביחד? זה לא קל, אפילו לא בשבילי. בוודאי הילד המטופש מהחול הספיק לחסוך מספיק צ'אקרה כדי להשתמש שוב באשליה שלו. לא, קרב חזותי לא בא בחשבון, במיוחד לא באחד נגד שלושה. סאסוקה צדק, הייתי צריך לחשוב על אסטרטגיה. הוא חשב על ג'וגו. לא היה מזיק לי את ג'וגו עכשיו, אבל מצד שני גם לא היה מזיק לי את סאסוקה. הוא הביט סביבו, וראה אלפי כפילים נפגעים ומשתמשים בהתקפות סאסוקה שונות. טוב, אני מדבר על המקורי עם השרינגן, ולא על האפסים האלו. לא, אני לבד. אצטרך לחשוב על טקטיקה חדשה. אצטרך להוריד אותם אחד-אחד. את מי אוריד קודם?... הוא חשב, ומיד עלו בו פנים בעלות איפור.
קנקורו נהג על פי ההוראה שנתן להם דרואי. כעת הוא הבין מדוע דרואי מונה להיות המפקד בשדה הזה, ולא הוא. הוא העריץ את היכולת שלו לפקד ולנהל, בדומה מאוד לקאקאשי מהעלה. כשהם דיברו, הם עוד היו ביחד, עומדים קרוב על מנת להתגבר על מחסום הרעש שסבב אותם. דרואי החזיק בביטחון את חרבו. "כדי שנוכל למצוא אותו עלינו להתפצל. הוא ינסה להוריד אותנו כשאנחנו בודדים." הם הנהנו, והוא המשיך. "מכאן זה לא פשוט. אני רוצה שלא תנסו להיות גיבורים. אני מצטער, אבל אני מספיק ברור?" הם הנהנו, והוא המשיך. "תפעילו את זה..." הוא הושיט להם קונאי צבוע באדום. הם התבוננו בו בפליאה. "מה זה?" שאל צ'וג'ורו. "זה פיתוח שלי" הוא הסביר, "קונאי נותב" (トレーサクナイ). תכניסו בו מעט צ'אקרה, ממש מעט, ותשליכו אותו כמה שיותר גבוה. זה ייצור תאורה שבלילה יהיה אפשר לראות אותה מצוין. כך נוכל לדעת איפה האדם שהשליך אותה נמצא, ונוכל לפעול מהר ובהתאם. אני ברור?" שאל שוב, והם רק הנהנו. "אני מצטער..." מלמל. קנקורו צחק. "אתה טיפוס ממש מוזר, אחריי המלחמה אני חייב יום אחד להזמין אותך לסאקה" השיב לו בהומור ולקח את הקונאי. צ'וג'ורו גם לקח, והם החליטו משם איך להתפצל.
הפיתום עדיין הלך, מנסה להתעלם מהתקפות הכוחות. הוא ראה כפיל סאסוקה זורק עליו שוריקנים. אני יודע מה הם הטכסיסים של סאסוקה, עם החוט הכואב. אני לא טיפש. הוא מיד השתמש בבובת העורב, ששופצה מחדש באמצעות חומרים שהסתובב אתם. הבובה ספגה את כל השוריקנים, והוא משך את הכפיל אליו. הכפיל התיר את החוטים, ואז קנקורו דחק בבובה לתקוף אותו חזותית. הכפיל נאלץ להתחמק אחורה, אך מצא את עצמו נלכד על ידי הבובה השנייה- הנמלה השחורה. בובת מלחמה בעלת קרניים וצורה של חבית. הבובה סגרה את הכפיל בפנים, וקנקורו השתמש בטכניקה כדי לדקור אותו למוות. כשפתח אותה, הוא ראה את הכפיל משתנה אט-אט לזטסו. לאחר שרוקן את הנמלה השחורה, הוא הסתיר את שתי הבובות במים, והביט סביב. אין סימן. הוא עשוי להיות במקום אחר. הוא החל לרוץ, אך אז שמע צליל אבחה, ודבר מה גושי נחתך. הוא מיד הרים להגנתו את בובת העורב שלו שזה עתה שיפץ. לרוע מזלו, הבובה התחלקה לשניים, והלהב של "המוציא להורג" דאג לפרוס אותה שוב, כך שהבובה תהייה ארבעה חלקים. לקנקורו לא היה את ה צ'אקרה או את הזמן לאחות אותה עכשיו, כפי שעשה קודם. הוא ידע מה עליו לעשות. סויגטסו צעק דבר מה לא ברור, ושוב הניף את חרבו. הלהב נלכדה בין חוטי הצ'אקרה, וקנקורו זינק אחורה במטרה להגן על עצמו. הוא ניצל זאת כדי להכניס מעט צ'אקרה בקונאי-הנותב, והשליך אותו כלפי מעלה.
