חלק מיוחד 8: השדים האבודים
טד הופיע על הר המחט שבו בילה את רוב זמנו. הוא התבונן בקאקאשי המקולל. זה ארע עוד בזמן שהצוות נלחם אחד בשני, שניות ספורות אחריי שחטף את סאקורה. "אני בטוח שאת רעבה!" הוא צחק. סאקורה המזועזעת והרועדת בעטה בו ברגליה. הבעיטות לא דגדגו אותו- כך לפחות הרגיש. "אל תחשבי אפילו לכוון יותר למעלה, זה ממש עושה לי את זה!" הוא צחקק והצמיד אותה אליו. "שחרר אותי חתיכת כלב מצורע!" היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו. הוא השחיל החוצה את לשונו החדה והארוכה, וליקק את צווארה- עד שהגיע לאוזנה. "את רעבה, סאקורה?"
"אמרתי לך לשחרר אותי!" היא ניסתה לנוע ללא הועיל. "שמעתי שהבנות בעלה הנסתר אוהבות כשנושכים אותן..." לחש לה, ומיד נדמה שהפסיקה. הוא השתמש בשיני התער החדות שלו, וגרד עמן ברוגע את צווארה החלק והלבן. עורה המפוחם והמתוח החל להרגיש רפוי, ואז הוא נעץ אותן בכוח. היא צרחה בקול רם, וריכזה אגרוף טעון בצ'אקרה בידה. כששחררה אותו עליו, החבטה השמיעה צליל נבלע. זה פגע, ללא ספק, וטד התרחק ממנה מעט, והשתופף עקב זאת. הוא חייך ונתן לדם לנזול מבין שיניו. "אני אוהב אותן לוחמניות..." הוא צחקק ברשעות. סאקורה הייתה מזועזעת, והחליטה לחזור אל שאר הצוות. היא החלה לרוץ משם, וטד אץ במהירות הבזק, למרות כאבי המכה, והידק את הלהב החד והזוהר, עקב הכתב המשונה, על עורה החלק. "אנחנו יכולים לשחק בזה כל הערב, אבל אני דווקא רוצה את המנה העיקרית."
"תעזוב אותי סוטה מגעיל!" היא ריכזה את הצ'אקרה בידיה. "אם רק תנסה לגעת בי שוב, אני נשבעת שאני אעשה ממך פשטידת שדים!"
הוא צחק והצמיד אותה שוב אליו. "הייתי מספר לך למה זה רעיון רע, אבל אז כל הכיף יצא מהמשחק המקדים שלנו..." הוא הידק אותה אף יותר, ונתן לה לחוש בנשימתו המסריחה עקב דם. "תנסי לדקור אותי. תנסי לשבור אותי. אני עדיין אבתק אותך, ואת הכוס שלך! את תצעקי את השם שלי כל כך חזק שאפילו סאסוקה ההומו הזה ירצה לצעוק אותו!" הוא צחק והצמיד את ידו על צווארה. היא השתעלה והשתנקה. הוא התקרב אליה ולחש. "שמעתי גם שהבנות בעלה הנסתר מגלחות... אשמח לגלות את זה היום."
היא שיגרה בעיטה אדירה וטעונה בכל הצ'אקרה שהייתה יכולה הישר לאיבר המין שלו. הוא ילל חזק כל כך, שהוא נאלץ לשחרר אותה. היא נפלה על גבה, וניסתה להתיישב על מנת לקום. הוא התנשף והסתכל עליה במבט חושק. "הו כן..." הוא חייך וזיק לא אנושי הבליח בו. "תתנגדי, כן! זה היה משעמם אלמלא לא!" הוא לקח נשימה עמוקה, והתבונן בה בעודה קמה. "ממהרת למקום כלשהו? אני מבטיח לך שיהיה לנו כיף. מה דעתך? תתני לזה צ'אנס?"
"חיכיתי לזה זמן רב" היא ענתה לו, ושיחקה באצבעותיה. "אני הולכת לשבור לך את הצורה, חתיכת סוטה אידיוט ומנוול. אתה לא מכיר את סאקורה הרונו, מכפר העלה הנסתר."
