חלק מיוחד 7: קללות
סמואי וימטו נלחמו בסנפו, שד הדג המפלצתי. במידה מסוימת הוא הזכיר לימטו את קיסמה. תכונות הכריש שלהם היו מכנה משותף. הוא תהה אם השד חולק גם נקודות החולשה שלו עם קיסמה. הוא עמד מצדו האחד, בעוד שסמואי עמדה מנגד, במרחק גדול. הם ניסו לבלבל אותו ולהתיש אותו, עד שימצאו טקטיקה מתאימה, או חלון הזדמנות להכות. השד לא נכנע בקלות, והמשיך לפרפר במים בשצף-קצף והותיר אחריו שובלים וגלים קטנים. הוא היה מאוד כוחני, יחסית לשד שאין לו רגליים או ידיים. תוך כדי שהשד חג לו במעגלים, ושני חברי הצוות מפזזים, היה בו הכוח לדבר. קולו רעם מעל לאוושות המים הגועשים. "אתם מתעייפים? אני שומע אותך מתנשפת!" הוא לגלג על סמואי. "את לא נראית אפילו כמו נינג'ה!"
"אל תזלזל בי" היא נופפה בחרבה בזהירות, "פן תפגע."
"חרבות התמותה שלך לא מזיזות לי" הוא התגאה, וניתר מרחק זעום מעל פני המים. "קשקשי מלאי צ'אקרה- הם מסוגלים להגן עליי מכל להב עלוב שבן תמותה חישל!"
אם כך, למה הוא לא תוקף אותנו? תהה לעצמו ימטו. זה אומר שטכניקות העץ לא יעבדו. אני צריך למצוא רעיון אחר לפגוע בו. חייבת להיות לו נקודת חולשה... חייבת להיות.
"גם אתה, בן תמותה! נינג'ה!" הוא הביט בימטו. "אני רגיל לכך שהנינג'ות תוקפות אותי קודם. מה קרה? אני מפחיד אותך? כדאי שאפחיד אותך! טרפתי הרבה בני תמותה עלובים בחיי!"
זה לא פעם ראשונה שאני שומע את זה היום. "סנפו, אמרת?" שאל אותו ימטו. הוא הבליח מבט בסמואי, שהחזירה לו הרמת כתפיים חסרת אונים. השד דיבר. "זהו שמי, בן תמותה, ואתה תיילל אותו ברגעיך האחרונים!"
"אתה פחדן!" ימטו התכונן להגן על עצמו בסימוני ידיים.
השד התרעם. "מה אמרת?!"
"שמעת אותי. אתה מזכיר לי יותר דג-רקק מאשר שד, אם תשאל אותי."
"איך אתה מעז-"
"אתה אפילו לא תקפת אותנו עדיין. איזה מן שד אתה, שמהסס לפני שהוא תוקף? נלחמתי היום לפחות בחמש או שש שדים שונים, ואני נשבע שאף אחד מהם לא היה פחדן כמוך."
"חתיכת!" הוא זינק אל ימטו בפה פעור, וחשף שיניים קטלניות וחדות כתער. ימטו הפסיק ליצוק לרגליו צ'אקרה וצלל מטה. הוא שכח לרגע שאויבו הוא דג, ולכן הבין שעשה טעות איומה. סנפו, שזינק אליו בחשיפת מלתעותיו גילה שהמשיך הלאה, בעוד אויבו צלל. הוא החליט לצלול אחריו, והפעם על פניו נפרש חיוך גדול. הוא עמד לטרוף את אויבו. הוא האיץ כאשר צלל בחתירת סנפיר זנבו הקליל והיעיל כאן מתחת למים.
סמואי בחנה את צלליתו של סנפו מתרחקת מתחת למים, רודפת אחריי מי שקיוותה שהיה כפיל כלשהו של ימטו. היא ידעה שזה לא נכון... אך לא נתנה לתקוותה לחדול. היא הבחינה בדמות מתקרבת. סאקורה נופפה לה לשלום ממרחק. "סאקורה!" היא קראה אליה, וזאת חשה במהירות. היא שמה לב שמישהו היה חסר. "איפה הוא?" היא שאלה, ובחנה את הסביבה. סמואי נאנחה. "הוא ניסה להסיח את דעתו של שד הדג, בתקווה שאני אחשוב על דרך להביס אותו."
"ויש תכנית כזו?"
"לא, והמצב אפילו רק יותר רע; יש לשד הזה קשקשים טעוני צ'אקרה. לא יהיה פשוט לפגוע בו ישירות. אנחנו צריכים תכנית כדי לחסל אותו חד וחלק."
"לא יכול להיות שהוא חסין לכל... חייבת להיות דרך שנוכל לפגוע בו."
סמואי הרהרה. היא הייתה עייפה גם כן, והיה קשה עבורה להתרכז במצב שכזה. היא רק חשבה על הבית, שנמצא לא רחוק ממנה, ועל חבריה לכפר. היא נזכרה באחת מהפעמים כאשר הייתה קטנה.
סמואי בת העשר ניסתה לדוג על שפת הים הקרובה לכפר. הייתה לה חכת עץ עלובה יחסית, וחוט דיג דק וחזק שחרק על צירי הברזל המזעריים בחכתה. היא ישבה בשיכול רגליים, וזמזמה לעצמה שיר. היא הייתה מאוד גאה בהישגיה לאותו יום, בעוד שאחיה התאום והטיפש, אצוי, השטתה בפני חבריו ונפל בזמן ששיחקו. היא מעולם לא אהבה כל כך חברת אדם והרבה מבני גילה, ומצאה את עצמה מבלה עם חכת העץ שלה במרבית הפעמים. דיג היא אומנות מיוחדת בפני עצמה, שהיא מצאה אותה מרתקת הרבה יותר מצעקות והמולת משחקי הרחוב. היא הביטה בדלי הברזל הריק שנח לידה, וחשבה על כך שכבר עברה שעה והיא לא הצליחה ללכוד אפילו דג אחד. היא סובבה כנגד כיוון השעון את סליל החוט, שלפה את הקרס מהמים, האריכה אותו על ידי סיבובו לפי כיוון השעון, והשליכה שוב. היא שוב מצאה את עצמה משתעממת, משום שעדיין אף דג לא הגיע. זה היה יום רע לדגה.
