פתיחה 14:
זוהי השנה ה-65 לחמשת הארצות המובילות. לפני שנה תמימה, עולמם של השינובי הספיק להזדעזע דיו. אירועים רבים וקשים עברו על כלל הכפרים הנסתרים, כאשר בכולם עוברים שני חוטי שני בולטים: נארוטו, והאקצוקי.
לאחר שכל האירועים הוצתו, לא הותרה ברירה ומלחמה פרצה. בניגוד למצופה, המלחמה אינה בין האומות השונות. להיפך, האומות התאחדו בצוותא לכדי "שינובי": המכנה המשותף לכולם. אם כך, מי האויב? כוחות האקצוקי, ארגון טרור חשאי ונסתר אשר מתקיים בכל רחבי הארצות, במטרה להפילן. הוא משתמש בג'וטסוים אסורים מכל הסוגים, רק על מנת לממש את מטרותיו האישיות.
ליים, שנפרד מעל אומו, מפחד פחד מוות משותפתו לשעבר, קמורי. מאזן הכוחות שלהם דיי לא מאוזן, בהתחשב בעובדה שקמורי לצדם. האם ליים יצליח להתגבר? הוא תכנן את היום בו יהרוג אותה כבר זמן רב. הוא חייב, משום שזוהי תהייה דרכו לטפס בעולם.
חלק מיוחד 1: תרגילי עץ הלימון
גארה התבונן בכולם. הוא עמד ודיבר. "כלל החזיתות החלו: נארוטו כבר נלחם בסאסוקה, וכלל הצוותים נלחמים נגד הראשים האחרים. רק צוות 2 עדיין ממתין להסתערות של הכפילים."
"כנראה הם סובלים מאיזושהי בעיה" ראיקאגה משך בזקנו הבהיר. "או שזו מלכודת."
"לא נראה לי. דיביזיית המודיעין וידאה זאת עבורנו- הכוחות של ליים פשוט נסחבו."
צונאדה נשפה אוויר בקוצר רוח. "רק לחץ וכאב ראש קיבלנו מאז שחר החזיתות. המון מידע לעסוק בו, המון בעיות שצצו..." היא התבוננה במיי, שהחזירה בה את אותו המבט. "אחריי המלחמה יהיו באמת הרבה חשבונות לסגור."
"אין ספק. אגב מדברים על צוות 2..." העירה צונאדה, שלא הייתה מרוצה. "מה הבעיה שלך עם הנערה? אם אנחנו הצלחנו לסלוח לשיקמרו, אתה בוודאי תוכל לסלוח לקמורי, לא?"
"לעולם לא" חתם בקור רוח. "לעולם לא נסלח לה על מה שעשתה. היא הרגה את הטובים ביותר שלנו, ובשביל מה? אינני עדיין בטוח, אך למשוגעת כזו אסור להסתובב חופשי."
"היא הייתה יכולה לברוח מכאן בכל הזדמנות" העיר גארה, שהחליט להשתלב בשיחה, "ועדיין החליטה להישאר כאן, ואפילו קיבלה עליה את המשפט שלך. אתה עדיין מתעקש שהיא אדם רע?"
"היא עושה זאת כדי לא להיות בצד המפסיד, כמובן" הוא התאונן. "היא לא מה שאתם חושבים. היא לא שייכת לאבן הנסתרת, אלא לכפר המסופח, המעיין הנסתר. הסיבה שהשתלטנו על הכפר המקולל היא כי הוא עשה לנו יותר בעיות מכל כפר אחר בשנים עברו. הם חבורה של ברברים טיפשים שאוהבים להסב נזק. זה מה שהם, ולא יותר."
גארה התיישב, וסידר את הניירות שלו. "היא לא נראית כזו, אך זאת הייתה החלטתך. יש לך יותר ניסיון מלנו, צוצ'יקאגה. אנחנו סומכים על השיפוט שלך. אני מקווה לפחות שתעניק לה הצטיינות על השתתפותה בקרב לצדו של שיקמרו, בהקרבת חייה."
"לא מגיע לה דבר וחצי" הוא קימץ את ידו הקטנה לאגרוף, והסב את פניו. "כשהמלחמה תסתיים, אנחנו נסגור את כל החשבונות, כפי שאמרתם."