"הו, אני חושש שההפך הוא הנכון..." הוא ירק מעט דם, "אינך יודעת עליי דבר. אמנם אין לי כפר, או שבט, או כל דבר שכזה... אבל אני שרדתי. שרדתי בזכות היותי מי שאני... ולא בזכות שבט, או כפר, או משפחה, או חברים... שרדתי משום שחייתי לפי שאיפותיי!" הוא שאג בקול מרתיע והסתער עליה. היא טענה את ידה בצ'אקרה, וחיכתה שיתקרב דיו. כשהיה במרחק האגרוף, היא משה הצידה, ונתנה לו בעיטה. הוא החליק, וכמעט שנפל. היא חייכה, וכיוונה את האגרוף לקרקע. האדמה החלה להיסדק ולהישבר, ומפולת הידרדרה, אליה טד נקלע. הוא צחק בקול רם, מה שהפחיד אותה מעט. הוא זינק מעליה, כאילו הייתה כלום, נתלה על עץ קרוב, ואז נחת לידה. הוא אפילו היה נראה מרוצה. "את חכמה. אני אוהב אותן חכמות. וגם חזקה. אף פעם לא היה לי את השילוב של שניהם." הוא שלף את שתי חרבותיו. "אני לא רוצה לפגוע בעור החלק הזה שלך, אבל אולי זה יגרום לך להיזהר מעט יותר..." הוא הסתער קדימה בשאגה ונופף בחרבותיו במהירות מבליחה. סאקורה התחמקה בזריזות, והגנה על עצמה כשיכלה. אחריי שמעדה אחורה מספיק, היא מצאה את עצמה על דופן ההר, ללא יכולת להימלט. טד חייך, ולמרות שהחזיק בחרבותיו, הוא לפת אותה בחזה. "שטוחה, אבל זה לא מפריע לי" הוא צחק והתקרב עוד יותר. הוא רחרח אותה, והיא הסבה את פניה בגועל. "אמרת משהו על זה שאת תגרמי לי להתחרט?..." הוא נשך אותה שוב בנקודה שהיא קרובה לקודמת, והיא צרחה. היא ניסתה לבעוט בו שוב, והוא פשוט הידק את להב חרבו לרגלה. "אל תנסי אפילו, פשוט נחזור לאותו מעגל." הוא החליק את הלהב מעלה, לאורך שוקה, עד שהגיע למקום שחפץ בו. "את חייבת להודות שאת רוצה את זה" הוא העיר ברשעות, ונתן לשפתיו לרכך את כאב הנשיכה. היא ריכזה צ'אקרה במרפקה, וכיוונה לראשו. למזלה הרע, היא פגעה בדבר היחידי שלא חשבה שתפגע- קרניו. ראשו צלצל והוא ניער אותו כמה פעמים, ואז הוא צחק. "את ממש יודעת לשקשק אותי!" הוא ניער אותה. סאקורה השתעלה, והשפילה את מבטה. "האפוד הזה לא מחמיא לך, סאקורה..." הוא פשט אותו בחרבו השנייה, והשליך אותו הצדה.
"אני לא אוותר לך!" היא הביטה בו במבט מלא שנאה. "עד הדקה האחרונה!" היא הניעה את שתי ידיה והידקה אותן סביב צווארו. הוא היה כה מהיר, ושתי להבי חרבו מצאו את עצמם סביב צווארה. היא גמעה רוק, והביטה בו בתקווה שלא יעשה את הצעד האחרון. "אני יכול לזיין אותך גם מתה" השיב כאילו הדבר היה ברור מאליו, "אבל איפה הכיף בזה? אני אוהב את הגניחות, ואני מניח שאת אוהבת לחיות, לא?"
היא שמרה על השתיקה, בעוד שהוא השתמש בחרב לחתוך מבעד לשכבה הבאה. בגדיה האדומים, שהיו כה בלואים מאז תחילת המלחמה, נקרעו ונפלו ארצה. הרוחות הגבוהות שעל ההר נשקו ולטפו את עורה ושיערה, סוף כל סוף היא מרגישה אותן כפי שהרגישה לפני שהמלחמה החלה. תווי פניו של טד נחרטו בזיכרונה בפינה האפלה שבלבה. עד היום היא חשבה שסאסוקה היה התגלמות הרוע... והנה, ממש שד, עומד מולה, ומזכיר לה את משמעותה האמתית של המילה "רוע". היא ניצבה מולו, רועדת ועירומה, בעוד שלו היד העליונה. "אני אוהב להסתכל להן בעיניים!" נזף בה בזלזול, והיא הביטה הצידה במטרה שלא תצטרך לראות את פניו. רגליה פשקו ורעדו, והיא חשבה על עוד מהלומה נוספת. זה יהיה רעיון רע. מה יקרה אם הוא יחסל אותי סופית? איך אועיל אז?
"פנים נגד, הבנתי" הוא סובב אותה, והיא שמעה אותו פורם דבר מה. היא אפילו לא רצתה לחשוב על זה. הוא מפלצת. שמישהו כבר יבוא וישמיד אותו. עד כה היא נשארה בתולה... אבל כך? במקום הזה? על ידיו? זהו סיוט שמתגשם. היא רצתה לבכות. היא לא ידעה מה לעשות. היא יבבה חלש, והוא הידק את ידיו סביב פיה. "אם תצליחי להתגבר על המחסום, תהיי ראויה" ענה לה בקולו המעודן. היא הרגישה משהו מטפס בין רגליה, וזאת בהחלט לא הייתה אחת מחרבותיו. היא רצתה לבכות, והייתה בטוחה שזהו סופה.
למזלה, לפני שהייתה חדירה, היא שמעה קול שריקה חזק, ובשר מתפלח. טד ילל מכאב, וסב אחורה בראשו. קאקאשי, ימטו וסמואי עמדו מולו. הוא וידא את חרבותיו, וידע את האמת. "כל כך מהר? אני רק התחלתי!" הוא התלונן והסתובב אליהם כולו. הם נאלצו להביט הצידה, בדגש על סמואי, שלא ציפתה לראות את זה בחוץ. הם הזדעזעו ודאגו לשמור מרחק.
