פתיחה 13:
זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
אומו התפצלה מליים, והתקדמה לחזית שלה. היא מתכננת לנקום בצוות 7, מיד לאחר שתטפל בחזיתה. לראשותה עומדת יכולת טכניקת הערפל, והעיניים הטנקאיגן.
חלק מיוחד 1: ערפילים וטפילים
גורן ויוקימרו היו קרובים אחד לשני. בסמוך להם עמד שינו. בעבר הרחוק, בעבר של לפני מעל לשנה, הם היו אויבים. כיום, הם מוצאים את עצמם כשותפים. הציוות היה נראה לשינו מעט משונה, במיוחד בשל העבר המסוכסך שלהם ביחד... אבל הוא יודע שהזמנים השתנו, וכעת העבר נשאר היכן שהיה צריך להיות, בעבר.
שלושתם שטו על סירה, על מנת לחסוך בצ'אקרה. יוקימרו גדל: בן אחת-עשרה כבר. הוא נשא את מבטו לשינו, שלבש את משקפיו השחורות אפילו בלילה. "אני לא כל כך הסכמתי עם התוכנית של שיקמרו..." אמר לגורן וליוקימרו בשילוב ידיים, "אבל שאר הקאגים אישרו אותה. אני מניח שזה בסדר."
"יוקימרו לא חלש כפי שהיה בעבר" חייכה גורן וליטפה את שיערו.
"אנחנו נחזור הביתה, גורן?" שאל אותה בעליזות רוח. היא השאירה את חיוכה, וסידרה את שיערו. "כמובן, יוקימרו. אנחנו נהייה בסדר. כל עוד אני כאן, אתה בטוח. רק עשה את מה ששינו ביקש ממך, ואתה תהייה בסדר."
"נהדר!" השיב ברוחו הצעירה, ושינו נראה תמהה. "אני לא יודע עד כמה הוא יהיה בנוי... אמנם נתנו לרשותנו כמות עצומה של חיילים... אך שנינו נצטרך לפקוח עליו עין."
"אתה לא צריך לדאוג. אני עושה את זה כבר מתוך יצר טבעי" ענתה לו, והרגישה מתיחות באוויר. יוקימרו משך בחולצתה. "זה מתחיל..." ענה לה, והתבונן אל האופק. הם היו יחסית באזור יותר שפל של ההרים, שכן הם עמדו להסתיים. הם היו באזור הדרומי, לא רחוק מהמפקדה, היכן שהוא השיט ספינה במו ידיו. "אני מכיר את האזור הזה טוב. למה? כי הפלגתי כאן עם חבריי" הסביר לגורן. "את תצטרכי להסתמך על החישה שלי והעיניים שלי."
אלפי שינובים עמדו על המים שהיו רדודים יחסית, אחוזי נשקים. הם כבר קיוו שהסיפור יסתיים. לפתע, מבעד לכל צללי ההרים של הלילה, גלימות לבנות ומתנפנפות התרוצצו על המים. הם ידעו שזה הסימן. דבר אחד הפריע לשינו. "איפה היא?..." הוא שאל, ובחן בכל מקום. "היא הייתה אמורה להיות כאן" אמר, תוך שאלפי קולות של שריקות, כתישה והלמות התרעמו מלמטה. שני הצבאות התנגשו. "איפה מי?" שאלה גורן, וניסתה למצוא דבר מה מסביב.
"אומו. היא אמורה להיות בעלת טכניקות ערפל מתקדמות, ובנוסף להיות בעלת יכולת עין שטרם שמעתי עליה. למה? משום שלא ראיתי את היכולת מעולם. קוראים לה 'טנקאיגן'."
"אני שמעתי עליה" אישרה עבורו גורן, "והיא מסוכנת. שום דבר לא הצליח לשבור את הקריסטלים שלי, מלבד היכולת הזו. אמנם לא שמעתי על 'אומו' הזו... אבל אם יש לה את היכולת הזו, גם אתה תצטרך להיות זהיר."