לפתע, היא הרגישה רטט.
היא מיד חשה בו שוב. משהו עלה בחכתה. היא חייכה, וניסתה למשוך את הגורם חזרה אליה. היא התאכזבה לגלות שהייתה לו התנגדות לא רעה. "לעזאזל איתך!" היא ניסתה למשוך בכוח, ברם כנראה היה מדובר בדג גדול. זה לא היה סביר, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה בחוף, היכן שהדגים פחות גדולים. זה היה נראה בעיניה מוזר. היא מצאה את עצמה נאבקת בחיה שאפילו לא הצליחה לראות, שגררה ומשכה בכוח את הפיתיון.
אצוי, אחיה, עבר במקרה במקום. הוא קלט אותה בעיניו, והחליט להצטרף. "סמואי!" הוא קרא אליה.
"לך מפה! אני כמעט הצלחתי!" היא ניסתה למשוך את הדג בכוח, ולא הצליחה. היא בקושי הצליחה למנוע מהדג למשוך עוד מחוטי הדיג, ונאלצה להתחיל ללכת לכיוון פנים החוף. אצוי התקרב אליה, ותפס את ידיה. "מה את עושה?"
"אמרתי לך לעזוב אותי!" היא התעקשה. היא לא רצתה שאחיה התאום והטיפש יתערב בעניינים שאינם שלו. היום היא הצליחה לבצע תרגיל מאוד קשה בהשלכות קונאי, בעוד שהוא התעלם לחלוטין ממטלותיו בבית. אולם, היא ראתה שהוא באמת ניסה לעזור- אבל היא לא רצתה את עזרתו.
"תסתמי!" הוא צעק עליה, ומשך בכוח גם הוא. מה שעשה עזר, ללא ספק; הדג התנגד פחות מהר. אחריי שמשכו מספיק זמן, הם הצליחו לגרור אותו לחוף. הוא היה עצום- הוא היה גדול לפחות כמו סמואי. הוא פרפר וריצד מהנה להינה, וניסה למצוא שוב את הים. היא זינקה וניסתה ללפות אותו בידיה, כדי להניחו בדלי. הוא היה חלקלק ממש, והתגלש מבעד לידיה מעלה. הוא שוב נחת על הקרקע, ופרפר. אצוי צחק בקול, ונהנה לראות את אחותו רטובה כהוגן ומסריחה מריח דגים. "תפסיק לצחוק!" היא צעקה עליו. הוא רק דמע מעיניו מרוב צחוק, והתקרב לדג. "את צריכה לראות את עצמך" הוא אמר בקושי. הוא ניסה לתפוס אותו גם כן, אך הדג הצליח להחליק גם ממנו, ומצא את עצמו שוב על הקרקע. "בלתי אפשרי להחזיק אותו" סמואי סחטה בהידוק רב חלק מהמים שנספגו בחולצתה. "אני לא נותנת לו להתחמק!"
אצוי ברצון רב הוריד את חולצתו, וחייך חיוך מגושם ומטופש. סמואי לא הבינה מה ניסה לעשות. הוא התקרב בזהירות ליצור בעל הזימים, וכאשר היה די קרוב, הוא השתמש בחולצה כדי לספוג את הרטיבות והחלקלקות. לאחר מכן הידק שתי קצוות בקשר ילדותי וגרוע, שהצליח להחזיק דיי לאותו רגע. לאחר מכן הוא ניסה לגרור את הדג אל הדלי. הדג היה כוחני וגדול, והוא גילה שזה אתגר לא פשוט. זוהי אינה דרכו של הנינג'ה, אבל היא עבדה חשבה לעצמה. למה הוא ניסה לעזור לי, במיוחד אחריי שסירבתי לו? "מה אתה עושה?" היא שאלה.
הוא הביט בה בזעף. "מה את חושבת?" שאל בחזרה. "הוא ממש כבד. תעזרי לי!" התחנן. הוא מאוד לא התאפיין באדישותה והתנשאותה של אחותו. היא לא רצתה לעזור, משום שכעסה עליו, אבל היא הרגישה אשמה שהוא נאלץ לעשות הכול בכוחות עצמו. היא מצאה את עצמה בלית ברירה תופסת שול מהחולצה הקשורה, ומרימה יחד אתו את הדג, ולאחר מכן הניפו אותו כדי להכניסו לדלי. הוא היה גדול- רק פלג הגוף שמתחיל מראשו היה בפנים. אצוי מחה זיעה שניגרה במצחו, ונאנח. "למה את תמיד כועסת עליי?" הוא שאל.
"כי אתה מבוכה לעולם הנינג'ות! אני מתביישת להיות אחותך!"
"אולי תפסיקי לשנוא אותי?" הוא שאל ושילב את ידיו. "אני עושה את ה-הכי טוב שלי!"
"לא, אני עושה את ה-הכי טוב. אתה כל היום משחק עם הילדים, ולא מתרכז בעבודה האמתית."
"את נשמעת כמו אימא..." הוא התאונן. "אני אולי לא חכם כמוך, אבל אני די חזק, ואני גם ממש מוכשר בדברים אחרים! כמו, אה, כמו..."