"ראיקאגה-סמה!" קרא בקול אאו, אחראי דיביזיית החישה. "החזית של צוות 2 נפתחה! אני חוזר: החזית של צוות 2 נפתחה!"
הקאגים התבוננו בו מרותקים, ורובם שילבו את ידיהם. שתיקה שררה, ועתה הם ידעו- המלחמה הגיעה לשיאה.
אלפי שינובי נלחמו באלפי סאסוקים. כל שדות הקרב הזכירו בנופיהן אחת את השנייה- הרים רבים, מים נסערים ומשתוללים לטיפוף אלפי צעידות, וגלים קטנים נוצרים לאחר מכות, פיצוצים והדיפות. זה היה נראה אינסופי ואכזרי, דבר שלאדם רגיל לא היה פשוט.
הכוחות שהתכתשו אחד בשני, נצפו על ידי צוות 2. שיקמרו, אינו, קמורי ואקצוצ'י הביטו היטב סביבם. שיקמרו היה המום, ולא הצליח לעכל את המראה המזעזע. הוא היה יכול לשמוע את קריאות העזרה והתחינה, ולא יכול היה לעשות דבר בנידון. קמורי נשארה קרה לאורך כל הזמן. היא רק דאגה בנוגע לתכניותיו של ליים.
הם ראו אותו סוף כל סוף. אלפי כפילי צללים של ליים הגיחו מבין הכפילים של סאסוקה, ונלחמו בשינובים הרבים. הם היו אחוזי טירוף, והשתמשו בכוח רב. שיקמרו בלע רוק, ואינו החלה לרעוד מעט. "קמורי... זה הוא?"
"זה היה השותף שלי. זה מפחיד אתכם? חשבתי שגם לנארוטו הייתה את היכולת הזו."
"זאת תכונה אחת שהייתה בולטת אצלו, כן" הוא אישר לה. "אבל בכמות הזו... מעולם... קמורי, את חייבת למצוא את המקורי! ככה נוכל להפתיע אותו ואולי לחסל אותו סופית!"
"על זה" היא אמרה בכמעט מונוטוניות. טון הדיבור שלה הרתיע את אינו, והלחיץ אותה. כאשר עמדה לידה, לובשת את מעיל האקצוקי ומדברת כך, היא הרגישה כאילו היא בצד הרע. היא כבר לא ידעה מי טוב ומי רע... ואז, שיקמרו אחז את ידה. "אני יודע שזה יכול להיות מפחיד..." אמר לאינו, והסתכל בעיניה, "אבל עברנו כל כך הרבה ביחד... תישארי חזקה. את חייבת."
אינו הנהנה, וקלטה את מבטו המבועת עוד יותר של אקצוצ'י. "חברי הטוב גקצוצ'י סיפר לי על העין שלך, קמורי... הסיפורים לא מתקרבים למציאות."
מבעד לקווצות השיער שהסתירו אותה, עינה הלבנה זהרה. "גנג'וטסו: רב-כיסוי!" (幻術・多鋳造) היא התרכזה דיה, ועצמה את עיניה. לפתע, כל אלפי כפילי הצללים של ליים עצרו ממלאכתם. שלושתם נדהמו, ועתה אינו הבינה מדוע כה פחדה ממנה. שיקמרו שקשק. "קמורי..."
היא פקחה אותן. אקצוצ'י שקשק גם, והביט בחטף בשאר החברים. "מצאתי אותו" היא ענתה לשיקמרו. "הוא בקרבת מקום, אני יכולה להגיע אליו ולהצביע עליו עבורך."
"עשית את זה... עכשיו? בפחות משנייה?"
"אני לא רוצה לדבר על זה. בואו נצא." היא זינקה משם מהר לנקודת אחיזה קרובה. אינו, שיקמרו ואקצוצ'י עשו הן, ודילגו אחריה.