לפתע, כל שדה הקרב היה מוצף בערפל. "זאת אחת היכולות שלה. היא כאן." הוא אישר להם, והתכונן לרדת. "למה?" שאל, אבל גורן מיד סתמה אותו. "חסוך את הפרטים לאחר-כך, מצפה לנו חתיכת קרב אם היא כזו חזקה!"
כשירדו למטה, כדורי אש ושוריקנים התעופפו בעיקר מהצד של כפילי הסאסוקה לצד של כוחות השינובי. הם היו בסכנה. יוקימרו פחד, ונשאר צמוד לגורן. היא פנתה לשינו, תוך שהם מוצאים מכסה בו היו יכולים לראות אחד את השני. הערפל רק הקשה על העניינים- הם לא הצליחו להבחין בצורות ברורות, והוא ממש קיבל על עצמו את מטבע הלשון הישן "ערפל קרב". גורן פנתה לשינו, תוך שהיא מגוננת על ילדהּ. היא נאלצה להרים את קולה, כדי שישמע אותה. "אנחנו לא נצליח להתקדם ככה!"
"תשאירי את זה לי" דיבר בקול עמום, אך ברור. הוא נתן לכמה מחרקי הטפילים שלו להתעופף, והם התרוצצו בין כל הצעקות והקרבות הקטנים שהיו בין החיילים. חרקי הצ'אקרה שלו הצליחו להתעלות מעל הערפל, ומצאו את מה שהצוות חיפש. הם שבו אליו במהרה, והוא הידק את משקפי השמש שלו. "מצאנו אותה" אמר, ומפה החל לרוץ. גורן תפסה את יוקימרו בידו, ששקשק מפחד. הוא לא רצה להתמודד מול כל זה, ורק חשב על הבית שהיה לו עם גורן.
אחריי שעשו את דרכם רחוק מהחיילים, והקיפו אותם בריצה זריזה, הם מצאו את מחוללת הערפל. היא עמדה, וצפתה בכולם. "טנקאיגן: ערפל צ'אקרה!" (天開眼・チャクラ霧) הכריזה, ועיניה זהרו בצבעי כחול וצהוב-דוחה. היא הצליחה לזהות אלפי גופים שונים, והכניסם כנתונים למחשבותיה. "אם רק את הצבא הזה הביאו לי, אני יכולה פשוט להתקדם ישר לצוות 7 לשעבר!" קראה, והתרוצצה קדימה.
"קריסטל: טכניקת כפילת ירקן-קריסטל!" קראה גורן, ויצרה ראי קריסטל סגול מולה. מתוך הקיר זינקה כפילה עשוית קריסטל, ושעטה לעבר אומו. משום מה, במקום לנסות לברוח, אומו רק חייכה בנלוזות מרושעת. "אופטימיים!" צחקה, והשתמשה ביכולתה המיוחדת. "טנקאיגן: התפרצות-"
"קריסטל: פיצוץ!" (晶遁・爆風) צעקה גורן, והכפילה התפוצצה והתנפצה לאלפי רסיסים. הרסיסים כמעט פגעו באומו, שלא נדבר על עיניה, אך למזלה אומו גם השתמשה בטכניקה דומה. הרסיסים שעמדו לפגוע בה התנפצו לאלף רסיסים יותר קטנים, שעשו את דרכם נגד הרסיסים הגדולים. אלמלא גורן הייתה משתמשת בקיר ממנו יצרה את הכפילה, הרסיסים היו עלולים לפגוע בצוותם. אומו ניצלה את ההזדמנות הזו בה נאלצו לגונן על עצמם, והוציאה כלפיהם לשון. "איך תפגעו במה שאינכם מסוגלים לראות?!" שאלה בזלזול, ואצה לכיוון המהומה, היכן שהערפל שהכינה היה, בין החיילים של סאסוקה. שינו היה בהלם- וכך גם גורן ויוקימרו. "ואוו..." הילד הקטן מלמל. גורן רק ליטפה את ראשו. "זה אבוד. שינו, אין דרך שנוכל למצוא אותה, זה האלמנט שלה. לא נוכל למשוך את אותו תרגיל פעמיים."