"כמו כלום, אולי" היא לעגה לו. הוא הזעיף את פניו. "עזרתי לך עם הדג! למה את לא יכולה לקבל את זה שאני גם מנסה את ה-הכי טוב שלי? באמת!"
הוא באמת עזר לה בדיג, אבל מקרה אחד לא יכול לטהר היסטוריה של טעויות ושטות. "אני לעולם לא אקבל אותך כאחי, לא משנה כמה תגיד שאתה עוזר לי. בגללך כולם חושבים שאני לא מספיק טובה בשום דבר, וכל פעם מחדש אני צריכה להוכיח את עצמי... תתחיל לעשות כמוני כבר." היא הניחה את הדלי על עגלה קטנה שהביאה עמה מלכתחילה, וגררה אותה במעלה העלייה חזרה אל הכפר. הוא התבונן בה מתרחקת, ולאחר מכן בהשתקפותו במים.
סמואי התבוננה בהשתקפותה במים. היא ראתה שפניה היו מיוזעות ומלוכלכות מאבק, אדים מפוחמים ולחות. אני מצטערת, אצוי, על כל מה שאמרתי לך... אם אשרוד את המלחמה הזו, אני מבטיחה שאהיה אחות טובה יותר. סאקורה התבוננה בה. "יש לך רעיון איך נביס את השד? הוא לא נראה לי אחד כזה שמוותר בקלות!"
היא חשבה על התרגיל עם החולצה. "יש לי פתרון, אמנם הוא אינו, ובכן, שייך לדרך הנינג'ה במיוחד... אם את מבינה אותי."
סאקורה חייכה. "למדתי שבמלחמה הזו אין דבר כזה 'אסור' או 'מותר' ושיש רק אויבים ואנחנו שנלחמים בהם. זה לא מבחן צ'ונין, זה רגע האמת, הרגע שלשמו התכוננו כל חיינו."
"מצוין. אנחנו נצטרך דרך לספוג את הצ'אקרה שלו, והרבה ממנה. אחר כך אני אוכל לחסל אותו עם החרב שלי, בטכניקה שהשלמתי במהלך המלחמה. את יודעת איך נעשה את זה?"
"אנחנו צריכים מישהו שיודע לשאוב צ'אקרה. אני לא חושבת שיש לנו אפשרות כזו."
ימטו שחה מעלה, ועלה אל פני המים בזריזות. הוא יצק צ'אקרה לרגליו, ורץ אל שאר הצוות. "סאקורה?" הוא שאל. "איפה קאקאשי סנפאי? הכול קשורה?"
"אני התכוונתי לשאול את אותה שאלה-" היא רק מלמלה, וסנפו זינק מעל פני המים לגובה. קשקשיו הבריקו בלובן חלקלק לאורה הנוגה של הלבנה, והחזיר אור חלש ועמום. הוא קרא בקול צורם, והם התרחקו אחד מהשני, ובמיוחד ממנו. הוא נחת במים, והתיז מים בזנבו. "חשבת שתצליח לחמוק ממנו, נינג'ה עלוב בן תמותה?!"
"חשבתי שאני גמור" הוא התנשף. "הבחור מהיר. מאוד. וערמומי. והוא מוגן עם הקשקשים, אפילו בעומק המים, היכן שהלחץ היה צריך לגמור אותו."
"ניסיון נחמד, אבל יש לי רעיון, ימטו. אנחנו צריכים מישהו שיכול לספוג צ'אקרה."
הוא חייך. "מלמדים אותנו דברים רבים באנבו... אני יכול לעשות את זה. אצטרך את העזרה של שתיכן. מזל שאת כאן, סאקורה. חבל שסנפאי לא."
הדג התבונן בהם בחשד. "מה אתם מתלחששים? קראת לי פחדן? תראו מי שמדבר!" קרא אליו בהתנשאות והחל לחוג במעגלים סביבם. ימטו הסביר את התוכנית, תוך כדי שמסר להן פתקיות בעלות סימון המילה "לינוק" (吸). "הייתי עושה זאת בעצמי, אבל הוא שד בעל כמות אנרגיה גדולה. אני חושב שאם כל אחד מאתנו יצליח להדביק עליו שתי פתקיות, זה יוכל לעבוד. אתן חייבות לעשות עבודה נכונה- אין לי עוד פתקיות כאלו. אתן לכל אחד מאיתנו שתיים."
"מה הבעיה שנעשה זאת כאן ועכשיו?" שאלה סאקורה, ושיחקה בכתפיה. הוא התבונן בה ברוגז. "לא הצלחנו לפגוע בו, סאקורה. הוא לא מסוג השדים המגושמים, נגיד זאת כך. הוא ערמומי- הוא לא נותן ליהירות שלו להוריד מההגנה שלו. אבל סמואי..." הוא הביט בה עתה, "למה שתרצי לינוק ממנו את הצ'אקרה? מה זה יאפשר לנו?"
"אתה תראה... קדימה צוות!" היא קראה, ושלפה את חרבה. אני יודעת איך אדביק בו את הפתקית. היא שלפה את חרבה, ושלושתם התפצלו לכיוונים שונים. זה הכעיס מאוד את סנפו, והוא החליט לתקוף דווקא אותה. בדיוק מה שרציתי. היא הידקה את שתי הפתקיות לחרבה, והסתערה עליו בקריאת קרב. הוא הבחין שהיא עומדת לפגוע בו, וסטה ממסלולו הצידה. היא התפלאה. "פחדן" אמרה לו. "ימטו צודק."