צ'ו'גורו עמד מעל לכמה אבנים וצפה במתרחש. כפיל סאסוקה ניסה לפגוע בו בקונאי. צ'וג'ורו הדף אותו מעליו, וביתר אותו. הכפיל התמוסס וחלקיו צפו על המים, מתרחקים ונגוזים בין כל קבוצות החיילים הנלחמים אחד בשני. אז, הוא הבחין באור. היה זה ממש כדור אור אדום ובוהק, בולט מאוד מעל כל החיילים בשמי הלילה. "מישהו מצא אותו!" הוא קרא בהתרגשות, וירד משם חזרה אל המים. הוא פילס את דרכו בין החיילים והכפילים, ולא הוריד את עיניו מהאור האדום שעדיין הבהב באוויר.
סויגטסו הצליח להשתחרר מהסיבוך. אפף אותם אור אדום. מחזה שקנקורו ידע שלא יזכה ככל הנראה לראות שוב בחייו. כל הזירה הייתה צבועה באור אדום בוהק, ממש כמו בחלום או בסיפור נינג'ות ישן. סויגטסו הביט סביב. "מה זה אמור להביע?" שאל בחשש. "מהי הטכניקה הזו?"
קנקורו השתמש בזימון, והופיעה בובה נוספת, חדשה. היא דמתה בצורתה לסביבון, שכל פינותיו מלאות בחודים. היה לסביבון ראש של בובה בעל שלוש עניים, ובכל תנועה הראש קרקש, בדומה לשאר הבובות שהיו לו עד עכשיו. תוספת חדשה מארסנל המלחמה שלו בכפר החול. "אם עשית עבודת מחקר עליי, בוודאי יצא לך לשמוע על הפרויקט הנוסף שלי, 'קליע-הספירה' (球弾). הוא קטלני מאוד לאחד שלא מכיר אותו מלפניי, ולכן אני מקווה לטובתך שיצא לך להיתקל בו."
למזלי הרע, לא. אבל מן הסתם לא אשגר זאת בפניו. "קיסמה מהערפל אמר לי דבר דומה. יצא לך לשמוע עליו? הוא גם עשה הרבה רעש סביב החרב שלו. הוא בסוף הפסיד לי."
"אני מתקשה להאמין" צחק קנקורו. "אני יודע שהחרב נמצאת היום אצל קילר-בי, מהענן הנסתר. אתה מזיין לי במוח" נזף בו בקור. "מחול האימים!" (恐怖踊り) הכריז קנקורו, ובובת הסביבון המקרקשת עשתה את דרכה במהירות אל סויגטסו. הוא רק צחק, והשתמש בחרבו כדי לנסר את העץ.
זה הפתיע את סויגסטו יותר מאשר את קנקורו. הבובה לא נשברה; היא פשוט המשיכה להסתובב, אם כי אמנם פחות מהר עתה כששם לב. הלהב של "המוציא להורג" הושחז על העץ המסתובב, ונקש בצליל מתכתי ומעצבן בכל פעם שפגע באחד מקוצי המתכת. חכם. אם הבובה מסתובבת בתנועה אני לא יכול להפריע לה. הייתי צריך לנחש שזה מה שיקרה. ערמומי מאוד... "איפה זה היה כל הקרב?" שאל בחשד. "אתם הפיתומים- לעולם לא נגמרים לכם הקלפים בשרוול, הא? או שמא אלו שרוולים חדשים?"