ליים הרגיש שמשהו לא היה בסדר. "אשליות?... זה לא אפשרי..." הוא הביט מעלה, מעל הקרב שהתחולל סביבו. הוא ראה תנועה שהסתירה כמה עננים ליליים. "לעזאזל!" הוא ניסה לרוץ משם ולמצוא מחסה. הוא רץ כה מהר ובבהלה שלא הבחין על מה דרך, ובמקרה מצא את עצמו על מוקש. כמה כפילי סאסוקה קרובים נהדפו כהוגן, והוא התרסק על צלע קרוב של הר. צוות 2 הגיע אליו, והקיפו. הוא פקח את עיניו, והתבונן בה, בשותפתו הקודמת. "קמורי?... למה?..."
"אתה לא שונה ממנו" היא ענתה לו. אינו לא הייתה בטוחה למה כוונתה. "בגלל אנשים כמוך... בגלל אנשים כמוך אני סבלתי, ליים. זאת האמת. כשהייתי מצוותת אליך חשבתי שאני אוכל לשנות אותך, לעשות אותך אדם טוב יותר. ברגע האמת גיליתי אחרת. האקצוקי הוא לא מקום שבו נינג'ות מתפתחות, או מחסה לנזקקים האמיתיים של עולם השינובי. זה מקום לחלאות, כמוך, להפיץ את השנאה והרשע שלהן."
"מי שמדברת, עכברוש מעיין!" ליים גידף וקם על רגליו. שלוש האחרים מיד נדרכו.
אקצוצ'י הרגיש רע מבפנים. הוא זכר את הפעמים שהוא קרא כך לקמורי. "קמורי..." הוא לחש, והיא סימנה לו בידה שיחדל. "אין טעם להתברבר בעבר" חתמה בזה את העניין. "היום אני אדאג שאף אחד מהחלאות שהכרתי יזכה לחיות. אחריי זה, שהעולם יחליט מה לעשות איתי."
ליים הביט סביבו בחשד. אקצוצ'י... שיקמרו... קמורי... הבחורה הזאת... אני חייב לדעת מה היכולות שלה. כל עוד קמורי עומדת בדרכי לא אוכל לעשות דבר. אמנם אוכל לחמוק מהאשליות שלה במהירות, אבל לא די כדי להתחמק מהם.
"קמורי" הוא פנה אליה, "כשהייתי קטן, את אמרת לי לחזור אלייך כשאהיה יותר חזק... ובכן, אני חושב שהיום הגיע!" פילוחי השוריקנים והלהבות שהתנוססו ברקע כמעט בלעו את דבריו, אך הוא דיבר דיי ברור. "אני הולך לסיים את זה! הייתי מציע לכם להגן עליה, כי היא הולכת למות!"
שיקמרו לא הבין את הרמז, ואקצוצ'י שלא היה כל כך מרוכז בשיחה התבונן באופק. הוא ראה את כל כפילי הצללים של ליים שועטים מהאוויר כלפי מטה, מאגרפים את ידיהם.
"הוא רוצה להסתער עלינו!" צעק אקצוצ'י שאץ ברגליו משם. ליים חייך, בעודו מתבונן בשיקמרו ואינו המבולבלים, שאינם יודעים מה לעשות בשניות הקטנות. "לא!" צעקה קמורי, אך לפני שהכפילים הספיקו להתנגש בהם, הם נגוזו. "זאת הטכניקה שלו!"
"טכניקת אלף האגרופים!" הכריז והסתער על קמורי. זמן התגובה שניתן לה היה כה מינימאלי, שהיא לא הצליחה לחשוב על תגובה מתאימה. שיקמרו מיד השתמש בסימוני ידיים, והכריז "טכניקת חיקוי הצללים!" והשתלט על ליים שעמד מולם.
אקצוצ'י, שעמד לא רחוק מהם, התבייש בעצמו מאוד. הוא שמע על ליים, שסיים יחד אתו את דרגת הצ'ונין שלו, למרות הבדל הגילאים. כעת הבין מדוע ליים קיבל את הדרגה באופן כה מוקדם, ולמה בספרי הבינגו דורג כמסוכן ביותר. הוא בהחלט השפיע על יכולת הריכוז וקביעת ההחלטות שלו לאותו רגע... הוא שפע ביטחון, מה שגרם לאקצוצ'י להרגיש שאינו מסוגל לעשות צעד אחד מבלי שיקבל על כך תגובת נגד קטלנית.