"אני לא טיפש, בת תמותה" הוא בחן אותה בחשד. "לא יכול להיות שנזהרתם כה ולפתע נזכרתם להיות חסרי זהירות." הוא ניפח את מלתעותיו, ואז פלט סילון מים עוצמתי על סמואי. היא שמטה את חרבה מרוב כוחו של הזרם, ונפלה למים. ימטו ניצל את ההזדמנות, והדביק על זנבו של השד את הפתקית. זנבו של השד חבט בו כהוגן, והשליך אותו הצידה. סאקורה פחדה להתקרב, וניסתה בעצמה לחשוב על דרך להדביק עליו את הפתקית. בינתיים, השד הסתובב אל ימטו, והטיח בו את סילון המים החזק. הוא הצליח להגן על עצמו, והחל לרוץ תוך כדי ניסיון לחמוק מהסילון.
סמואי הצליחה להתאושש בקושי, ועלתה חזרה אל פני המים על ידי יציקת הצ'אקרה לרגליה. היא שפשפה את ראשה, והרגישה סחרחרה. אני לא משתפרת... אני חייבת למצוא דרך לשים את הפתקית עליו. מה אצוי היה עושה? שאלה את עצמה, והתבוננה בסנפיר הגב. אני יודעת. היא השתמשה בסימול הידיים, והשתנתה לדג סלמון. היא הגיעה לחרב ולקחה בפיה הדגי, את שתי הפתקיות. היא שחתה לעבר סנפו, שעתה לאחר שפגע בימטו, רדף בסילונו אחרי סאקורה המסכנה. סמואי השתחלה אליו, והחלה לשחות על ידו. הוא הפסיק את הסילון, והתבונן בדג המגושם. מבלי לשקול את מה שראה, הוא בלע אותה במהירות ובבת אחת. היא הייתה דג, בתוך פיו.
היא מיד השתנתה חזרה לאנושית, ושלפה את שתי החותמות. "זה לא משנה אם זה בפנים או בחוץ..." היא אמרה לעצמה, ובמהירות הדביקה את הפתקיות. הדג, ששם לב שהיא בתוכו, חיה, מיד נזהר והשתמש בסילון זריז כדי לפלוט אותה החוצה. הוא השתעל, והתבונן בה בגועל. "למה שתרצו לעשות את זה? אתם הנינג'ות נבזיות יותר ממה שהפרוטוקול אומר אודותיכם!"
סאקורה חשבה לנצל את הרגע. בעודו מדבר אל סמואי הרטובה והמסריחה מריח הדגים, היא הסתערה קדימה באגרוף צ'אקרה טעון. היא עמדה לפגוע בו, אך הוא הרגיש את האנרגיה המיתמרת, ומיד סתר לה בזנבו. היא ניסתה כמה שיותר להתקרב ולהדביק את הפתקית על הזנב, אבל היא נשברה- היא נהרסה! היא חשבה שמעולם לא נכשלה באף קרב, מבחן או אימון כפי שנכשלה באותו רגע.
ימטו ראה את חצי הפתקית השנייה, ונאנח. "ניסיון נחמד סאקורה" רק חשב לחרוק בשיניו, ואץ לעבר השד. הוא השתמש בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת היער הגדול!" קרא וגזעי העץ נפלטו מבעד לשרוול אפודו, ועשו את דרכם אל הדג, כשעליהם מתנוססות הפתקיות. השד קלט בעיניו את העץ, והתרחק ממנו בשחייה. ימטו הוביל אותו כך שיחוג בעיגול, ויצטרך להילכד בתוך מעגל העץ שלו. לצערו, ימטו שכח שהוא על פני המים, והשד פשוט שחה מתחת לידו, ושבר אותה. העץ השבור צף על המים, כאשר בקצהו נמצאות הפתקיות. "לעזאזל!" הוא מיהר לעבר הפתקיות בבזק. סנפו מיהר גם הוא כדי לתקוף. בדיוק בשנייה שימטו לקח את אותן פתקיות, השד עמד מעליו, חשוף שיניים ומאיים. מתוך דחף בסיסי, ימטו מיהר והידק את הפתקיות תחת סנטרו של השד.
רק סאקורה נשארה מאחור. פתקית אחת הרוסה, ולכן כולם תלויים בה עכשיו, עד כמה שזה יעבוד. היא התרכזה, ויצקה צ'אקרה לידה. היא אצה לכיוונו של השד, וצעקה בקול רם. הוא חייך אליה בזלזול, וגרגר. "בת תמותה עלובה, מתי תלמדי?..." הוא אגר מים בפיו, ואז פלט אותם כסילון. היא ביטלה את יציקת הצ'אקרה ברגליה, ונפלה למים. השד הטיפש כיוון את הסילון אל פני המים מבלי ששם לב, והעיף את עצמו כלפי מעלה. הוא נופף בעוצמה המרבית בסנפירי חתירתו, והרגיש חסר תועלת כאשר התנודד למעלה. סאקורה זינקה מעל פני המים, רטובה ונוצצת לאור הירח, והדביקה את הפתקית האחרונה שלה על גופו חסר התועלת של השד. לאחר מכן התרחקה ככל שיכלה, והתנשפה ופלטה מעט מים מפיה. ללא ספק- היא ידעה שמאז הקרב שלה מול סָאסוֹרִי מהאקצוקי, היא מעולם לא לחמה בקרב כה קשה.
ימטו ראה שתכניתו עבדה, ומלבד המדבקה השבורה, כולן היו. "אני מקווה שאת יודעת מה את עושה, סמואי" הוא התלונן, והשתמש בסימוני ידיים. "שבירה!" (破) הכריז, ולפתע הפתקיות זהרו- כולל אלו שהיו בפנים, שזוהרן בלט מנחיריו ושיניו. השד זעק מכאב, והתפרפר במים בכוח.