"אנחנו נמצא דרך... למה? כי יש לנו את יוקימרו. לשם כך הבאנו אותו."
גורן התבוננה בילדה הקטן, שהיה מלא בחרדה ופחד. בפעם הראשונה בחייו ראה קרב, דבר שגורן קיוותה להרחיקו ממנו. זה היה מחזה נורא. למרות הערפל, לראות המוני פיצוצים, נשקים חדים וקריאות עזרה וכאב לא מצאו חן בעיניו. הוא הזדעזע למעמקי נפשו, וחיבק במהודק יותר את גורן. "אני רוצה הביתה..." לחש לה.
"ששש..." היא עצמה את עיניה, וניסתה למצוא את שלוותה הפנימית. "אתה ילד חזק, גורן. אתה ילד חזק... אנחנו נעבור את זה. אנחנו ננצח אותה."
הם המשיכו להתבונן בקרב המתחולל, מנסים לחשוב על דרך להביס אותה על רקע הצבאות המרסקים אחד את השני. שיקמרו... למה הכנסת אותנו? שאל את עצמו שינו.
"מה?!" רעם ראיקאגה על שולחן המפקדה העגול, סביבו ישבו שאר הקאגים.
"אולי תשלוט ביצר ההרסני הזה שלך, ראיקאגה?!" נזפה בו צונאדה. "אנחנו מספיק לחוצים גם כך!"
"ואיך אני אמור להגיב, כשאני יודע שאחי היקר הופיע בשדה הקרב? מספיק קשה כשאני מודע לכך שהג'ינצ'וריקי שלכם נמצא שם, הוא לא צריך להצטרף למסיבה!"
גארה הנהן. "זה בהחלט מהווה סיכון. המלחמה הוקמה מראש על מנת להגן על הג'ינצ'וריקים מפני חטיפה, והנה, מגיע היום שהם נלחמים בה ואנו יושבים בצד. אך סדרי העולם הפכפכים, כך השכלתי." אאו לא שכח לדווח באופן שוטף. "הוקאגה-סמה! זה מצוות 3! שדה הקרב כבר בשיאו, וכל יחידות החישה מדווחות על ערפל כבד שקשה להילחם בו!"
מיי קימצה את ידה. "אומו..." התמרמרה. שאר הקאגים התבוננו בה. "יש משהו שאת רוצה לחלוק עמנו?" שאל אותה צוצ'יקאגה, משולב אצבעות ושליו. נדמה כי שדה הקרב רק נעשה מכוער יותר בשביל יוצאי הערפל הנסתר.
"שלא יהיה לכם ספק, מה שנעשה בעבר לא רלוונטי להיום, אם אתם חושבים שאנחנו נבגוד בכם. זאת לא המדיניות שלי. אבל... אומו היא בעייתית."
"אולי סוף כל-סוף תספרי לנו מי היא?" שאל אותה ראיקאגה. "או שמא זה מידע מסווג, כמו המידע הרב שהסתרת מאתנו כבר בתחילת המלחמה?"
היא לא הייתה מסופקת מהעלבון המתוחכם. היא קמה והניחה את ידיה על השולחן. "דברים רבים היו בעבר, כמו שאמרתי, ושם יישארו. אין טעם שנדשדש בדברים שאין בהם טעם."
"מי היא, מיזוקאגה?" שאל אותה צוצ'יקאגה, אונוקי. "מי היא?"
מיי, מיזוקאגה, נאנחה והתרכזה בהגיגים אבודים. "ובכן... יצא לכם בעבר לשמוע על שבט קָמוֹמֶה, מהסערה?" צונאדה, A וגארה נדו בראשם, בעוד שאונוקי הנהן. "אני שמעתי אודותיהם" מלמל, "אך הם שבט מת. עד כמה שזכור לי... לא? הם הושמדו במהלך המלחמה הראשונה?"