"עברת כל גבול- תרתי משמע!" ימטו ניסה להשתלט על עצמו. טד חייך חיוך רחב ושטני. "קרה משהו? מתביישים? אף פעם לא ראיתם את איברו של מישהו?" הוא צחק וחגר את מכנסיו מעלה. סאקורה ניצלה את ההזדמנות, ואגרה את כל הצ'אקרה שהייתה יכולה בידיה, והרביצה בכל מעודה. האגרוף שהטיחה בו היה כה עוצמתי, שטד שעמד באופן לא יציב, מצא את עצמו מועף מהנקודה בה עמדו על ההר. הוא הועף מטרים ספורים באוויר, והחל לצלול מטה. שאר הצוות היה המום. "סאקורה, את... את בסדר?"
"הוא מפלצת!" היא עדיין רעדה מהחלחלה של מה שניסה לעשות. "הממזר ניסה לאנוס אותי! אלמלא הגעתם-"
קאקאשי עמד המום במקומו. "באמת שאין גבולות לשד הזה..." הוא הציץ אחורה, במטרה להיות מודע אם טד מתגנב אליהם או לא. סמואי הרימה עבור סאקורה את אפודה, וזו חגרה ואבזרה אותה עליה במהירות המרבית. "הוא פשוט מגעיל!" היא צעקה. סמואי התרחקה, הן קאקאשי וימטו. "אני נשבעת, בהינתן ההזדמנות-"
"אנחנו עובדים בצוות, סאקורה. אני מצטער שלא הצלחנו להגיע בזמן..." קאקאשי הביט שוב אחורה, וחזר להביט בה, "זה היה באשמתי, את ראית. אבל כל הכבוד על היוזמה. כשאנחנו נלחם בטד, סאקורה, אל תנסי להיות נארוטו. תעבדי יחד אתנו. זה חשוב. לא משנה מה הוא עשה לך... סביר להניח שעשה זאת בכוונה כדי לערער אותך."
"ממש לא!" טד זינק מאחוריהם מעלה, וכשנחת נעמד מול כולם. "אתם מבינים, אני פשוט לא נמשך לגברים, למרות שסאסוקה נראה כמו ילדה, אבל זה לא משנה. אני לא עשיתי סקס הרבה זמן, ואני דיי נואש. למרות שאני חייב להודות שהיה לי כיף!" הוא ליקק את שפתיו. בעורפה של סאקורה עברה חלחלה, והיא הסתירה את סימני הנשיכה. "אתה סוטה מגעיל וצריך לשרוף אותך!"
"זה יכול לכאוב" טד הרהר, "אבל זה לא יחסל אותי. אוי לא! זאת אומרת, זה כן יחסל אותי!" הוא חשב על מה שאמר וחבט לעצמו בראש. "כן, כמובן! אש זאת נקודת החולשה שלי!"
הם הביטו אחד בשני בחשד, וחזרו לבחון אותו. סאקורה החליטה לדבר. "בניגוד אליך, אנחנו לא טיפשים. לא משנה מה היא תהייה, טד, גקידו, מה שלא תהייה, אנחנו נחסל אותך!"
"אני אשמח לראות את זה! יוסיף קצת פלפל לקרבות האלו! למרות שהייתם חייבים לבוא? לא יכולתם לחכות, ככה, חמש דקות? אני מבטיח תנו לי עכשיו חמש דקות ואני מסיים אתה!"
סמואי התחלחלה, וסובבה את ניצב חרבה בידה. "הוא מעביר בי צמרמורות..." היא אמרה לימטו, שהנהן. "יצור מתועב. אנחנו נגאל את העולם מהקיום שלך."
"שמעתי את זה הרבה. והנה, אנוכי עומד כאן, מדבר איתכם, ומתחנן לחמש דקות. מה דעתכם? תהיו חבר'מנים? תתנו לי חמש דקות?"
סאקורה רצתה להסתער, וקאקאשי מנע בעדה. "אל תתנהגי כמו נארוטו. סבלנות, סאקורה." הוא הסתכל על טד. "אין לך חמש דקות. לא הפסקנו את הקרב לרגע. תנסה שוב תרגיל שכזה, ונחתוך לך את 'החבר הקטן'."
טד חייך. "מישהי ניסתה את זה פעם. זה רק הקשיח אותו!"
סאקורה זינקה מיד מהמקום שלה, ולמזלה, ימטו השתמש בשחרור העץ והחזיק אותה. היא ניסתה להשתחרר. "תיכף אני אחתוך אותו ונראה כמה גבר אתה חושב שאתה!" היא ניסתה להשתחרר על ידי יציקת צ'אקרה בידיה, ולא הצליחה להזיז דבר.
טד חייך. "תראו, ישר רצה אליי, כמו כל הבחורות! אני רק אשבור לך את הלב, בובה."
עווית זינקה בעינה, והיא ניסתה לנוע כמה שיותר כדי להשתחרר. "שחררו אותי!" היא פלטה תוך כדי יריקה. "אני אשבור אותו!"
"רעיון רע, סאקורה-צ'אן. מה קרה, טד?" שאל אותו קאקאשי. "נגמרו לך השדים?"
"האמת היא שלא" טד בחן את ציפורניו בשעמום. "אני רק חשבתי ליהנות קצת, עכשיו כשהחזרתי לעצמי את הצ'אקרה. אמרתי לעצמי 'טד, היום אתה לא תפסיד. היום אתה תמצא מישהי, ואתה תדאג לזיין אותה. אז, אתה תוכל לחזור לשאר האקצוקי, ולספר להם על ההישג שלך'. מה אתה אומר? הוגן מספיק?"