ליים חייך. שיקמרו המרוכז נראה תמהה. "למה שתחייך?..."
"זה עובד על כולם."
ליים נוסף, שהסתתר משאר הצבא, קרא בקול "אוויר: נשיפת צפריר!" (風遁・北の一撃) והוא נשף רוח קפואה מגרונו. קמורי, שהייתה בטוחה שזה כוון לה, ניסתה להסתתר. האמת הכואבת הייתה שההתקפה כוונה לשיקמרו. משום שהיה מרוכז בלהחזיק בצללים את ליים, ההתקפה פגעה בו חזותית. הרוח העיפה אותו הרחק מהם, לא רחוק מהקרבות הקטנים של הצבא. הוא התרסק על הקרקע כמה פעמים, וחש קיפאון חודר ודוקרני מכאיב לצלעותיו. "בעייתי..." לחש לעצמו, והתבונן בחבריו המתרחקים ללא רצונו.
אקצוצ'י לא היה יכול לעמוד בנחת. אולם היו שם שני ליים, והוא לא ידע מי מהם לקבוע שיהיה האמתי. למזלו, הוא צוות עם קמורי, שהייתה בעבר סוכנת אנבו, והיא הכירה שיטות מסוג אלו מקרוב. "אקצוצ'י!" היא קראה אליו, והוא הסכית. "אני אלך על הקרוב!" ממש כאילו קראה את מחשבותיו, והסתערה על הליים שהיה קרוב אליה. לפחות כך הוא ראה. הוא בחר להסתער על הליים שדחף את שיקמרו. "אדמה: מטה אבן!" הכריז ומתוך הקרקע הישר לידו נקלעו אבנים לצורה של מטה גס ומגושם. הוא כיוון אותו על יריבו, שלקח מאוד ברצינות. בניגוד אליו, הליים הזה חייך ברשעות. "איך יכול להיות שיש שניים ממכם?" שאל באי הבנה. "כולכם נעלמתם כדי שהוא יוכל להשתמש באגרוף הזה! איך יש עוד אחד ממכם?!"
"למה קשה לכולם לקבל את העובדה שאני מדהים?" הוא הסתער על אקצוצ'י, שהגן על עצמו עם המטה. בעוד שהדף את הליים שהסתער עליו, הוא הציץ לבדוק מה שלומם של שיקמרו וקמורי. הוא לא מצא את קמורי בטווח הראייה, וראה שאינו הייתה סמוכה לשיקמרו. הבחירה של להפסיק לבדוק מה יריבו עושה הייתה טעות נוראית. ליים בעט בפניו, ולאחר מכן סדרת אגרופים לא נחמדה עשתה את העבודה בלהכות אותו. אקצוצ'י נהדף אחורה, ולא הצליח להתרכז דיו כדי להעביר את הצ'אקרה למטה האבן שלו, שהתפרק בידיו. הוא הצליח לעמוד על רגליו בקושי, עד שהליים שתקף אותו החטיף אגרוף סופני על פרצופו המעוך.
אינו עזרה לשיקמרו לקום. היא הצליחה לגרור אותו הצידה, רחוק מסכנה ממשית. "אתה בסדר?" היא שאלה. שיקמרו חייך, ומצמץ מעט. זה אמנם לא האגרוף שהיה יכול להוריד את קמורי, אך אין ספק שההתקפה הזו הייתה נוראית. "בחיי... הוא יותר גרוע מנארוטו" הוא ניסה לחמם את צלעותיו. אינו שמה לב, ועזרה לו לחממן. "אני מסכימה! הוא פשוט פגע-רע! אבל הוא אנושי, בוודאי יש דרך להביס אותו!"
"אני לא מכיר אותו מספיק טוב..." הוא הצליח לקום, בתמיכתה של אינו. "אני עדיין יכול להילחם, הוא עדיין לא הרג אותי."
"אנחנו צריכים לחזור לטקטיקת צוות 10, שיקמרו, זה אולי יהיה הסיכוי היחידי שלנו נגדו."