"כן, על ידי הערפל, זה סיפור מאוד ידוע" מיי הסתירה את שפתיה כשברברה זאת. "הם לא הושמדו. הם נאבקו בנו ברובם. ניסינו להוסיף אותם לאיחוד שלנו לפני שהענן הנסתר יעשה זאת. הם רצו לעמוד על שלהם, להמשיך להיות עצמאיים. שבעת החרבות הראשונים, בהנהגת מיזוקאגה הראשון נלחמו במטרה לאיים עליהם, כך לשכנע אותם להצטרף.
"זה לא עזר כמובן, הממזרים נלחמו עד האחרון שבהם. טוב... כמעט" היא חייכה חיוך לא ברור, שהיה יותר חיוך מבין מאשר חיוך לועג. "מיזוקאגה הראשון מצא ילד, בשם בֶּן (便), יתום מהורים. הילד ניסה לפגוע בו, כשהשתמש ביכולת מיוחדת, שהייתה סמלו של השבט. צוצ'יקאגה בוודאי זוכר." אונוקי כחכח בגרונו, "טנקאיגאן."
"למזלו של מיזוקאגה הייתה לו יכולת מאוד מוצלחת לשלוט בפיזיות של הגוף שלו, בדומה לסויגטסו, המושרש מאותו שבט. הוא לא מת, אבל היה קרוב לכך. הילד השתכנע שהוא אבוד, והתחנן שיחוס על חייו. מיזוקאגה הראשון אימץ אותו להיות בן חסותו. הוא גדל בשבט שלנו ככל אדם..." היא תופפה באצבעותיה על השולחן. כולם התרכזו בה. "מיזוקאגה שימש לו כאב, והילד גדל והתפתח, וכבר היה לאב תחת שלטונו של מיזוקאגה השלישי, זמן קצר לאחר מותו הטראגי של מיזוקאגה השני. הוא נחשב לאחד מהנינג'ות הטובות ביותר שלנו, הנשק שלנו ביחס לג'ינצ'וריקים שלכם.
"נולד לבן ילד אחד. קראו לו שִירוֹ (白), והוא המשיך את דרכו של אביו."
"לא נולדו לו עוד ילדים נוספים? למה?" שאל ראיקאגה בחשד. "למה שיוליד רק ילד אחד?"
מיי נאנחה. "נשאיר את מה שארע בעבר, בעבר. אני מעדיפה שלא לדבר על זה-"
"אשתו הייתה עקרה, הלא-כן?" שאלה צונאדה בצער. מיי הנהנה. "אז מי?..." מיזוקאגה הביטה בה באותו יגון. "אמי. שנים רבות לפני שהולידה אותי. זה קרה כשהיא הייתה צעירה."
דממה שררה, ואחריה היא המשיכה. "כפי שהתחלתי להגיד, היה לו בן אחד, שירו. שירו התאהב באישה, ונולד להם בן בשם קוּצִ'יבָּשִי (くちばし). כשהנער הגיע לגיל שתיים-עשרה, הוא השתתף במבחן המפורסם שכונה 'מבחן הדמים' בו זאבוזה מומוצ'י קטל את כולם. שירו התאבל על כך מאוד, אך לאחר שניים-עשר שנים של הריונות שנכשלו, בשנה בה קוצ'יבשי מת, נולדה אוּמוֹ."
"אז למה אומו בגדה?" שאל גארה. מיי החזיקה באצבעותיה העדינות את כובע הקאגה, וסובבה אותו. "אני לא בטוחה בדיוק מה קרה. בדקנו אותה תמיד, והיא מעולם לא הראתה סימני צער או רוע כלשהם. אמנם כאשר סיימה את האקדמיה היא סיפרה שבכוונתה לנקום... אך ילדים קטנים נוטים להגיד דברים שהם לא מתכוונים אליהם. אנחנו רק יודעים שהיא הלכה למבחן הצ'ונין שהיה לפני שנה וקצת, שם קיבלה את הדרגה. מאז עקבותיה היטשטשו ולא מצאנו אותה. רק לאחר שדיביזיית המודיעין דיווחה עליה כחברת אקצוקי היא נמצאה. מעולם לא חשבנו שתגיע כל כך רחוק."