"אתה רואה אילו שרוולים אני מסתובב איתם. חוץ מזה, זאת בובה מסוכנת. היא עלולה לפגוע באחרים." רק כשאמר זאת, כפיל סאסוקה שנדחף ממקומו מעד על "קליע הספירה", ושמעו אותו נקרע לגזרים. זה העביר בסויגטסו חלחלה. קנקורו המשיך. "החרב שלך לא יעילה נגד זה. אולי החבר'ה בערפל ובעננים אוהבים לרחם על האויבים שלהם, אבל אצלנו נהוג להרוג אותם לפני שהם יהרגו אותך. מה דעתך?" הוא נתן יותר כוח צנטריפוגלי לבובה, שחזרה להסתובב במהירות אדירה, והטיחה ממנה את החרב. סויגטסו אחז ביתד בכוח, ולכן גם הוא נדחק אחורה, שומר על מרחק ביטחון מהבובה המסוכנת. הוא באמת הולך להרוג אותי. כמה כיף. הבובה שעטה אליו שוב, והוא הצליח לחמוק בקפיצה וכלפי מעלה. "גם אם זה יפגע בי, אני פשוט עשוי ממים! לא תוכל להביס אותי!"
"כל עוד אתה על הים, במים לא יציבים, אין לי סיבה לחשוש" חייך אליו קנקורו. הוא צודק. אני חייב כבר להפסיק להתמהמה. אבל אני חייב להפטר ממנו קודם. האור האדום פסק. הוא ראה את קנקורו תופס את הקונאי שנפל לידו. ההזדמנות שלי. הוא רצה להגיע אל יריבו, אך לפני שהספיק לעשות נחיתה טובה, משהו פגע בו ופילח אותו לשניים. סויגטסו התאחה בקלות, ונחת הרחק מקנקורו. עוד תרגיל שחשב עליו מראש? שאל את עצמו. אז הוא זיהה אותו.
הוא ראה את צ'וג'ורו מכוון אליו את חרבו, "חרב התאומים". "אתה לא תצליח להימלט, סויגטסו! אמרתי לך, הקרב הזה הוא ביני לבינך! אנחנו נראה מי מאתנו יהיה ראש שבעת החרבות החדש!"
"ילד חצוף!" צעק עליו סויגטסו. "מה אתה מבין! אין לך שום זכות להיות ראש החרבות! אתה סתם ילד מפונק, שבטח מצא את החרב, ואפילו לא קיבל אותה ביושר!" איך הוא מעז?!
צ'וג'ורו לקח את דבריו אישית. "אני נלחמתי עבורה, כפי שהמסורת מכתיבה, נינג'ה-עריקה! איך זה היה לברוח לאורוצ'ימרו?" שאל אותו בקול נעלב. סויגטסו התרשם וחשש. "איך... איך אתה יודע?"
"אף אחד לא האמין לי, את יודע?" שאל אותו, כאילו היה שותף לניסיון העבר של אויבו. "סיפרתי להם שהוא עשה איתך עסקה... אני סיפרתי להם את זה. אף אחד לא האמין לי."
הוא הביט בו בתמיהה. "על מה אתה מדבר, אבו-ארבע?" הוא יודע?
"על זה שאורוצ'ימרו בא ולקח אותך! אף אחד לא האמין לי! הם חשבו שהוא נמצא בצד השני של העולם, ושאני הוזה! חשבתי שאני אוכל להציל אותך, ונענשתי על כך! מיזוקאגה שהייתה חדשה בזמנו, נעלה אותי בתא העינויים המפורסם של הוזוקי, במטרה לחנך אותי! אבל אני ידעתי שדיברתי אמת, ושיום אחד אתה תחזור, וזה לא יהיה לטובה! אף אחד לא האמין לי!" הוא כבר רעד בקול.
איך הוא... "איך אתה יודע את כל זה? אני לא זוכר אותך!"