"אני אומר שנגמרו לו השדים. אז אני אשתמש ב-"
"לא!" טד סתר את דבריו מהר מאוד והשתמש בזימון. "אני קורא לכם: הָגָנֶדוֹן (鋼鈍), גָאקִיגוֹאֶה! (楽器声)"
שני שדים הגיחו ממולו, מעל למעגלי זימון. אחד מהם היה גדול, ענקי. הוא היה שרירי וחסון, לבוש למחצה, בעל זקן ושיערות על חזהו. הוא החזיק באלה מתכתית ענקית, שלאור הירח נצנצה בדרך שסמואי ידעה לזהות את החומר ממנה הייתה עשויה. "פלדה..." לחשה לעצמה. השד השני, יותר נכון שדה, מחזיקה בשָמִיסֶן, כלי מיתר-פריטה יפני, שהזכיר בצורתו גיטרה מרובעת קטנה. היו לה ארבעה ידיים, והיא הייתה לבושה בקימונו נשי וארוך. שיער השדה היה שחור וארוך, וירד מטה על עורפה בעדנה. עיניה היו נחשיות וצהבהבות, בעוד שמבעד לשיערה השחור כליל בצבצו זוג קרניים קטן. "כן, גקידו-סמה" שאלה אותו באמצעות שירה, תוך כדי פריטה ונגינה בהתאם להטעמת המילים. "גאקיגואה, אני צריך שתעבדו בצוות יחד עם אֶנְסֶקִי. אני ברור?"
"לעולם לא!" התרעם השד המניף באלת הפלדה, ששמו היה הגנדון. "לעולם לא נעבוד איתם באותו צוות!"
"זה רע..." לחש ימטו לקאקאשי. "יש לך תכנית?"
"נשאר על ההר. תנסו לעקוב אחריי." ימטו הנהן, והם שמו לב שטד מתעלם מהם לחלוטין, מרוכז בשדיו. "לא אכפת לי ממכם. אני גקידו, ואתם תעשו כרצוני." הוא ירק דם על ידיו מפיו, מרח אותו על חרבותיו ונקש אותן ביחד. הופיעו ארבעה שדים נוספים: שד שהיה בגודל אנושי, אך נראה מאוד לא אנושי- מעוות מאוד מכף רגל ועד ראש בבליטות משונות, ועל מצחו היה הייתה המילה "מלח" (塩). סביבו עמדו מספר שדים. שד שהיה גדול מאוד, ונראה כענק קרח. על גבו הסתמרו דורבנים חדים ובהירים כקרח קפוא, ומעיניו נצץ מבט חולני וקר. אחד מהשדים הנוספים היה בעל עור שחור ומפויח, וסביב ידיו, גבו, ראשו ורגליו צמח שיער אדום עז. היה לו מראה שהזכיר במעט קוף, אך לא יתר על המידה. השד האחרון, היה גם שדה למעשה, היא הייתה נראית שברירית יחסית. היא הייתה לבושה באדרת ארוכה ולבנה, עליה הייתה רקומה המילה "זכוכית" (玻璃). השד עליו הייתה המילה "מלח" התבונן בגאקיגואה במבט מתנשא, ואז אל טד. "גקידו-סמה, למה אנחנו נלחמים לצדם?..."
"אתם בטח חושבים שאכפת לי!" הוא נזף בו וכיוון עליו את חרבו. "אם אשמע מי מכם מתלונן כך איי פעם שוב, אני אדאג שהוא יומת על ידי! אני ברור?"
הם הנהנו, וכולם התרכזו בצוות 1. ימטו בלע רוק, בעוד שסמואי ניסתה להתרכז בכולם. "מישהו שאת מכירה?..." שאל אותה קאקאשי. היא הנהנה.
"אני מכירה את השדה בשמיסן, שמה הוא גאקיגואה, היא יכולה לכשף שדים ובני אדם כאחד במנגינתה. אינני מכירה את השד באלת הפלדה, אך אני מניחה שכדאי להיזהר מאלתו. בנוגע לצוות האחר- אני מזהה את שד המלח, אנסקי. כל קרבנותיו טבעו במלח, אני מציעה לכם להישמר מההתקפות הרחוקות שלו. בנוגע לשאר... אני לא מזהה."
טד פרס את חרבותיו על מנת להצביע על השדים. "נעשה לכם היכרות! יש לכם כאן את הגנדון המפורסם, שאלתו יכולה לבקע בתים ומשפחות! את בת זוגתו אתם מכירים. בנוגע לשאר, יש לכם באמת את אנסקי (塩析), שד המלח האגדי שהביס הקאזקאגה הראשון, ראש כפר החול הנסתר!"
"זה לא נכון" ימטו חדל אותו באמצע. "הוא מת לאחר שנים שבהם איחד את הכפרים."
טד חייך. "אני לא מפריע לך, אתה אל תפריע לי. וחוץ מזה... הוא סיפר לי את זה בעצמו. הוא הרג אותו, ואז הטיפש הארור הזה, הבן שלו, מאוחר יותר נודע כהקאזקאגה השני, הוא חיסל אותו והניס אותו מהכפר. אני ממשיך הלאה! השדים שמקיפים את אנסקי הם קוריאוני (鬼氷), שד הקרח המפורסם שהיה השורשים של שבט יוקי, ממש כמו שאקונה היה שורשי השבט של ימטו!"