סמואי ידעה שזהו הרגע שלה. "טכניקה סודית: גל קפוא!" (秘術冷凍波) קראה, והשתמשה בחרבה. היא הניפה אותה ויצרה גל תנודה גדול שזהר בקור חד. הוא פגע בדג חסר האונים. משום שלא היו כל שש המדבקות עליו, היה בקשקשיו דיי צ'אקרה כדי לבלום את ההתקפה. כלל הצוות נדרך במקומם, וציפו לכישלון מוחץ. כל שעבר בראשה של סאקורה היה כמה שהיא טיפשה וחסרת ערנות. הדג הצליח להתנגד להתקפה, אך כשניסה לנוע, מרווח שבין קשקשיו חשף נקודת "סדק" שבצ'אקרה שלו, ואפשר להתקפה לבתר אותו לשניים. איבריו נשפכו החוצה, והסריחו בריח בלתי יאמן. גופו צף על פני המים, וכן גם תוכנו.
סאקורה הידקה את אצבעותיה סביב אפה, ונופפה בידה כדי להרחיק את הריח. "זה חולני" היא התקרבה אל ימטו.
הוא מצא את קולה מצחיק כאשר היא חסמה את אפה. "אני לא מאמין שזה עבד, סמואי" הוא חייך. היא חייכה אליו בחזרה, והחזירה את חרבה לנדן. "הכול בזכות אדם, שאני כל כך מקווה לשרוד את המלחמה בשבילו..."
"אני מאמין לך" הוא הנהן, והתבונן מסביב. "משהו חסר." הם שמעו רעש מתפצח מלמעלה, וראו דלת מרחפת באוויר. מבעד הם ראו שקופץ מטה השד טובירמה, שד הדלתות. סאקורה הזדעזעה. "חשבתי שחיסלנו אותו" היא הסתירה את פיה בכף ידה, ואז הבינה דבר מה. "איפה... איפה קאקאשי סנסיי?" שאלה בחרדה. השד חייך בגולמנות שנראתה מגוחכת, ונפל על פניו. כל גבו היה דקור בשוריקנים, ועבודת צ'ידורי נאמנה השאירה סימני כוויות על הנקודות הפגועות על ידי אותם חפצים חדים. מבעד לשער זינק קאקאשי, ונחת ממש על יד הגופה. "שלום" הוא נופף אל צוותו. הם היו המומים. "קאקאשי סנפאי, איך?..." מלמל ימטו, ומורה לשעבר של סאקורה רק חייך. "הוא נפל ישר למלכודת שלי. הוא לא היה מוצלח כפי שחשב שהיה."
ידיו של טד רעדו. עוד שדים נגוזו. הוא קם מעל המקום שישב, בהר המחט, והתבונן בקרב המתחולל. אני לא מאמין שהם הביסו את טובירה. הוא היה מהטובים שלי. שלא לדבר על שימי. לעזאזל. הכול בגלל הזונה הזאת מהמעיין הנסתר, קמורי. אני מאבד את השדים שלי בקצב מסחרר...
ילד טיפש קול נוסף נשמע בראשו. טד הכיר אותו. היית יהיר מדיי. עכשיו איבדת חצי מצבא השדים האגדי שצברתי בשבילך, לאורך השנים. מעתה ואילך לא ארשה לך לתפקד. מעתה אני לוקח את המושכות בעניינים.
"לא!" הוא קרא בקול, כאילו שהשד עמד מולו. "לא ארשה לך! אני הבעלים של הגוף הזה, לא אתה! אתה טפיל, רמש עלוב התלוי בחייו של אדם אחר! לא היית מגיע לאן שהגעת בלעדיי!"
איתך לא הגעתי לשום מקום, ילד טיפש. מעולם לא היה אכפת לי מהרצון הילדותי שלך לחרחר מלחמה. אני מעוניין להשיב את העולם הישן לסדרו, ולא להסתכל על בני אדם רוצחים אחד את השני. אני אשלוט, ולא תוכל לעשות דבר בנידון.
"תפסיק!" שאג טד והשתגע. "אני הבעלים של הגוף! אני בר המזל! אתה אפס! עזוב את הראש שלי! אני יכול להחזיק את זה, אני אחסל אותם!"
אתה רק נהנה לראות דברים הורגים אחד את השני, ולכן חיסלת לי את חבריי היחידים בעולם. אין מקום בשבילך יותר, טד. אתה אמנם מושחת, אבל אתה אפילו מושחת מדיי בשביל שד. מעתה ואילך אני לוקח פיקוד.
טד לפת את ראשו בידיו, והרגיש סחרחר וחסר יציבות. הוא מעד משעל לשעל, והיה בטוח שייפול לבסוף מההר. עיניו נצצו ורצדו במהירות מצד לצד, והרגיש כיצד הוא אט-אט מאבד את המודעות. הוא רעד במקום כמה פעמים במעין טלטול, ועצם את עיניו. אחריי כמה שניות, ניעור מחדש, כאשר על פניו מרוחה הבעה מיובשת וחסרת עליזות, שלא אפיינה אותו. "סוף-סוף... חופשי!" הוא קרא בקול, וקימץ אגרוף. לפתע, מבלי ששלט בזה, ידו החזיקה ניצב של קונאי, ונעצה אותו בלבו. טד השתעל דם, ונשען על סלע קרוב. תוך שניות ספורות איבד את ההכרה, ועצם את עיניו. כשפקח אותן שוב, הוא חזר להסתכל בטירוף חושים סביב, וחייך בזדוניות. "אני מצטער גקידו... אבל יש לי עבודה לעשות." הוא החל לרוץ למטה, לעבר צוות 1.