ראיקאגה נותר דומם, נדיר הדבר ככל שיהיה. הוא עדיין היה נסער מהחלטות אחיו. "אם הוא יגיע לנארוטו..." התמרמר.
צונאדה ליטפה את ידו. "אתה חייב לתת לו ללכת. עליך להפסיק להשגיח עליו בשבע-מאות עיניים, ראיקאגה. תן לו את החופש שלו. הוא עצמאי, הוא יכול לדאוג לעצמו."
"כדאי לו, כדי שאוכל לפרק לו את הצורה אחר-כך" הוא הלם ברכות עם ידו על השולחן, והתרכז בה. גארה שילב את ידיו, והביט במיי. "מיזוקאגה, אנחנו יכולים לתת לצוות 3 מידע שימושי?"
היא נדה בראשה. "לא עולה דבר בראשי. מעולם לא שמעתי על מישהו שהצליח לגבור על הטנקאיגן מלבד זאבוזה מומוצ'י, והוא... טוב, אתם יודעים איפה הוא נמצא היום."
אצל צוות 3, המצב לא היה מעודד במיוחד. אומו השתמשה בטכניקת ערפל כבד, ויצרה ערפל שכיסה את כל שדה הקרב. הן כוחות השינובי והן כפילי סאסוקה מצאו את עצמם בבעיה. הראות לא הייתה טובה במיוחד, שלא לדבר על שימוש בנינג'וטסו מבלי לפגוע אחד בשני. בתוך כל ערפל המלחמה הזה כל הרכב הצוות גישש מסביב, בניסיון לאתר אותה. "הטכניקה עם החרק לא תעבוד שוב?" שאלה גורן את שינו. הוא מאן. "כנראה שלא. למה? כי היא כבר מכירה את השיטה שלי. בנוסף, הערפל מכביד על הסביבה, ומונע מהחרקים שלי לזהות כל דבר כאן. הערפל שלה סתגלן... ממש כפי שהחרקים שלי סתגלנים לסביבתם. בשביל זה יש לנו כאן את יוקימרו, הוא יכול לאתר אותה."
"יוקימרו," פנתה אליו גורן, "אתה חייב למצוא את הנערה הזו."
"לא!" הוא נותר צמוד לגורן, מבועת מהמראות שמסביב. מלחמה אינה מחזה לילד בן 11. "אני לא רוצה למצוא אותה! היא תפגע בך, כפי שניסתה קודם!"
"אתה חייב למצוא אותה יוקימרו... אם לא תמצא אותה היא תפגע בנו מבלי שנוכל להגן על עצמנו!"
"מבלי שנוכל להגן על עצמנו?..." שאל ברעד.
הם עשו זאת תוך כדי הליכה. לבסוף, מבלי שהרגישו, הם הגיעו לנקודה שהייתה יחסית ריקה. לא היו כאן לא חיילים מאף צד. שינו הביט מסביב בחשד. "משהו לא נראה לי" הוא השתמש בחרקיו כדי שיסרקו את שדה הקרב מעל הערפל. לאחר שבדקו, הם חזרו אליו. "אין מועיל. הערפל כבד מדיי. אין דרך רגילה שנוכל למצוא אותה."
"למצוא אותי?" שאלה דמות מתקרבת. שלושתם נדרכו במקומם, כאשר יוקימרו מצא את עצמו מסתתר מאחורי גורן. "הנה אני... זה לא מה שחיפשתם?"