ימטו נע בחוסר שלווה במקומו, וטד המשיך. "אני מופתע שאתם לא מכירים את הִיאִיקִי (ヒ イキ), הוא אמור להיות מפורסם מאוד בכפר שלכם!" הדגיש טד, ממש כאילו הדבר נלמד בספר ההיסטוריה.
סמואי הביטה בו בחשד. "למדתי על כל השדים, ומעולם לא שמעתי על-"
"לא אותך, טיפשה!" הוא הצביע על שאר הצוות. קאקאשי רקע ברגלו. "למה שנכיר?" שאל.
כהרגלו, טד חייך ברשעות. "אתה לא באמת חושב ששבט המניפה למד לשלוט באש לבד, נכון? יש דברים שאני מניח שאפילו בינות השבט אף אחד לא מספר..." הוא ליטף את קרניו. "דבר אליהם, היאיקי!"
השד השחור בעל השיער האדום דיבר. "היאיקי, בן הלהבה, אני הוא זה אשר בשבט אוצ'יה קוראים 'מחזיק המניפה'."
קאקאשי נד בראשו. "לא שמעתי על כך מעולם." השד המשיך. "אני לימדתי את אוצ'יה הוֹנוֹמָארוּ להניף במניפת הצ'אקרה הראשונה שלו." קאקאשי החל להתגרד מחוסר נוחות. "הם לא משתמשים באמת במניפות..."
"ברור שלא, ראש דחליל!" צחק עליו טד. "הוא מתכוון שהוא לימד אותו את שחרור האש! כן-כן, האיש הזה הוא אגדה, ממש כמו אקונה! אבל אם אתם לא מכירים אותו... משמע שאגדות מתות בקרב בני האוצ'יה, הא? לא פלא שאף אחד מאיתנו לא אוהב את חובבי-הגברים האלו! בכל מקרה, שאר חברינו כאן לצוות גם להם יש היסטוריה עתיקה: קוֹרִיאוֹנִי ואָצוּיְהוֹרִי (熱い堀). קוריאוני הוא השד שהמציא את טכניקת הקרח האגדית, שמתה עם השנים. בוודאי שמעתם על האקו מהקרח, נכון?..."
סאקורה נזכרה בו מיד. הנער הקטן שהתחפש לסוכן אנבו. היא הייתה מופתעת. "אתה... מה?" היא גמגמה. טד המשיך. "מכיוון שהשבט שלו לא האריך ימים, כנראה שכך גם הטכניקה שהוא המציא, ולכן המעטים שיוכלו להתמודד אתו. על צדו האחר לחלוטין יש את אצויהורי, החבר שלנו כאן אחראי על המצאת טכניקה שמתה עם הזמן, טכניקת הזכוכית."
סמואי פערה את עיניה. "אני שמעתי על זה" היא השיבה להם. "בתקופה שלפני האומות, היה שבט שהתמחה בזה. שמעתי שבאומה שלנו דווקא ניסו להשיג כמה שיותר ניצולים של השבט כדי שיהיה לנו את הטכניקה, אבל כולם אבדו במלחמות."
"לא זה שכאן!" טד צחקק בנבזיות והצביע על אצויהורי. "הוא עדיין חי, והוא מת לכסח למישהו את הצורה! מה דעתכם, תתנו לשד שלנו צ'אנס?"
"שישה. הם שישה" קאקאשי מלמל לעצמו. "יש לי הרגשה שנצטרך לטפל קודם בשדה שעל השמיסן. אני מניח שזה יעשה את עבודתנו פשוטה יותר." שאר הצוות הנהן, והם בחנו את השדים אחד-אחד. טד נופף להם בידו. "תיהנו ילדים! אני אתבונן מהצד."
אז עכשיו הוא משתתף? שאל את עצמו קאקאשי. "ימטו!" קרא אליו קאקאשי, וימטו, שכבר הכיר את דרך החשיבה של קאקאשי מיד השתמש בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת כלא ארבע העמודים!" הכריז ובעניין של שניות נבנה סביבם כלא קטן, שהחזיק על תלו של ההר. רק מהרגע שנבנה, הם שמעו חבטות והקשות, וימטו התרכז בלהחזיק את העץ מפני להתפרק מהמהלומות. "מהר, סנפאי!"
"כן. ימטו- אני צריך עצים. הרבה עצים. אנחנו הולכים ליצור כאן זירה. סאקורה, אני צריך שתעסיקי ותצרי הסחה עבור הצוות השני, זה של המלח. סמואי, אני צריך שתתני גיבוי לשניהם, במידה ויסתערו עליהם, אלו הרבה שדים." סמואי סובבה את ניצב החרב בידה. "מה בנוגע אליך, קאקאשי?"
"תשאירו לי את החלק המשמעותי, זה דורש עבודה מהסוג שרק אדם עם שרינגן יכול לעשות..."
הם הנהנו, וימטו ביטל את הטכניקה שהשתמש בה, כך שהם יצאו לדרכם.
השדים עקבו בעיניהם אחריי תנועות הצוות. הם לא נעו ממקומם, משום שידעו על יכולות הקטל של הצוות הזה, ובוודאי של קאקאשי. "אם הם מספיק ערמומיים..." החלה למלמל גאקיגואה, אך לא הספיקה להוסיף דבר לפני שהתערב אנסקי.