קנקורו ראה שסבלנותו של צ'וג'ורו פקעה. הוא היה צריך לנחש שיהיה ביניהם רקע משותף. צ'וג'ורו הכה בו ב"חרב התאומים", וסויגטסו הצליח לחסום בזמן ולהחזיק אותו. "מושלם! תחזיק אותו שם, צ'וג'ורו!" קרא והשתמש ב"קליע הספירה". הבובה המסתובבת חגה במרכזה, ועשתה מסלול מהיר וישר אל סויגטסו. שוב בין הפטיש לסדן. אבל אולי זה ישחק לטובתי...
הוא נמס ונעלם מהעין, יחד עם חרבו. הבובה הייתה בדרכה לצ'וג'ורו! "רוץ משם!" צעק, אך היה איטי מדיי ביחס לבובה. צ'וג'ורו הצליח ליפול אחורה ולהתחמק מכל נזק ממשי. היה זה דרואי, שהגיע בדיוק בזמן, כדי להדוף את הבובה המסתובבת אחורה בחרבו, "חרב הקצבים". "מה אתה עושה?" שאל אותו. קנקורו החזיר את הבובה אליו. "כמעט פגעתי בממזר ואז הוא נזל!"
"כמעט פגעת בצ'וג'ורו! אל תעשה את זה איי פעם שוב!"
"אני בסדר..." נאנח הנער בעל המשקפיים, וקם ממקומו. דרואי הביט בו. "אני מצטער, קנקורו..."
"אוי פשוט סתום את הפה שלך" התלונן. "עד עכשיו היית מפקד מדהים והרסת הכול עם ה-'אני מצטער' המעצבן שלך."
"אני-"
"אל תחשוב על זה אפילו!" נזף בו קנקורו והביט במקום בו עמד לאחרונה סויגטסו. "יופי, הוא נמלט שוב. התכנית הייתה עובדת אלמלא היית מגיע בזמן. איפה היית?"
הם שמעו קול גואה מעל המים. אפילו החיילים הקטנים שנלחמו זה בזה הפסיקו לרגע, משום שחששו ממה שעמד לקרות. הקול היה זה של סויגטסו, והוא היה נשמע... רטוב. "מים: שד הדג!" הכריז, והמים געשו וקצפו בטווח של החמישים מטרים הקרובים. כולם נסוגו אחורה, והתבוננו במה שעשה. גל עצום, בצורה של הר קטן ממים, הקיף והגן על סויגסטו, שהיה רק בחצי פלג גוף. הוא צעק והשפריץ מים בפראות לכל עבר. "אני מכיר את הטכניקה הזו" אמר צ'וג'ורו, "אבל היא מיועדת ליריבים גדולים. הוא מגושם בצורה הזו."
אז דרואי שם לב. סויגטסו לא היה מרוכז בהם כלל. הוא היה מרכז בדבר הקרוב אליהם ביותר- הר המחט. הוא פקח את עיניו לרווחה. "אוי לא... אני מצטער..." מלמל. קנקורו החטיף בו מבט חושד. "מה קרה?" שאל.
"רוצו!" צעק עליהם, ולפת את ידו של צ'וג'ורו שגם אם היו מסבירים לו, סביר להניח שעדיין היה מתמהמה. קנקורו נס משם על נפשו. סויגטסו השתמש בטכניקה אדירת כוח, והצליח למוטט את כל ההר לכל עבר. הן הכפילים והן חיילים נפגעו, וניסו לנוס בכל מעודם. הנזק היה אדיר, והוא התבונן במצב בו נמצא בכל הנפגעים ואלו שההר האדיר מחץ אותם.