"קריסטל: כלא מחומש!" הכריזה, והדמות בערפל נלכדה בגוש קריסטל ענקי. "זה נגמר?" שאלה בספק, משום שהרגישה שדבר מה לא היה בסדר. "מה הבעיה?" שאל שינו, שהחליט לבחון את סביבתו בחשד. "לא הרגשתי בצ'אקרה שלה כשלכדתי אותה..." היא אמרה, והחליטה לנפץ את גוש הקריסטל שסגר על הדמות. הוא נותץ לרסיסים קטנים, שנצנצו בהבזקים קטנים מבעד לאובך הערפל. לא הייתה שם גופה- ולא דבר. "זאת הייתה כפילת ערפל!" שינו מיד הקיף את עצמו, גורן ויוקימרו בחומת חרקים. מתוך הערפל החלו להגיח עוד כפילות ערפל של אומו, מכינות את ידיהן בסימוני ידיים לטכניקות הבאות.
"אתם עושים את עבודתי קלה מאוד... זה מה ששיקמרו חשב שיביס אותי? ציפיתי מהבוס שלי לשעבר להיות מעט יותר רציני בנושא."
"הייתם באותו צוות?!" התפלאה גורן. שינו הנהן. "הוא היה מצוות לה לזמן מה. היא מסוכנת מאוד."
"אתה לא צריך להגיד לי את זה פעמיים..." היא ליטפה את יוקימרו. "חמוד... אנחנו חייבים שתבדוק את שדה הקרב. האם מישהי מכאן היא האמתית?..."
יוקימרו עצם את עיניו והתרכז. הוא ניסה לשקף מחשבות חזקות, ולהתגבר על פחדיו. ממש כאילו שעמד לחלום, הוא בחן את כל הסביבה שלהם. הוא הצליח בטווח להגיע עד לחיילים הקרובים הנלחמים. "היא... היא אף אחת מהם. לאף אחת מהן אין את הצ'אקרה שלה."
"היא מסתתרת בערפל" גורן אישרה לשינו. כל הכפילות צחקקו אחת לשנייה. "חדי הבחנה..." הן סגרו עליהם עוד יותר. "אין ספק שזה הרבה יותר מוצלח מיחידת הקומנדו. אבל זה אבוד בשבילכם. יש לכם מילים אחרונות לפני שאחסל אתכם, מבלי שהצלחתם לאתר אותי?"
למזלם המדהים של צוות 3, כדור אש תועה, בשל הערפל הכבד, מצא את דרכו אליהם. שינו החיש את חרקיו להסגר תחת בגדיו, בעוד שגורן הכריזה "קריסטל: חומת קריסטל מחנה!" ויצרה במהירות חומה שהקיפה אותם מכל עבר. הפיצוץ השמיד חלקים מהחומה, תוך שהיא משפצת את עצמה.
"אני לא מתבייש להגיד שאני שמח שאת אתנו בצוות" שינו הנהן. יוקימרו היה מבועת ממראה הפיצוץ, ועצם את עיניו. "אני מפחד..." הוא לחש. שינו פנה אליו.
"גם אני וגורן מפחדים, יוקימרו. למה? כי מאוד מסוכן, ואנחנו עלולים להיפגע ולמות. אבל אנחנו עושים זאת במטרה נעלה. אנחנו מגנים על אלו שאנו אוהבים. אתה לא היית רוצה להגן על מי שאתה אוהב, יוקימרו?" הוא שאל אותו. יוקימרו התבונן בגורן המרוכזת, שהמשיכה להחזיק את חומת הקריסטל המשונה אפילו שהפיצוץ כבר חלף. הוא הנהן. "אני אגן עליה... משום שאכפת לי משלומה!"
"את יכולה לחדול את החומה" אישר עבורה שינו, והיא הפסיקה. החומה התפוררה לחלקיקי קריסטל קטנים, ממש כשלג קטן ומנצנץ. "היא לא תצא החוצה" אישרה עבורם גורן. "אם אנחנו רוצים למצוא אותה... נצטרך להתפצל."
"היא תשלח אלינו עוד כפילות, זה רעיון רע. אם אנחנו רוצים להביס אותה נצטרך לפזר את הערפל."