"הם מספיק ערמומיים." הוא השתמש בסימוני ידיים. "מלח: ניצבי המלח!" (塩の柱 : 遁塩 ) הכריז. האדמה רעדה, והגנדון מצא את עצמו נמלט לצד הדרך. סביב גאקיגואה הזדקפו ניצבים גבוהים, עשויי מלח נוקשה ומוצק. הגנדון ליטף אותו, והביט בשד-שותפו. "מלח?" שאל.
"נסה לנפץ אותו באלת הפלדה שלך. אני מתרה בך." השד צחק, ושיחק באלה בידיו.
"אני אאמין לך הפעם. היכן הם-"
לפתע, יער שלם החל לצמוח ממורד ההר התלול, וסביבם בעיקר. בכל מקום, עצים עבותים ורבים. המלח שמר על בריאותה, אם ניתן לכנות זאת כך, של גאקיגואה, בעוד שהגנדון ניסה לכסח את העצים שעמדו לפגוע בו. שד האש, היאיקי, השתמש בנשיפות אש ושרף כל עצם שעמד בדרכו, בעוד ששד הקרח, קוריאוני, זינק מצד לצד, מתחמק מעל גזע וענף אשר מתבקעים. יחד עם אצויהורי הם עשו את דרכם לעבר סאקורה, שהשליכה עליהם שוריקנים. הם הדפו אותם בקלות, והשיבו אש. שד הקרח יירט מחטי קרח שפלט מפיו, בעוד ששד הזכוכית חימם בידיו את החומר המבריק, חידד אותו והשליכו בעודו חם. סאקורה חשבה שהעצים יגנו עליה, אך חלקם הוסרו בקלות על ידי המתקפות העוצמתיות. כשגל נוסף של השלכת זכוכיות וקרח עשה את דרכו אליה, היא ראתה שלא היה לה לאן לחמוק, ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן, היא ראתה את סמואי הודפת את כל ההתקפות הנשנות בחרבה. "מה את עושה, סאקורה?" שאלה אותה. "לא הזמן להרים ידיים. קדימה זוזי!" היא נופפה ברגלה, וסאקורה המשיכה להעסיק את השדים. סמואי חסמה גל נוסף של מתקפות קרח וזכוכית, ועשתה הפעם את דרכה לעבר ימטו.
הוא ישב על אחד העצים שיצר, בעודו משתמש בסימוני ידיים. היער המשיך לתפוח ולגדול סביבו, גזעים ואמירי עצים מתנשאים מעליו. אנסקי הגיע אליו, והשתמש בסימוני ידיים שימטו חשב שזיהה. "מלח: עיוורון לבן!" (粘液 : 遁塩). המלח פגע בעיניו, והוא אפילו לא חשב על תוצאות הלוואי הנלוות. ראייתו סונוורה בכאב רב, כחדירתם של מי ים לעיניו- אך פי כמה וכמה שורפים. בעודו מתאונן על הכאב ומנסה לקום ולנוס על פי הסביבה שזכר שבנה, הוא הרהר בהגיגיו. סימוני הידיים האלו... הם היו שילוב של אדמה, אש ומים. זה הגיוני? מעולם לא שמעתי על טכניקה כה מורכבת!
כשימטו נחת, הוא הצליח לנגב את עיניו בגב כפותיו. כשהביט שוב, אנסקי עמד מולו, משולב ידיים. "נינג'ה עלובה. אינכם שווים בכוחכם לשדים, בוודאי שלא לאנסקי האגדי!"
"מעולם לא שמעתי אודותיך" ימטו השתמש בסימוני ידיים. "עץ: טכניקת היער הגדול!" הוא הכריז ומיד נפלטו אלפי גזעי עצים שעשו את דרכם לשד המלח.
גם אנסקי השתמש בסימוני ידיו המהירות, וימטו עקב אחריהם ברתיקות. "מלח: מליחות!" ( 潮風: 遁塩) הכריז וימטו השתנק שניות ספורות לאחר מכן. האוויר... הוא מלוח! הוא המשיך להשתעל ומתוך דחף בסיסי מצא את עצמו צועד במגושם אחורה ומסיט לחלוטין את התקפת העץ שלו. אנסקי ניצל זאת וזינק קדימה, לעבר ימטו המועד. "להתראות, נינג'ה אנושית!" תוך כדי תנועה השתמש בסימוני הידיים שלו, ולפני שהספיק להגיד דבר נוסף, חרב ננעצה בעורפו ויצאה מתחת לסנטרו. המתכת הבריקה מדם לבן שנצץ לאור הירח, ורקדה במקום על מנת לפנות מקום. לאחר מכן היא עשתה את דרכה מעלה, ופיצלה את ראשו לשני חצאים שווים. ימטו היה המום, ונחת בבטחה על עץ קרוב. גופתו של אנסקי קרסה מטר ספור ממנו, בעוד שסמואי נחתה מעליו. היא התבוננה בראשו החצוי. ימטו היה המום. היא התבוננה בו. "ימטו, הכל כשורה?" היא שאלה ומחתה את הלהב את בגדיו של השד. ימטו הנהן בחרדה. "לא הייתי צופה זאת. השדים האחרים לא עקבו אחרייך?"