"בלי צ'וג'י זה בעייתי..." הוא הצליח להבחין באקצוצ'י, ומצא מקום לחייך. "יש לנו בחור לא פחות גדול. אולי זה יצליח לעבוד." פתאום הוא שם לב שמישהי הייתה חסרה באופק. "איפה קמורי?"
אינו רצתה לבלוע את לשונה. "אתה צודק..." היא הסתכלה מסביב. "היא נעלמה."
"לא... היא נלחמת בליים האמתי. זה ההסבר היחידי. אינו, אולי את חושבת שזה אנוכי מצדה אבל-"
"לא היא דיי חזקה אני יודעת" היא הרימה בשביל שיקמרו את חפיסת הסיגריות שלו, "אבל איך נעזור לו?"
הם רצו לעבר אקצוצ'י, שרק המשיך לחטוף מכות מליים. הוא עצמו ניסה להדוף את הבחור הקטן והזריז, שהצליח להעפיל עליו בכוחו. "שריון אבן!" הכריז וגופו התעטף בשכבת אבן קשיחה. אגרופיו הקטנים והזריזים של ליים כאבו לפתע, והוא זינק אחורה. "ערמומי..." התאונן.
"אקצוצ'י!" קרא שיקמרו שעתה היה יכול ללכת, ואף לרוץ. אקצוצ'י הקשיב. "תחזיק אותו!"
הוא הנהן, ושמע את קולו של ליים, "אוויר: התפרצות לחץ רוח!" (風遁・風圧放出) קרא, והושיט את ידיו לעבר שלושת הדמויות שנגדו. לחץ אוויר אדיר, ממש כשריקה, התנגד אל אקצוצ'י, שיקמרו ואינו. היא נשכבה מיד ונאחזה בזיז סלע קרוב, ושיקמרו עשה בהתאם רק שאחז בה. אקצוצ'י היה יציב כסלע, לא נע ולא זע. ליים היה בטוח שטיפל בשיקמרו, ולכן החליט לערוב לעניין. "אוויר: שאגת רוח-" אמר תוך שעושה את סימוני הידיים, אולם כוח גדול עצר בעדו. אקצוצ'י לפת אותו בצווארו, בדומה למליקת תרנגולת. שיקמרו ואינו הגיעו, כאשר שיקמרו השתמש בטכניקת הצללים כדי להחזיק את ליים. "עכשיו אינו!" התחנן, למרות שאינו כבר הכירה את הטקטיקה על בוריה. "טכניקת החלפת הגוף והנפש!" הכריזה, וליים הניח שזה נגמר שם. לפחות מבחינת המישור הפיזי. אינו התעלפה, ולמזלה שיקמרו שהכירה שנים רבות מאז שצוותו יחדיו לראשונה, רץ כדי לתפוס את גופה הנשמט.
אינו מצאה את עצמה במוחו ומחשבותיו של ליים. היא ראתה אותו, עומד וגאה בעצמו. "השתלטתי על הגוף שלך!" הכריזה בהצלחה, אמנם הליים הפנימי שבו חייך בזחיחות נבזית. "נהדר... אז זאת היכולת המיוחדת שלך?" שאל אותה הליים שמולה. היא הייתה המומה. "על מה אתה מדבר? אתה תחת שליטתי!"
"חוק שינובי מספר 1: על השינובי לראות את המשמעויות הנסתרות שבמשמעויות הנסתרות."
"על מה אתה מדבר?"
"עכשיו כשאני יודע היכן הביצועים שלך מסתכמים... אין לי צורך לדאוג יותר. עשי עם גוף זה כאוות נפשך."
אקצוצ'י ושיקמרו התבוננו בגוף של ליים מביט מבולבל סביבו, עד שהביט ישירות אל שיקמרו. "הוא תכנן את זה" השיבה לו מליים הכבוש. שיקמרו היה המום, וכך גם אקצוצ'י. "לא אפשרי..." שיקמרו התקרב והתכונן לנורא מכל. "למה שהוא ירצה את זה?"
"הוא לא ידע מה היכולת שלי. הוא עשה את זה כדי לבדוק מה במה הגנג'וטסו שלי מסתכם."