"איך אתה מציע שנעשה את זה?" שאלה אותו. הוא התבונן למעלה, לשמיים הנוצצים מכוכבים. "עכשיו כשאני חושב על זה... שמעתי שבארץ הברק, באזור שלא רחוק מהענן הנסתר, קיים זן של גחליליות מיוחדות. תמיד הייתי סקרן לבדוק משהו..."
עברו מספר דקות. גורן ויוקימרו עמדו צמוד אחד לשני, לא רחוק על אחד מהרי המחט. שינו היה על ההר גם הוא, אך הוא עבד על תכניתו רחוק מעיניהם. "אני מקווה שהוא צודק... אם כן זה יהיה הרבה יותר פשוט." זמזום רועם נשמע, והם התבוננו במראה המפליא. מתוך אחד הנקיקים יצאו מאות של נחילי גחליליות מעוותות, שזרחו באור צהבהב. הן נשפכו החוצה כמים, ונעו לעבר שדה הקרב המעורפל. "הוא גאון, זה באמת עבד!" היא הייתה מאושרת, והתבוננה בגחליליות עובדות. רק לאחר שגחלילית חלפה מול עיניה, היא הבינה את אשר שינו עשה. הוא הצמיד לכל גחלילית את אחד מטפילי הצ'אקרה שלו, שיכווין אותה לעבר שדה הקרב. עתה מתוך הערפל זהרו הגחליליות, וממש מיפו את שדה הקרב. שינו חזר ונעמד לידן. "בזמן שעשיתי את זה, חשבתי על משהו."
"אתה מדהים" גורן התרשמה. "אתם בעלה הנסתר באמת הנינג'ות הכי טובות שיצא לי להיתקל בהן."
"אל תודי לי עכשיו. למה? כשננצח את הקרב, אנחנו נודה אחד לשני. ברגע שאחת הגחליליות תפסיק לזהור, זה אומר ששם תהייה אומו, ואנחנו נהייה שם כדי לפגוע בה."
"מצוין, כפי שתכננו."
"כפי שהתחלתי להגיד" שינו שילב את ידיו, "חשבתי על דבר מה. יכול להיות שזה לא ימצא חן בעיניך."
"מה זה? על מה חשבת?"
"יוקימרו, גורן... אני זוכר שכשפגשנו בכם לראשונה, באותו קרב, יוקימרו זהר מאוד חזק, והצליח לפלח את כל הערפל."
"זה נכון. אז?"
"אולי הוא יוכל לפזר את הערפל שלה? אם התוכנית שלי לא תעבוד... אולי הוא יוכל לעשות את העבודה הנכונה, ואנחנו נוכל לחסל אותה אחת ולתמיד."
שדה הקרב, שזהר כה חזק מגחליליות, הפסיק לזהור בנקודה מרוחקת מהם. גורן חייכה. "קדימה!" היא קראה, כאשר היא, יוקימרו ושינו רצים אחריה במהירות שיא.
אומו הייתה ישובה ומתונה. היא שמה לב שכמה מהחרקים שזרחו בשדה הקרב הפסיקו לזהור לידה. היא הבינה את פשר הדברים באיחור מיותר. "לעזאזל!" היא קמה מהר, והשתמשה בסימון ידיים מזורז. "ערפל: כפילי ערפל!" היא קראה ומתוך הערפל הסובב נוצרו עוד שתי כפילות.
"קריסטל: מחטי קריסטל!" היא שמעה מרחוק, ולפתע היא והכפילות נלכדו בקריסטלים. הכפילות התפוגגו חזרה לערפל, והיא לא הצליחה לנוע. "טנקאיגן!" היא הכריזה ועיניה השתנו. היא ראתה את צוות 3 מגיע מתוך הערפל, עד לטווח דיבור. "כל הכבוד..." היא חייכה. "תהיתי לאן נעלמתם. אתם גרמתם לכל החרקים הללו?"