"הם מפחדים מקאקאשי. סאקורה נותנת להם מספיק תעסוקה, בעוד שהשד עם האלה מגן על השדה שלו. חשבתי לבדוק מה קורה אתך, הריי אני צוות הגיבוי-"
היא רק אמרה זאת, ולפתע מטר של זכוכיות חמות ננעצו בצווארה. "סמואי!" נחרד ימטו ומיד משך אותה אליו. מטר נוסף של מחטי קרח התרסק לא רחוק. "חשבתי שהם נלחמים בסאקורה!" הוא השיב לה בחלחלה. היא השתעלה דם, וניסתה לשלוף את חתיכות הזכוכית החדות ממקום פגעם. "זה... כואב..." היא מלמלה. ימטו השתמש בסימוני ידיים מהירים. "עץ: חומת נעילה מעץ!" הכריז וחומה בצורת כיפה הקיפה אותו ואת סמואי. משם, הוא ניסה לעזור לה בטיפול בפצע.
קאקאשי הצליח להתגנב סוף כל סוף, והשתמש בכל הזריזות והעורמה שהיו בו. הוא היה בחצי מרחק מגאקיגואה, והחליט להשתמש באופן יותר מחודד בשרינגן. אני צריך להיות זהיר. הוא כיסה את אוזניו במסכתו, שעד כה התגלתה כשימושית לא פחות משריון. כשהיה די קרוב, הוא ראה שהשדה הייתה מוקפת בניצבי קרח. אם אני צודק, ומה ששיקמרו אמר לגביי זה הוא נכון...
הוא נזכר בעת בה ישב ודיבר עם שיקמרו, על הדו"ח לגביי מבצע ניסיון ההחזרה של סאסוקה. הניסיון הראשון. הם ישבו בחדר קטן, באחד ממשרדיה הישנים של ההוקאגה. "טָאיוּיָה, זהו שמה?"
שיקמרו, שבזמנו לא עישן, אישר זאת עבורו. "כן. היא שלטה בשדים המרקדים שלה באמצעות חליל מיוחד, וטכניקה שמיועדת לזה. בהתאם לצלילים ששלפה, היא הייתה מסוגלת לתמרן אותם לביצוע שהייתה צריכה." קאקאשי תקתק בעטו על דף נייר, הדו"ח שמילא. "בסדר גמור. ודרך הפעולה שבה בחרת על מנת להתמודד עם הקושי?"
"אני מרגיש כאילו אני במבחן ג'ונין" צחק שיקמרו. "אני באמת חייב לענות על זה? אני לא זוכר שביקשו מההוקאגה הרביעי-"
קאקאשי נהם, והביט בשיקמרו. "מסיבות שאני מעדיף שלא לדבר עליהם, אל תשווה את עצמך אליו. אנחנו ברורים בעניין זה?"
שיקמרו הנהן, ודיבר. "אני גרמתי לשדים להילחם אחד בשני. אך לא זאת הייתה הבעיה. היא הייתה יכולה להשתמש בחליל ליצירת אשליות." קאקאשי הרים גבה, ושיקמרו המשיך. "טמרי הגיעה. היא השתמשה בטכניקת הרוח שלה כדי למנוע מהצלילים להגיע אליי. כשחשבה שזה לא היה מספיק, היא חתכה את כל היער בטכניקה אחת גדולה ורמסה בכך את טאיויה למוות תחת ערימות כבדות של עצים." קאקאשי הנהן, ורשם הכול.
כיום קאקאשי מביט בניצבי המלח ובמה שהגנו עליו- שדה אשר פרטה בעדינות על מיתרי השמיסן. הוא הצליח לזכור את הפריטות שעשתה על המיתרים. הוא הבחין בצל גדול שנע סביבה, הגנדון. הוא התחבא היטב מאחורי העץ. השמיסן לא שולט בשדים. הוא שולט במשהו אחר. מבין כל הטכניקות שאני יודע... דווקא רוח? אני יודע הכול: אש, מים, ברק, אדמה... דווקא רוח? אני חייב לברר במה הוא שולט...
הגנדון שם לב לתנועה. הוא הידק את אחיזתו באלה המתכתית המבריקה, והציץ בעיניים קטנות וחשדניות לכל עבר. הוא ראה שבין העצים צללית זינקה סביב. "אני לא אתן לך להתקרב ולחיות!" הוא זינק קדימה, הסתער באלתו, וניתץ וכרת גזעי עצים שלמים. הצללית נראתה כמו קאקשאי, שתחב את אצבעותיו בין כיסיו והשליך שוריקנים. הגנדון הדף את כולם בקלות באלתו, ושאג לכל עבר. בין לבין טיפות רוק הרטיבו את בגדיו של קאקאשי, והוא הביט בו בגועל. הוא נע לעבר השד הגדול, ושלף קונאי. "בן תמותה עלוב," החל הגנדון, "אף אחד לא יכול לעמוד בפני-"
לפני שלהב הקונאי פגעה בו, קאקאשי התפוגג. השד הביט בה בבלבול, ואז הפנה את ראשו אחורה. קאקאשי השתמש בלהבים קטנים על מנת לטפס מעל נציבי המלח. גאקיגואה פרטה כמה שיותר בבירור ומהר על מיתריה. "בלתי אפשרי! הגנדון, הוא חסום לצלילי השמיסן!"