"הנוכל!" הוא התרגז, והליים שמולם החל לשקשק. "מה קורה לי?..." ליים בעל השכל של אינו הסתכל על עצמו, והרגיש כיצד הוא מתפרק. הגוף נהפך לרוח פרצים- והתפרק לכל מקום. אינו התעוררה, הרגישה סחרחרה וקמה. הפעם היה זה שיקמרו שעזר לה לקום, והיא הביטה בו נואשת. "הוא תכנן את זה כל הזמן..." אמרה לו. "כנראה שהוא יודע מהן היכולות של כולם חוץ ממני... זה למה הוא עשה לנו את הפתיחה הזו. הוא לא טיפש."
"כפיל רוח?" שאל אקצוצ'י. שיקמרו הנהן. "אני ידעתי שזאת יכולת שלו... אך לא ידעתי במה הוא שונה מכל סוג אחר של כפיל."
"אנחנו צריכים למצוא את קמורי" התעקש אקצוצ'י. שיקמרו ניסה להתרכז, אך כל רעשי שליפת החרבות, שריקות השוריקנים ופיצוצי האש הפריעו לו. אקצוצ'י לחץ יותר. "אין לנו ברירה. אנחנו מתפקדים כצוות אחד."
"בסדר!" נשבר. "אין ברירה. אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל."
אינו הביטה לכיוון שבו עמדו מההתחלה, היכן שהשגיחו על כל הדיביזיה שהקציבו להם. "אני חושבת שאני יודעת לאן היא הלכה..." אמרה להם, והחלה לרוץ. שניהם התאמצו לעקוב אחריה, בתקווה שהיא מגיעה לאן שהם חושבים שהיא מגיעה.
קמורי עמדה במקום שהיה יחסית רחוק משדה הקרב. היא הייתה לבדה. היא הביטה מסביב, בעוד רעשי המלחמה הדהדו רחוק ממנה. היא חיפשה אחריו, וידעה שהוא פה. הוא פחד ממנה... הוא ידע שאף אחד לא שרד מולה, כאשר ניסה להרוג אותה. הוא היה חייב למצוא דרך להיפטר ממנה. "צא החוצה" היא קראה. "חשבתי שאני העכברוש כאן, או שמא אתם עכברים קטנים באבן?"
ליים הסתתר מאחורי עץ, שהיה במדרון הר לא רחוק ממנה. הוא שמר על מרחק עין. היא לא נחלשה ביום... והיא ממש מסוכנת. אי אפשר להגיע איתה לקרב חזותי מבלי להילכד בגנג'וטסו שלה. היא לא נחמדה כמו האוצ'יה... היא לא חוסכת צ'אקרות. הוא זינק במעלה המדרון. קמורי זיהתה את התנועה בהר, ומיהרה לשם כבזק. כשהגיעה, שלוש שוריקנים חדים שעטו אליה. היא נפגעה מהם, מה שקרע מעט את מעיל האקצוצקי המתוקן. הוא נבהל, ושמר על מקום מסתורו, שהיה אך כמה מטרים ספורים. היא ספגה את הפגיעה בכוונה... היא רוצה שאצא.
"אני יודעת שאתה כאן. אתה יכול לברוח, אך לא להסתתר; אני אמצא אותך, וכשאעשה זאת, אתה תתחרט על היום שבו חשבת להתעלל בשינובים."
היא אוהבת לזיין במוח. הוא לחש לעצמו "טכניקת כפילי הצללים", ויצא כפיל צללים אחד. הכפיל עשה כמצווה עליו, ורץ מההר. ליים רץ בכיוון הנגדי, והשאיר את החשיבה בשביל קמורי. "ידעתי שאתה קרוב" אמרה, והשתמשה בסימוני ידיים. "אדמה: חומת אדמה!" (土遁・土流壁) קראה. שתי חומות אדירות הזדקרו משני ההרים שאליהם שעטו ליים וכפילו. כפיל הצללים לא הצליח להגן על עצמו, והתפוגג. ליים המקורי הצליח לזנק מעל החומה, כאשר היא אחריו.