"טכניקת החרקים הטפילים הקטלניים!" הכריז שינו, ומבעד לשרווליו נשלפו נחילי חרקים ששעטו על אומו. היא חייכה בנבזיות. "אל תזלזלו בי-" רצתה להגיד אך החרקים הפריעו לה ונשכוה. גורן הכינה את ידה, והכריזה "קריסטל: רומח קריסטל!" ומיד נוצר סביב ידה רומח אדיר שחצוב מגוש קריסטל. היא הסתערה עמו על המקום בו הייתה אומו. "טנקאיגן: סופת הנפש!" (天開眼・魂の嵐) קראה בקול. החרקים לפתע התארגנו מחדש, ובלמו את הרומח של גורן.
"אה, שינו, מה קורה כאן?!" היא התרגזה וניסה לדחוק. שינו היה מזועזע. "זה... זה לא אפשרי!" הוא פלט בחוסר מעש. "החרקים שלי מצייתים רק לי!"
מהרגע שעיניה המסוכנות היו בקשר עין עם גורן, היא חייכה ברשעות. "טנקאיגן: סערת מוחות!"
(天開眼・雨水管)
"גורן!" קרא בצעקה יוקימרו, ושינו מיד השתמש במעט החרקים שנותרו לו כדי להסיתה אחורה. היא נפלה לפני המים, ולכן במזל זה לא פגע בה. שינו מההתחלה הסיט ממנה את המבט, כפי שעשה יוקימרו. הילד הקטן ניגש לגורן, וניער אותה. "את בסדר? את בסדר?!" שאל בפחד.
גורן חייכה באושר, וליטפה את פניו של יוקימרו. "היא עדיין לא הביסה אותי... אני יותר טובה מזה."
"בטח! טנקאיגן: התפרצות החומר!" (天開眼・質爆発) היא הכריזה בקול והקריסטלים נסדקו ונשברו סביבה. "זה בלתי אפשרי בשבילי להילחם נגדה!" התייפחה גורן, שקמה והתקרבה לשינו. "חייבים למצוא טקטיקה לנצח אותה."
"אני בלתי מנוצחת!" היא קראה בקול. "ערפל: אובך מחניק!" היא הכריזה, והערפל החל להיתמר מחדש מעל פני המים. במקביל לזה, גורן השתמשה בסימוני הידיים שלה וקראה "קריסטל: חומת קריסטל-ירקן המבנה השמיני!" והם נעטפו בחומה שהגנה עליהם הן מלמטה והן מלמעלה. הערפל לא נגע בהם, ושינו מחה את זיעתו. "את מהירה" הוא העיר. גורן הנהנה. "זה באמת היה קרוב."
אומו צחקקה, והתרחקה מהם. "אין לכם סיכוי נגדי! הקרב אמנם כבר התחיל... אבל אין לי ספק שבקרוב הוא יסתיים!" הרעישה בקול וברחה מהם. היא נגוזה שוב לתוך הערפל, ושינו נאנח. "זה חוזר על עצמו... אני לא יודע כמה זמן נוכל להשתמש באותה טכניקה מבלי שהיא תמצא דרך להיפטר מהם."
גורן הביטה ביוקימרו. "אין לנו ברירה מתוק..." היא התכופפה אליו, "יוקימרו... אנחנו תלויים בך... ניסינו הכול, ראית מה אדון שינו עשה בשבילנו... הגיע הזמן לתת את חלקנו."
יוקימרו הנהן. "אני יודע..." הוא גרד את ראשו, "אני אתן את מה שאני יכול!"
"בינתיים אפשר לחזור לטכניקה שלי. במידה וזה לא יעבוד, נשתמש ביוקימרו."
"מצוין!" ענתה לו גורן ונעמדה. היא ביטלה את חומת הקריסטל שיצרה, והם רצו אל אחד הרי המחט הקרובים. הם היו צריכים את הראייה לטווח ארוך של שדה הקרב, כדי שיוכלו לאתר היכן החרקים של שינו מפסיקים להבהב. הם עשו צעד אחד קדימה.