אז כך מרגיש... המוות? שאל את עצמו קנקורו. הוא היה מעוך בין כמה ערימות של סלעי ענק מתפוררים. זה כואב מאוד. חשבתי שהמוות צריך להיות מהיר וקצר. זה מרגיש כמו אז, כשסאקורה הארונו הצילה אותי. הייתי אז הרבה יותר אנוכי, ולא זקפתי זכות או כבוד לאף אחד. כיום אני יודע כמה גא וטיפש נראיתי בוודאי בעיני כולם. היום... אני לא מצליח להתמודד מול ילד-דג. מה זה עושה אותי? מה זה עושה את הצוות שאני אתו? שיקמרו לא בחר בנו סתם. הוא ידע שאנחנו חייבים להצליח, למרות הקרע בינינו. אני חייב לחיות, כדי להמשיך להילחם, לא יכול להיות שזה המוות.
הוא ראה כמה סלעים זזים ומדרדרים, ויוצרים לו נקיק קטן, סדק שדרכו יכול היה לראות את הירח. "על אחד אף פעם לפספס הזדמנות טובה" מלמל לעצמו, והשתעל. זה מוחץ לי את החזה. "עזרה!" השתנק. "עזרה!" חזר שוב, וקיווה שמישהו ישמע אותו. אז הוא שמע מישהו מתקרב. צללית חסמה את האור הכסוף שבקע מבעד לנקיק. "הגיע הזמן..." מלמל חלשות, אך לא ציפה למה שעמד להתרחש. להב חזק עשה את דרכו דרך האבנים, והדבר האחרון שזכר היה שפגע בו כהוגן. משם, הוא לא זכר, פרט להיטשטשות וחולשה.
דרואי וצ'וג'ורו הסתכלו סביב. איפה הוא? שאל את עצמו. "קנקורו!" הם צעקו, אך היה זה ניסיון שווא. הם לא הצליחו לשאת את קולם מעל לרעשי הפיצוצים והשריקות של שדה הקרב, שנע פשוט חצי קילומטר דרומה. גושי אבן עצומים היו מפוזרים, חלקם צפים וחלקם טובעים על הים הגדול. על חלק מהם היו אנשים גוססים, חציי-גופות ונפגעים רבים. היה זה אסון, והוא הרגיש חרטה עמוקה בעקבותיו. "אני לא מאמין... אני מצטער..." אמר לעצמו, כשהוא הביט בכל האנשים הנפגעים. "אין אפילו מספיק נינג'ות רפואה בדיביזיה כדי לטפל בהם..." הוא עצם את עיניו. "אני מצטער, הכשלתי אותך, ראיקאגה..."
לא נכשלת בדבר, דרואי! הוא שמע נזיפה מוכרת בראשו. הוא ידע מי זה.
ראיקאגה-סמה... אני מצטער...
זה לא הזמן לשטויות האלו, דרואי, כדאי שתתאפס על עצמך! האקצוקי לא ימחלו מלהשתמש בכל דרך נלוזה כדי להחליש אותך. הצבא שלנו הוא מעל הכול, וכרגע, המטרה שלך נהפכה רק ליותר חשובה. ברגע שתתפוס את סויגטסו, אמנם נעדיף אותו בחיים על מנת לשפוט אותו, אך בין כה וכה הוא יישפט למוות. קטול אותו. עשה כפי שאני מצווה עליך.
אבל... אני חושש שקנקורו מת... ראיקאגה סמה, אני חושש שהוא מת. הוא לא מצליח להשתמש בקונאי שהבאתי לו. הוא היה חברי לצוות, איך אני יכול... אני מצטער...
צ'וג'ורו הביט בו. פניו העלו צער ויגון. הוא לא היה צריך לשמוע את מחשבותיו כדי לדעת מה עובר עליו, אבל הוא חיכה עד שייפתח רגשית. הוא הזיל דמעה, וקמץ את ידו. "אני מצטער..." לחש לעצמו. עתה, הוא שמע קול אחר בראשו, מישהו שחשש לשמוע יותר מכל. דרואי, זה גארה מהחול.
נכשלתי, גארה. אני מצטער. דרואי, קנקורו היה אחי וימיני לשלטון בחול הנסתר. מי ממני, אהב אותו יותר מכל? גם אני עצוב לדעת שזה קרה לו, אבל עלינו לזכור שעכשיו זו מלחמה, ולא הלוויה. אנחנו חייבים להמשיך, ואתה האדם היחידי בזירה. יש לך את צ'וג'ורו. אנחנו לא יכולים לאייש עבורך אדם נוסף, ושאר הכוחות נלחמים. תצטרך להסתפק בזה עד להודעה חדשה, עד שנמצא מישהו. אתה חייב להמשיך. הקרב עדיין לא נגמר.