אני לא אוכל לחמוק ממנה לנצח. היא לא בלתי מנוצחת. ברגע שאצליח להניח עליה את ידיי... אני יודע! הוא חשב על רעיון, והמשיך בריצתו. היא רצה אחריו, וקיפצה מנקודת אחיזה אחת בהר לשנייה, בניסיון ללכוד אותו באשליה. הוא הגיע עד לקצה ההר, והתכונן לקראתה. שניות ספורות אחריי היא עלתה, אך היה זה מאוחר מדיי. "אוויר: שאגת רוח!" (風遁・風切り) הכריז ושאג בעוצמה. היא התכוונה להשתמש בגנג'וטסו, אולם נתקלה בהפתעה. עיניו ואוזניו היו עצומות מהרגע שהשתמש בשאגה. היא הועפה מהמקום עליו עמדה, והרגישה שמאבדת את יציבותה. היא עמדה על הקצה התלול מאוד, וצנחה מטה. היא חשבה שעמדה לחוות את הסוף, אולם הפתעה חיכתה לה בצד השני.
הנפילה הפסיקה. משהו תפס בה, למרות שלא היו לו ידיים ולא היו חבלים, או כל דבר שכזה. אז היא שמה לב. הצל שלה התאחד עם צל אחר. שיקמרו-קון...
הוא הוריד אותה מטה בעדינות, תוך ריכוז גבוה במיוחד. מעולם בחייה, אף אחד לא טרח לעשות זאת בשבילה. בכל השנים שתפקדה כחלק מצוות אנבו, היא לא חוותה הערכה. עתה היא יודעת איך ההרגשה, והיא הייתה עילאית. כשהגיעה לפני המים, ממש לרגלי הר המחט, הוא הניחה בעדינות. הוא נאנח, וחשב על כמה שישמח לסיגריה. היא רצה וחיבקה אותו באהבה רבה; אינו מאוד לא אהבה זאת. "תודה רבה, שיקמרו-קון!"
"היי!" אינו הניחה את ידיה על אגנה והחטיפה מבט נוזף. "תשמרי את התודות לאחר כך! ואת כנראה לא עושה זאת לשיקמרו, במיוחד לא אחריי מה שעברתי איתו!"
היא שחררה את החיבוק, ונתנה את מבטה הקר באינו. היא מצאה זאת מחלחל וחודרני, וניסתה לסלוד ממנה. "הוא הציל את חיי. זה המעט שאוכל לתת" הסבירה קמורי, שהביטה למעלה. היא הייתה מיואשת. "הוא כנראה כבר לא שם. הוא ניסה לברוח ממני... והוא הצליח. הוא חשב על משהו שלא הצלחתי להעלות כדי לחמוק מהגנג'וטסו שלי... אבל זה לא יעבוד לו פעמיים. בטח לא כשאנחנו ביחד."
"אנחנו נמצא אותו, קמורי. קדימה, חיפוש! אני ואינו, קמורי ואקצוצ'י. מכיוון שצפוי יותר שיגיע למפקדה, את ואקצוצ'י תמשיכו לכיוון ההוא. אני ואינו נכסה את כיוון שדה הקרב. לצאת!"
כולם הנהנו ופנו איש-איש אל דרכו. אינו הביטה בשיקמרו תוך שהם רצו, והרגישה כיצד לבה פועם. היא כבר שכחה מעבודת הצוות עם חברה הישן... מאז שאביו נהרג והוא ערק, היא הספיקה לשכוח מצוות 10 הישן, ומיכולת שיתוף הפעולה המרהיבה שלהם. היא משכה את עיניה אליו. פרצופו היה מרוכז בכיוון אליו פנו, וכנראה שהרהר בדברים רבים. "שיקמרו..."
"מה, אינו? זה הזמן?"
"אני לא יודעת אם נצא מכאן בחיים..." היא מלמלה. שיקמרו נראה קודר. "אל תדברי שטויות. יש לנו גם את קמורי וגם את אקצוצ'י. אנחנו נהייה בסדר. נתתי את המילה שלי לצונאדה."
"אבל אם לא... אי אפשר לדעת, אולי סאסוקה ינצח... אולי כולנו נמות באיזו טכניקה מתפוצצת..."