"הקרב הזה לא נגמר" אמרה סאקורה, ומחתה זיעה מעל מצחה. "עכשיו אנחנו בהפוגה... אבל כמה זמן יעבור עד השדים הבאים? והלילה הזה..." היא הביטה אל הלבנה, שלא משה ממקומה מתחילת החזית. קאקאשי טאטא את ידיו אחת בשנייה, והתבונן בהשתקפות הכסופה של אור הירח על המים. "אל תאמרי נואש, סאקורה. אנחנו צריכים להילחם בארבעים שדים, להזכירך. יחסית, החזית שלנו היא הקשה ביותר."
"היינו צריכים לקבל צבא..." היא התמרמרה והתבוננה מסביב. ימטו חייך. "קיבלנו" הוא פרש בפניה את הנוף המזעזע של פיצוצים ושל אנשים נפגעים. היא נאנחה. "הם עסוקים בלהילחם בכפילים... היינו צריכים להרכיב מגה-צוות, שנהייה ארבעים איש! אם שיקמרו ידע-"
"הוא לא ידע דבר בוודאות" קאקאשי צמצם את עיניו, והחל להתרגז. "סאקורה, שלא תעזי להגיד על שיקמרו דבר רע. הוא עשה כמיטב יכולתו. להזכירך שהוא בקרבות איתנו, נלחם מול טיפוס שהוא לא יותר קל מהשד הזה." סאקורה עדיין לא הייתה מרוצה ושילבה את ידיה. קאקאשי המשיך. "חוץ מזה עשיתי חישוב קטן. קוראים להם שבעת החטאים, לפמליה של גקידו, משום שהם שבעה, נכון?"
"זה נכון" סמואי הנהנה, וליטפה באצבעה בעדינות את הלהב הקרה של חרבה.
"אם כך, בהתאם לאישיותו של טד, הוא ישמור אותם לסוף. עד עכשיו הבסנו תשע-עשרה שדים, משמע שנותרו לנו רק עוד עשרים-ואחד. אנחנו נהייה בסדר, סאקורה. בנוסף, כל עוד יש לנו את הגיבוי של נארוטו..." הוא התבונן לגזרה שהייתה צפונית אליהם, "אנחנו נהייה בסדר. אני מבטיח."
"כמו שהבטחת שסאסוקה יחזור?..." היא שאלה בצינה, והתבוננה בו בגועל. קאקאשי נאנח, ושפשף את עורפו. "לא. סאקורה, ביום שבו תהיי ג'ונין, ויהיו לך תלמידים משלך... את תביני מדוע עשיתי זאת."
"מרגש!" הם שמעו את קולו של טד, מתנשא מעליהם. כל הצוות הרים את פניהם והתבוננו בנער השד עומד על רגל אחת. מצב רוחו זינק מהפעם האחרונה שראו אותו. "חומד, אני כאן, ואני מוכן!"
קאקאשי הכין את ידיו לסימון. "מה הפעם? אילו עוד חלאות את מתכוון להשליך עלינו?"
"רק את קיסושה, לא משהו מיוחד... אני מבטיח להם שהוא הכוכב שלי, מספר אחד!"
שד הופיע. הוא היה מאוד מוזר, אפילו בשביל שד- ביחס לשאר השדים שהשתמש בהם עד כה כמובן. קיסושה (寄贈者) היה נראה כיצור מגושם וגדול, בעל הליכה רפויה. היו לו שתי זרועות חסונות ומגודלות שהשוו אותו קדימה. ראשו היה קטן יחסית, ונחבא אל בין ידיו. כל גופו היה מכוסה בכתמים ובפסים שחורים, ממש כמו זברה מפלצתית ומעוותת. הפסים והכתמים נראו מוכרים לקאקאשי מסיבה לא ברורה... והוא רק התכונן נפשית לכך שהשד הולך להסתער במלוא כוחו. טד התקרב לקיסושה, ולחש על יד ראשו, היכן שאוזנו הייתה, "אותו."
השד הנהן בכחכוח גרון, והביט בקאקאשי. זה לא טוב חשב לעצמו, ומיד השתמש בסימוני יד של אדמה. "אדמה: חומת אדמה!" הכריז ומתחת לפני המים התנשאה חומה שביצרה אותו. לרגע קט האמין שהוא בטוח, כך גם שאר חבריו לצוות, עד שהשד פשוט עבר מבעד לחומה, והשתמש בידיו כדי לגעת בצווארו של קאקאשי. למזלו של הסנפאי, צווארו היה מכוסה על ידי המסכה שתמיד היה מסתובב איתה. הוא זינק אחורה את הצוות שלו, והתנשף. "זה היה קרוב. הוא ניסה לגעת בי משום מה."
סאקורה הסתכלה סביב- אין זכר לטד. "נעלם כפי שהגיע..." מלמלה לעצמה. "למה שהוא לא ינסה לתקוף אותך פשוט?" שאלה את קאקאשי. השד התנודד מצד לצד בפראות, ושאג בקולות משונים. הוא בהחלט לא היה מאלו שאוהבים לדבר. "מה הוא מנסה לעשות? למה הוא לא תוקף? ולמה הוא לא בצוות? חשבתי שכל השדים שלו עובדים בצוותים."
קאקאשי השתמש בשרינגן. הוא ראה משהו מוזר בשד... הפסים והכתמים שעל גופו זהרו ביוקדות נבלעת. הוא מיקד את ראייתו, בתקווה שיזהה מה זה הזכיר לו. הכתמים האלו... הוא נזכר בסאסוקה. הוא נזכר בסאסוקה בן השתיים-עשרה, שניצח בקרב במבחני הצ'ונין. הוא נזכר בחותמת שהייתה על עורפו... חותמת מקוללת ושטנית. קאקאשי ידע בדיוק מה זה. "תיזהרו ממנו, וכסו כל איבר שנמצא עליכם" נתן להם את מילתו. "הוא ישאיר עליכם את החותם המקולל."