דרואי מחה את הדמעות, והנהן. אתה צודק, קאזקאגה-סמה. היישר. הוא הביט בצ'וג'ורו. "אני... אני מצטער, צ'וג'ורו. אכזבתי עמוקות את כולם. הפעם לא אאכזב אף אחד. אנחנו חייבים למצוא את הממזר החולה, ולחסל אותו חד וחלק. מת או חי, לא אכפת לי, אם אתה רוצה מצדי תחסל אותו סופית. אנחנו נשתדל להישאר עכשיו ביחד, עדיף שלא נתפצל. זוהי נקודת חולשה גדולה מדיי עכשיו." צ'וג'ורו הנהן, ושניהם החלו לחפש נקודת תצפית טובה.
סויגטסו התיישב על הר מחט, לא רחוק משדה הקרב, כך שיכול היה להשקיף. הוא שתה בקשית שלו מהמימייה, שהייתה עתה שוב מלאה. זה היה קרוב. מזל שהספקתי להרוג אותו. הוא הרים את מגן הראש של קנקורו, בעל החריטה של כוחות השינובי המאוחדים. סביב מגן הראש היה הבד השחור של בגדיו, קרוע באופן מכוער. הוא היה שרוט וחבול, מרוב המכות שחטף בזמן האחרון. למרות זאת, המתכת ממנו היה רקוע הייתה מספיק חלקה ומבריקה כדי שאור הלילה הכסוף ישתקף בה בשלמות, ויבהיק לנגד עיניו של סויגטסו. הוא שיחק עם מגן הראש בזוויות שונות, וגמע בשריקות מהקשית. לאחר מכן נאנחה מרוויה, והחזיר את מגן הראש לכיסו. הוא הניף בחרבו בעצלתיים, והתבונן סביב. שדה הקרב המשיך להתחולל, ושאריות ההר האחר שהשמיד צפו פה ושם. "אני לא מאמין שזה עבד. הם נפלו לזה ישר כמו דגים בחכה. אבל אם זה נכון, למה אני עדיין מפחד לחזור?..."
הוא החליט לרדת למטה. הוא גלש במדרון בזהירות, ונחת מרחק מה מההריסות. הוא ראה גופות רבות וחלקי גופות, מדממות ומותירות את חותמן במקום האסון. "גם אם הם לא מתו, אחד מת בוודאות" לחש לעצמו. אחד ירד, שניים נותרו. הוא הניף שוב בחרבו, תוך כדי שהתקדם מעל ההריסות. הוא הסתכל מסביב, וקיווה שיזהה מי מהם.אין כאן אף אחד, מלבד ערימה גדולה של מתים. כל החיילים עברו דרומה. זה מגדיל יותר מדיי את הטבעת שסאסוקה רצה. הוא לא יהיה מרוצה מזה, אבל לא אכפת לי. שהוא יבוא ויסדר את זה, אני לא כאן בשביל אסטרטגיות הקרב המשעממות שלו.
שתי חרבות פילחו את גופו. גם הלהב של "חרב הקצבים" וגם "חרב התאומים" עשו בו שמות, ודאגו לבתר אותו כפי שעושים לגלילי סושי. הוא זעק, והפך מיד לנוזל. "ברקים: גל ההשראה!" הוא שמע את קולו של דרואי, והרגיש זרם מאוד גבוה של חשמל פוגע בו ומחליש אותו עד כדי צריבה. סויגטסו התאונן מהכאב, שלא ידע מהיכן הגיע, ומשום מה לא הצליח לחזור לצורתו המקורית. מה קרה? מה קורה לי? חשב בעוד שצ'וג'ורו סיים את העבודה. "שחרור 'חרב התאומים'!" הכריז, וכוח עצום החל לאייד אותו, והוא לא הצליח להיאחז בדבר. לא... אני לא אמות כאן. ולא כך. לא על ידם. לא יכול להיות. למה הם לא עשו זאת קודם? למה אני מפסיד בקלות כזו?!