"תפסיקי לבלבל לי במוח! בעייתית!" הוא התרגז והאיץ יותר. היא לא הייתה יכולה יותר. היא לפתה אותו בידו, ועצרה אותו. שניהם עמדו על המים, כאשר הירח מתנוסס במלואו, ומותיר את תווי מתאר גופם מנצנצים כמים, כסופים וחלקים. היא נשקה אותו, כפי שרצתה לעשות מהרגע הראשון שראתה אותו בתחרות הצ'ונין. מחשבות רבות חלפו בה, כיצד שניהם התבגרו, וכמה עברו מאז... הוא החזיר בלשונו, והתקרב אליה. העולם היה יכול להיחרב סביבם, אך האהבה שבערה בשניהם, התשוקה, החזיקה אותם קרובים ואוהבים.
אחריי כמה רגעים, שניהם הפסיקו להתנשק, והביטו אחד בשנייה. שיקמרו הרגיש כאילו עול כבד ירד ממנו, בעוד שאינו, הרגישה נואשת ואבודה. היא לא הייתה בנויה למלחמות וקרבות... כמה שאהבה את משימות השינובי שהיו לה כשהייתה קטנה יותר, כיום היא למדה להעריך את חנות הפרחים שלה ושל משפחתה. היא הביטה בעיניים יגעות ועייפות בשיקמרו, שליטף את פניה הרכות והענוגות. "אינו..." הוא נאנח, ועצם את עיניו. "אנחנו נצא מכאן בחיים. תפסיקי לחשוב שלילי."
היא הזילה דמעה וחיבקה את שיקמרו. הוא התרגז יותר, הרחיקה ממנו וניער אותה. "מה יש לך?! אמרתי לך שיהיה בסדר! את מוכנה להקשיב לי אפילו רק לשבריר שנייה-"
"לא יהיה בסדר!" היא חיבקה אותו והסתירה את פניה בחזהו. "כל העולם נשרף... כולם רוצחים אחד את השני... לא ישנתי באופן סדיר מאז שעזבת... סאקורה לא ישנה באופן סדיר מאז שסאסוקה עזב... אח הורג אח... העולם הזה הגיע לאבדון! אנחנו רק נתלים על קצה המצוק, וחושבים שיהיה בסדר! אנחנו נלחמים מול צבא בלתי מנוצח, ובמפקדים בלתי מנוצחים. אני מצטערת אם אני לא רואה את זה באותה עין אופטימית כמוך, שיקמרו, אבל באמת שאני לא מסוגלת יותר!"
הוא נאנח, וליטף את ציצת שיערה האסוף. "אוי אינו..." הוא חייך, "אם היית יודעת איך זה היה להיות בצד השני, לא היית מסוגלת לתפקד. להיות באקצוקי לא היה כיף, בניגוד למה שכולם חושבים. כולם רודפים אחרייך, זוממים להשמיד אותך. מלבד שפחדנו ממכם, פחדנו ממנו... היה נורא. תתעודדי, עדיין לא ראית את קרקעית התהום. רק כשתראי את קרקעית התהום, אינו, אז תוכלי לבכות."
"קרקעית התהום?..."
"זה הרגע שבו את לבדך; אין דבר שאת יכולה לעשות, מלבד להתפלל. את נתונה לחסדיו של אדם שלעולם לא יעניק לך אותם; את רק מתחרטת על מה שעשית בעבר, וחושבת על איך היית משפרת את זה, אלמלא היית במצב הזה. זאת, אינו, קרקעית התהום- הנקודה שממנה אין חזור, הנקודה שבה באמת האופציה האחרונה שיש לך היא להתפלל ולבכות."
"וזה לא נראה לך אבוד?"
"אני כאן איתך..." אמר, וקרב אותה אליו, "ויש לנו צוות שלם, וצבא. לא, אנחנו עדיין לא שם."
"אני מתחננת, שיקמרו..." היא פנתה קדימה, "כשנהייה שם, כמה שנהייה מובסים..." היא שילבה את ידה בשלו, "תבטיח לי שתהייה שם איתי. אל תמות לבד. תהייה שם איתי."
"אני מבטיח" הוא אישר עבורה, ויחד הם רצו חזרה לכיוון שדה הקרב.