"בלתי אפשרי!" הוא אמר, והסתער באלתו הענקית. קאקאשי ראה שלא יספיק, ולכן זינק אחורה במהירות. חשבתי שאוכל לקנות בכך יותר זמן. אאלץ לנקוט באמצעים חמורים יותר. הוא השתמש בחוט תיל דק מאוד, וכרך אותו בעדינות ובמהירות סביב רגלו של השד הגדול.
הגנדון צחק. "מרקד ברגליי? אתם הנינג'ות!" הוא השתמש באלתו וכמעט מעך למוות את אויבו. קאקאשי התגלגל אחורה, ומשם זינק עוד אחורה, לעבר העצים. "לאן אתה הולך?" שאל השד, ואץ לעברו. קאקאשי זינק חזרה מבעד לעצים, ורץ סביב מעגל ניצבי המלח. השד חייך ונופף בנשקו בפראות, אך כאשר עבר לא יותר ממטר- הוא מעד על רגלו במגושם ונפל. אנחת כאב קטנה, והוא כבר לא הצליח להבחין בקאקאשי. "איזה מן טכסיס הוא זה?" שאל השד ברוגז ומשך ברגלו. רק אז הבחין בחוט המזערי. "חוטים לא יחזיקו מבעדי!" הוא הכה בחוט בעוצמה, בתקווה לשבור אותו. הוא עדיין היה שם, מחובר לרגלו, בקשר מסורבל ומסובך. הוא התבונן בקאקאשי בעודו מטפס מעל ניצב מלח, במרחק הגון ממנו. "ניסית לקנות זמן? זה לא יעזור לך!" הוא המשיך להכות בכוח על החוט. היה זה חוט מאוד קטן, אפילו בשביל בן-אדם ממוצע, ובשביל שד גדול ועוצמתי כמוהו, היה דיי קשה רק להבחין בו. "בלתי אפשרי!" הוא נרגן וניסה למשוך בחוט. ניצב המלח שאליו היה רתום היה נעוץ עמוק באדמה, ומשיכתו לא הזיזה לא אותו, לא את החוט, ולא קרעה דבר. הוא שאג בקול, והמשיך להטיף ריר בכל אשר הפנה את פיו. קאקאשי הצליח לטפס מעל הניצב, ונחת בסמוך לשדה. היא הביטה בו בחלחלה. "איך אתה חסין למוזיקה שלי?!" אז הצלילים משפיעים על בני אדם? איך אוכל לשאול אותה מבלי שאפול למלכודת שלה?
היא ניסתה להתרחק ממנו, והוא לפת את ידה בכוח. היא משכה את כלי הנגינה אליה, ואת קאקאשי. "מה הטכניקה שלך עושה?" הוא שאל אותה בלחש. "תשובתך לא תשנה לי. אני חרש." האם תהייה מספיק טיפשה כדי ליפול בתשובתי המאולתרת? אפילו נארוטו לא דיי טיפש ליפול בזה.
היא חייכה. "אין פלא, לא היה אדם, מלך או סמוראי בחייו שנמנע מצלילי השמיסן שלי!"
קאקאשי רצה לצחוק, אבל שתק. היא הפסיקה לנגן, והביטה בו בחשש, בעוד הוא מוריד את המסכה מאוזניו. "אוזניך נראות לי תקינות, אך אין זה משנה. הטכניקה מאפשרת לי לשלוט בפעימות לבך. ככל שאנגן לאט יותר, או מהר יותר, כך אגרום למותך."
גאוני חשב לעצמו. "את מבינה שזהו סופך?" שאל אותה. הוא השתמש בסימוני ידיים, ועמד לשחרר עליה את הצ'ידורי שלו. היא עדיין שמרה על חיוך מאופק. "קאקאשי, חשבתי שאת ידוע בשל ערנותך." הוא הביט בה בחוסר הבנה, ואז הרגיש את עורפו מסתמר למשמע התנפצות המלח מאחוריו. לעזאזל. השד המגודל הצליח לשבור את ניצב המלח אליו רגלו הייתה רתומה, ותוך כדי ששאג הסתער על קאקאשי. הוא רק חשב לעצמו רוץ קדימה, קאקאשי, אך סביבו היו רק עוד ניצבי מלח גבוהים. הוא זינק על ניצב אחד, בעוד השד הניף שוב בפראות.
"הזהר על השמיסן שלי, בהמה מגודלת!" צעקה עליו גאקיגואה, ונשמרה ממנו. כמו גנב ערמומי, קאקאשי זינק הלאה לניצב הקרח הקרוב, גבוה יותר, תוך כדי שיריבו מניף בכוח באלתו לכל עבר. אסור לי לתת לו לפגוע בי. אם אפגע מהאלה... הוא הרגיש מהלומה כבדה בשוק רגלו. הוא זעק מכאב, התגלגל לאחר שהצליח לצאת מכלוב המלח הזה, והשתמש בכל מעודו על מנת לנוס על נפשו. לעזאזל, זה כואב היו המילים היחידות שעלו בו כאשר הצליח להתרחק ולהתחבא, תוך כדי ששאגתו הרועמת של יריבו מהדהדת בגולגולתו ובינות העצים המאולתרים.