"למה שזה יפריע?" שאלה סאקורה בסתירה. "זה אמור לעזור לנו- עד כמה שאני זוכרת, סאסוקה נהייה חזק יותר בזכותה!"
"הכול יחסי, סאקורה, ואני בטוח ששדים לא אוהבים לחלק דברים בחינם, את לא חושבת?"
היא הנהנה, ורצתה לסתור לעצמה על כך שלרגע שכחה את מקומה.
"אז אפשר לתקוף אותו חזותית?" שאלה סמואי. קאקאשי נד בראשו.
"לא. אם לשד יש כבר את החותם בעצמו, הוא חזק מכפי שאת יכולה לדמיין... שד עם חותם, זה דבר שיהיה קשה לפגוע בו. אנחנו צריכים תכנית-"
השד היה כה מהיר, שקאקאשי לא הצליח לעקוב אחריו במבטו. ידו המגודלת של השד קרעה את בגד הגוף שלבש קאקאשי, וממש מעל עצם החזה, סובב אצבע והותיר סימן מקולל על חזהו. קאקאשי התנשף והתרחק, תוך שהוא מביט בכולם. הסימן החל להתפשט ממש מתחת לבגדיו, וטיפס לאורך גבו והגיע אפילו לאזור עיניו. הכתמים היו בצורת סהר, עם נקודות קטנות מפוזרות סביב. הוא היה בהלם- והרגיש חזק פי כמה וכמה.
"קאקאשי סנסיי!" קראה אליו סאקורה, ורצתה לעזור לו, אך היה זה מאוחר מדיי. קאקאשי התבונן בשד. כעת, כשהחותם היה עליו, הוא יכול היה לשמוע את השד מדבר. "קאקאשי הטקה..." מלמל בקול עמום. קאקאשי רק הקשיב לדבריו. "עזור לי להילחם בחבריך. הם חלשים ועלובים, ואין מקום בעולם לאלו שאינם ראויים לחותם המקולל."
קאקאשי השתמש בשרינגן. הוא התבונן בהם בקור. "אין מקום בעולם לאלו שאין להם את החותם המקולל" אמר לסאקורה, וקימץ את אגרופו. סאקורה ההמומה הזילה דמעה. "קאקאשי... סנסיי..." היא רעדה במקום עמדה, וימטו לפת אותה בידה. "זה דורש מאמץ, ולא דמעות." הוא הכין את ידיו בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת היער הגדול!" הכריז ומידו התבקעו עשרות גזעי עץ שהסתערו על קאקאשי המקולל. הוא הסתער בראש חזותי, ובאגרופו הצליח לנתץ ולשבור את גזעי העצים, כאילו היו שום דבר. ימטו התרחק, והחזיר את ידו למצבה הרגיל, על מנת להשתמש בעוד סימוני ידיים. "עץ: טכניקת עינוי החזרן!" הוא קרא בקול ולפתע חזרן עמד להינעץ בקאקאשי המקולל. קיסושה היה שם בזמן, ושבר את החזרן לאלפי רסיסים בידיו האדירות. ימטו, סמואי וסאקורה התרכזו יחדיו, והתכוננו להגן על עצמם.
"חשבתם שהלכתי?" טד שאל מאחוריהם, וחטף את סאקורה "סאקורה!" ימטו זעק והתכוון ללפות אותה. קאקאשי המקולל חבט בכוח בגבו של שותפו לשעבר באנבו. סמואי זינקה אחורה והתבוננה בסאקורה המתרחקת, נגררת על ידי טד. "לעזאזל איתך, טד!"
"שתיים על שתיים?" שאל ימטו, והתבונן בקאקאשי ובקיסושה. קאקאשי הנהן. סמואי נצמדה לימטו. "אין לנו סיכוי" היא השתעלה. "הם שניים מאוד חזקים, ואנחנו לא חזקים כמוהם..."
"יש לנו עדיין יתרון מנטאלי מסוים; לך יש תבונה גבוהה, ולי, ובכן, יש את טכניקת העץ. אנחנו רק צריכים לא לאבד תקווה." היא הנהנה, והכינה את חרבה. "את מי אתה רוצה?"
"יש לי רעיון איך נוכל להכות שתי ציפורים באבן אחת... ולכן אצטרך דווקא להילחם בשד, ולא בסנפאי. תוכלי להתמודד מול קאקאשי?"
היא הנהנה, והסתערה על קאקאשי. הוא חסם אותה בכף ידו, שזה עתה יחד עם עורו, שינו את גוונם לאפור-מלוכלך. קיסושה עמד לחסל אותה מהצד, אך ננעץ במטר שורק של שוריקנים מצדו של ימטו. השד זינק אחורה בפראות והביט לכל עבר, במטרה להכות את הדבר שהפריע לו. ימטו השתמש בסימוני ידיים, "עץ: קבורה מלבלבת בקנוקנת עץ!" והשד נלכד בסבך של גזעי עץ המשתלבים אחד בשני, והותירו מקום רק לידיו ולראשו הקטן.
החרב ננעצה בבשרו של קאקאשי, וסמואי ניסתה לשחרר אותה. קאקאשי התעקש, וקרב את סמואי אליו. מה אני עושה? שאל את עצמו. הוא הביט בעיניה של סמואי, שהיו מלאות ברעד והשתדלו שלא לשדר רגש. אישה קרה. למה אני תוקף אותה? למה אותם? זאת כבר הפעם השנייה שאחד מהשדים הללו משתלט עליי... ואני מוצא את עצמי תוקף את חבריי לצוות.