הוא שמע אותם אומרים מילים אחרונות, לפני שהתאדה לחלוטין. "זה בשביל קנקורו, ממזר בן זונה" חתם בזאת דרואי, והשתמש בחרב הקצבים כדי לחרוץ ולחסל כל זכר שהיה להריסה שעליה עמד סויגטסו.
לבסוף, נותרו רק הם, כשדרואי מתנשף ומיוזע. "אנחנו צריכים למצוא מישהו ששייך לדיביזיית החישה. יש לי הודעה להעביר לראיקאגה." הוא אסף את החרב שנותרה שם, "המוציא להורג".
צ'וג'ורו הנהן, ושניהם רצו משם, והתקרבו חזרה לשדה הקרב. אוד מסכן עדיין התמר מהמקום בו נשאר סויגטסו, וצליל קטן של לחישה נשמע.
גם אחריי שעה, דרואי וצ'וג'ורו נשארו בקרבת מקום. הם לחמו בעוז ובעוצמה בכל כפילי הסאסוקה, ועזרו ללוחמים כמה שיכלו. אחריי שחלק מעשן המלחמה התפוגג, דרואי הבחין בדמות שלא זיהה תחילה. הוא היה לבוש בלבן, וכובע קאגה לראשו. הוא חשב שהוא הוזה, ושהוא רואה את ראיקאגה. ככל שהעשן התפוגג יותר, כך הוא היה קרוב יותר לזיהוי. לא, זה לא היה A, אבל הוא באמת לבש מדים דומים. הוא ראה אותו מעל ההריסות, היכן שנקמו בסויגטסו. הוא עמד בספקנות ובהרהור רב. דרואי ידע שאלו לא חדשות טובות. הוא סימן לצ'וג'ורו שיתקרבו.
אוסמרו הזקן ליטף באצבעותיו הקשישות את הקרקע ממנה אויד הלוחם המר, ומישש אותה בינות אצבעותיו. הוא נראה סקרן. הוא הרגיש את הצ'אקרה שלהם כבר מקילומטר, וידע שהם יגיעו אליו מאשר שהוא יבוא אליהם. אחריי שניות ספורות חרב התהדקה על עורפו. היה זה הלהב של דרואי, "חרב הקצבים". הוא נשמע רציני יותר, חסר סבלנות. "תן לי סיבה אחת לא להרוג אותך" שאל בלחש.
הזקן חייך. "כי החיים יאים הם לכל אחד" ענה לו בחכמה, והתבונן לעיניו. "ואני לא האויב שלך. האויב שלך שם, על שדה הקרב."
"זה לא מה שמספרים לנו במפקדה" הוא לא הסיר את חרבו, ונתן לאוסמרו להישאר כפוף. "אתה מהעלה, נכון? הוקאגה-סמה אמרה שאתה אויב של העלה. אם כך, אתה אויב של כוחות השינובי."
"מאידך גיסא" אוסמרו שמר על ארשת פנים נוחות, "אני גם לא חבר שלהם" הצביע על הכפילים המתפוצצים והנחתכים. "הם האויבים שלי גם. האויב של האויב שלי הוא..."
"חברי?" שאל צ'וג'ורו בתמיהה. דרואי התרגז. "הוא מנסה לעבוד עלינו! קיבלתי פקודה להחזיק אותך במקומך, ואם אתה מראה התנגדות, אני רשאי לקטול אותך. תן לי עכשיו סיבה למה לא לעשות זאת." אוסמרו קם. הלהב לא הפריע לו, משום מה. זה העביר בדרואי צמרמורת. כמה הוא חזק?
"נמאסו עליי משחקי הרשמיות" ענה לו בשעמום. "אני מחפש את אוזומאקי נארוטו. אתה יודע היכן הוא?" שאל בחדווה. דרואי לא היסס. "אני לא אספר לך. אני אגן על נארוטו בחיי!"