הוא זכר את אוביטו, חבר הילדות הוותיק שלו. בחור גא ומגושם, שסביר להניח שלא הסב אושר רב למשפחת אוצ'יה. אוביטו, שהתגלה לבסוף כטובי, אותו אדם ששחרר את האסון על העלה הנסתר לפני שבע-עשרה שנים. "קאקאשי!" קראה אליו סמואי. "אני יכולה לראות שיש בך עדיין שמץ של אנושיות בפנים! אתה חייב לצאת מזה! זאת רק חותמת מקוללת! זה כלום!"
קאקאשי שחרר את החרב והתרחק ממנה. "אין בעולם מקום בעולם לחסרי החותם המקולל" השיב לה והשריג את שריריו. היא הגנה על עצמה עם חרבה. "אל תיכנע לזה, קאקאשי! חשוב על הכפר שלך! חשוב על נארוטו! חשוב..." לפני שהספיקה להוסיף דבר נוסף, ימטו הגיע אליהם וקרא "חשוב על אוביטו! חשוב על רין!"
הוא צודק. הם צודקים. מה אני עושה? למה... למה אני נכנע לשד? החותם גובר עליי... אני חייב למצוא דרך להכניע אותו.
"אל תיכנע להם, קאקאשי האטאקה. אין מקום בעולם לחסרי החותם המקולל."
"אין מקום בעולם לחסרי החותם המקולל!" הוא הושיט את ידו לחזהו, וניסה לשאת תפילה. "אתה לא תפר את השבועה שלך, קאקאשי הטקה!" השד הצליח לזרוח מבעד לסבך העצים שלכד אותו, וכך גם קאקאשי, בתיאום מצוין. קאקאשי החל להתנפח, ושיערו הלבן החל להיות ארוך יותר ויותר.
סמואי התרחקה, וימטו מיהר לחזור ליריבו שלו. "אתם לא תצליחו להביס אותנו. אנחנו לעולם לא נכנע, לא לאף כוח מרושע!" הוא שלף את אבן הבדולח המזערית, ותחב אותה בכוח בפיו של השד. השד נשך את ידו, והוא ניסה להוציא אותה.
"ימטו!" קראה אליו סמואי, אך היא הותקפה במהירות הבזק על ידי קאקאשי ארוך השיער והשטני. היא שמה לב שהכתמים בצורת הסהר התארכו ופשטו עוד יותר, ובתנועותיו המהירות נראה כמו כדור מוכתם וסחרחר. היא הצליחה להדוף את התקפותיו בחרבה, ופשוט שמרה על מסלול הליכה מעגלי. "קאקאשי, אני מתחננת-"
פיצוץ עז התפקע לא רחוק מהם, אחד מכדורי האש של כפילי הסאסוקה הנאבקים והנלחמים. קאקאשי הוטס מהמקום לכמה רגעים. מים געשו והתפזרו לכל עבר, מותירים לחות מלוחה בכל מקום שבו פוגעים, וריח מים מאודים. קאקאשי, שהצליח לצוף, חזר לעמוד על רגלו, וניער את המים משיערו. בזמן שהוא לקח לעצמו להתרענן סמואי הציצה בשותפה השני. ימטו ישב מול קיסושה, ונדמה שהיה מרוכז בטכניקה שהיא לא ראתה בעבר. אגרופו של קאקאשי הגיע אליה במהירות, והיא אפילו לא חשבה על פעולת תגמול. היא נהדפה, ובכוח התנועה התרסקה על המים מספר פעמים עד שהתנגשה בערימת אבנים. היא התאוננה מהכאב, והצליחה לקום, בקושי. "לא להיכנע..." היא נעזרה בחרבה על מנת לקבל שיווי משקל, וקמה.
"צ'ידורי!" קאקאשי זעק, ואגרוף טעון בחשמל עמד לחסל אותה. כשחשבה שזה נגמר, היא שמעה את קולו של ימטו.
"טכניקת ההוקאגה המיושנת: ההוראה העשירית בהארה!" הוא הכריז ומעל כף ידו הופיעה המילה טהור (真). השד צווח והתלונן בקולי קולות, עד שכל החותמות המקוללות שהיו על גופו התאדו בעשן צורב. סמואי הבחינה שקאקאשי הפסיק את הצ'ידורי שהתכוון לפגוע בה איתו, והחליק את ידו על חלקו העליון של חזהו. החותם המקולל נעלם, וכך גם הפסים והכתמים בצורת הסהר. הוא חזר להיות קאקאשי, והתבונן בבושת פנים בסמואי. "אני..."
"זה בסדר, קאקאשי."
ימטו ביטל את סבך העצים, והשד נחת על בטנו, חסר אונים. סמואי הגיעה אליהם יחד עם קאקאשי, וליתר ביטחון- ערפה את ראשו של השד. דם החל להעכיר על פני המים, והצטרף לשובלי הדם הצפים של כפילי הסאסוקה והחיילים כאחד. המראה זעזע אותה, והיא העדיפה להתמקד בחבריה. "איפה סאקורה?" שאל קאקאשי. שניהם השפילו את מבטם. "היא... כשניסינו להדוף אותך טד התגנב וחטף אותה."
"חייבים ללכת לחלץ אותה." הם הנהנו, וקאקאשי החל לרוץ לכיוון אחד הרי המחט, כאשר חבריו רצים אחריו. הוא השתמש בשרינגן, והתבונן לכל עבר. אסור לנו לאבד אותה.