"וכך גם אני" אישר לו הזקן. "אני לא יכול לתת לו למות, לכן אני מחפש אותו. אם הוא ימות בקרב הזה... זאת לא אפשרות" הסביר זאת כבדרך אגב. "עכשיו, איפה הוא? גם בשדה הקרב הקודם מפקד הכוחות עשה לי בעיות. אמרו לי שאוכל לקבל הכוונה כאן."
"למה שאני אסמוך עליך? המילים שלך קלות כרוח; אין להן משמעות."
אוסמרו צחק. "מלמדים אתכם להילחם, או לכתוב שירים?" שאל אותו והסית את הלהב. דרואי החזיר אותו מיד לעורפו. "אל תנסה אותי, אשמאי זקן! למה לעזאזל שאגיד לך איפה הוא?"
הוא נאנח. "אני יכול להוציא את המידע הזה ממך בכוח. אתה בטוח שאתה מעוניין בזה?"
הוא יכול? "אז תנסה. בשם כוחות השינובי המאוחדים, לא אוותר על-"
"בסדר גמור!" הזקן היה כה מהיר, שנדמה היה שבפעולה אחת הסית את החרב ולאחר מכן הידק קונאי לעינו של דרואי. למזלו, צ'וג'ורו היה שם והגן עליו בחרבו, "חרב התאומים". "אל תהרוג את דרואי. איבדנו מספיק חברים להיום. דרואי, אין זה משנה, נארוטו יותר חזק ממנו, גם אם ינסה לתקוף אותו, הגיבור שלנו יוכל להביס אותו."
אוסמרו צחק בצרידות. "אל תהייה כל כך אופטימי. גם לנארוטו יש הרבה מה ללמוד. אבל כן, הוא יכול להביס אותי. למה שלא אתה תספר לי איפה הנער? אתה נראה לי כמו אחד שיודע."
צ'וג'ורו החליף מבטים חשדניים. "שמעתי דיבורים. נארוטו לא רוצה לראות אותך. הוא שונא אותך. למה אתה רוצה לראות אותו? מבין כל הדברים-"
"בדיוק מהסיבה הזו. התווכחנו כי... כי הוא צדק..." קולו התעוות מעט, נעשה עייף, "וגם לזקנים כמוני הגיעה השעה לוותר על האגו שלהם לטובת הצעירים. התכוונתי לבקש סליחה, וכמו שאמרתי, להגן עליו. הבטחתי זאת למישהו, וגם כך זוהי חלק ממשימתי. האם זאת סיבה מספקת?"
צ'וג'ורו הנהן. אפילו דרואי הנהן. "אני מצטער, אוסמרו..." מלמל. "עבר עלינו זמן קשה כאן. תמשיך בכיוון שדה הקרב הבא, אלא אם כן הוא הספיק לנוע. כפי שאתה רואה, שדה הקרב שלנו התקדם דרומה. יכול להיות ששדות הקרב הבאים גם נדדו. לפי המודיעין שלנו לא ארע דבר שכזה, אבל אי אפשר להיות בטוחים במאה אחוז. תמשיך מזרחה, עד שתמצא את השדה הבא. בהצלחה. ו... אני מצטער, שוב."
"אין לך על מה" השיב לו בנועם, וקד ענוגות. "אנחנו בסך הכול דואגים לאדם אחד..." השיב לו, ונעלם כפי שהגיע. גם דרואי וגם צ'וג'ורו שפשפו את עיניהם. "האם אני... האם אני מדמיין?" שאל את דרואי. זה נד בראשו. "לא. גם אני ראיתי את זה. הנחתי עליו את חרבי. אני מקווה שלא עשיתי טעות..."
"מכאן יהיה לך קשה לעשות אותן. קדימה, יש לנו קרב לחזור אליו!" הכריז צ'וג'ורו, הניף בחרבו ורץ לעבר שדה הקרב, כשדרואי אחריו. במקום עצמו, שיערה מגופו של סויגטסו צפה מעל פני המים, כאשר מתחת לה בועות.